תכשיטים על ספר התורה: מנהגים עתיקים מקהילות ישראל לשמח”ת

אליעזר היון
|
כ"א תשרי התשע"ט / 30.09.2018 12:48
היכן היו נוהגים לשלוח לכל אחד מן הקהל חתיכת אתרוג בשמחת תורה, ובאיזו חסידות אומרים במוצאי החג את הפסוק: “ויעקב הלך לדרכו”? • וורמיזא, פרנקפורט, ספרדים בירושלים, הולנד, שוויץ, חב”ד ופרשבורג: מנהגים עתיקים מקהילות ישראל לשמחת תורה • אלו מנהגים נותרו ואלו אבדו עם השנים?

• בקהילת פרנקפורט היו נוהגים שבשמחת תורה היו שולחים לכל אחד מן הקהל חתיכת אתרוג. שמש הקהילה היה מחלק את אתרוגי הקהל [האתרוגים היו שייכים לקהלה ובהם היו מנענעים כולם] למספר חלקים ושולח אותם לחברי הקהלה. חשוב לציין כי האכילה מן האתרוג שאותו נענעו בחג מהווה סגולה לריפוי מחלות שונות [קובץ אור ישראל גליון מא, יא].

• בקהלת וורמיזא היו יושבים בעלי הבתים בין מנחה וערבית של כניסת החג על האצטבאות שבחצר, והגבאי ועוזרו היו מוכרים את המצוות בהליכתן בין הבעלי בתים [כלומר המכירה היתה בחצר בית הכנסת]. שני גבאים נוספים היו יושבים עם פנקסים מן השנה שעברה ובודקים את מצב המכירות [כ”ע בית כנסת שנה ב, 1]

• מנהג הספרדים בארץ ישראל לפני 150 שנים:  בשמחת תורה היו מקשטין את ארון הקודש. את ספרי התורה היו מוציאים ומניחים מתחת לחופה שם היו יושבים גם חתן תורה וחתן בראשית.

נושאים נרות דולקים לפני ספרי התורה ושרים ומזמרים בריקודים. במוצאי שמחת תורה מלווים את הרב הראשי ואת נכבדי הקהילה עם אבוקות לביתם [מובא בכ”ע זכור לאברהם, תשנ”ו].

• בחסידות חב”ד, הנהיג הרבי, ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, גם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג [הרב יוסף גינזבורג – חג כהלכתו].

• מנהגי נשים בקהלת וורמיזא: כאמור המצוות היו נמכרות בקהילה זו בין מנחה לערבית של ערב שמחת תורה. בשעה זו היו באות הנשים במלבושיהן היקרים והיפים לחצר החיצונית של בית הכנסת ועומדות לפני שער הכניסה לעזרת הנשים. אז היו רוב הנשים נותנות יד אחת לרעותה כשבראשן נשות החתן תורה והחתן בראשית והולכות במעגל כשהן מזמרות את הפיוט ‘יגדל אלוקים חי’ ועוד שירים ופיוטים שרגילים לשיר בשמחת חתן וכלה.

לאחר מכן נכנסות היו הנשים לעזרת הנשים ושם עמד ממונה שמוכר היה את מצוות הנשים. מה היו מצוות אלו? טאטוא בית הכנסת, קישוט האבנטים בהם חוגרים את ספר התורה, הכנת פתילות להדלקת הנרות, שאיבת מים לנטילת ידיים ועוד. ללמדך מה יקר היה כבוד בית הכנסת בעיני נשים אלו עד שהיו מוכנות לשלם לא מעט כסף כדי לזכות בכיבוד רצפתו או לשאוב מים עבוד המתפללים [כ”ע בית הכנסת, שם].

• מנהגי קריאה: בקהל עדת ישורון בקלן, נהוג היה שחתן התורה וחתן בראשית היו קוראים את כל הקריאה שלהם, כלומר הם בעצמם ולא בעל הקורא הקבוע. בקהילת האג שבהולנד  נהגו כך בפסוקים האחרונים, כלומר חתן תורה קורא את שלשת הפסוקים האחרונים ובעל הקורא הקבוע חוזר אחריו, וגם חתן בראשית קוראת את שלשת הפסוקים האחרונים שבקריאתו והחזן חוזר אחריו.

מנהג דומה אך לא זהה קיים בקהילת לוצרן שבשוויץ: חתן תורה קורא מ’ולא קם נביא’ עד לסוף הפרשה, ובעל הקורא חוזר אחריו, ואילו חתן בראשית קורא פסוק ראשון של פרשת בראשית, ובעל הקורא חוזר אחריו. שינוי נוסף אצל חתן בראשית קיים בקהילה זו בסיומה של כל סדרה שאז אומר החתן ‘ויהי ערב ויהי בוקר וכו’ והקהל והחזן חוזרים אחריו. ביום השישי אומר החתן ‘ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי, ומיד קורא את פסוקי ‘ויכולו’ עד סוף הפרשה ושוב חוזרים אחריו הקהל והחזן [קובץ זכור לאברהם תשס”ב].

• בקהילות מסויימות באירופה [אמסטרדם למשל] נהגו להניח נר שעווה דולק בתוך ארון הקודש בכל שבעת ההקפות עד שהיו מחזירים את ספרי התורה להיכל משום ‘נר מצווה ותורה אור’, אם כי יש שפקפקו על מנהג זה [ספר מנהגי אמסטרדם עמוד קלא, חג האסיף, פרק כח, סעיף ה].

• את מי מכבדים? בקהילת פרשבורג נהגו לכבד לרקוד עם ספרי התורה בליל שמחת תורה את בני התורה, וביום שמחת תורה את בעלי הבתים [חג האסיף שם].

• המקובל הצדיק רבי שלום שרעבי זי”ע היה מקפיד כי בשעה שמסובבים הבימה בריקודים עם ספרי התורה, היה מונח על התיבה ספר תורה נוסף אותו יאחז אדם ירא שמים בכל ההקפות [צפורן שמיר סימן יב].

• נוהגים לעטר את ספרי התורה בכתרי זהב וכסף כידוע. ובקהילות מסויימות היו מעטרים את ספרי התורה גם בתכשיטי נשים ובצעיפיהם הצבעוניים, וכתבו על זה האחרונים שאין בזה משום ‘לא ילבש’, ואחרים כתבו שיש בזה משום גנאי ויש לבטל מנהג זה [חג האסיף שם].

• בירושלים היו נוהגים להדליק אבוקות שעווה גדולות ולרקוד לפני ספר התורה [שו”ת בתי כהונה ח”א סימן יח].

• מסופר על צדיק שמטעמיו שלו היה נוהג לעשות את ההקפות לאחר חצות, ועוד מסופר על צדיק שהיה מנענע את ספר התורה כמו ארבעת המינים [שולחן הטהור, לב שמח].

• נהגו בחב”ד כי בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת ‘שהחיינו’ היא גם על התורה, “והלוואי שיפקיע את עצמו” [שם].

• בתימן היו נוהגים להביא ילדים לראשונה לבית כנסת רק בשמחת תורה [ראה על כך באריכות בגליון מעט בית מקדש, סיון תשעב].

• בקהילת וורמיזא נהוג היה שחתן תורה וחתן בראשית היו חתנים שהתחתנו זה לא מכבר. בחתן תורה היה זוכה הנשוי הטרי ביותר ובחתן בראשית זה שהתחתן מעט לפניו.

עוד נהגו בקהילה מופלאה זו שאחרי סעודת שחרית היה כרוז קורא לכולם להוליך את החתנים לבית החתנים, שכן לקהלות אלו היה בית מיוחד שמיועד היה לחתונות ושאר שמחות ולשם היו מוליכים את החתנים. כל קרוביהם ואוהביהם של החתנים וכן כל הקהל היו מגיעים למקום ושם היו כיבוד עשיר ופירות טובים אותם היו זורקים לנערים שהיו מלקטין אותם בשמחה. מסופר כי פעם ראתה נכריה אחת את המנהג היפה הזה וכל כך התרגשה עד שלפני מותה ציוותה כי הגן המפואר שהיה ברשותה נתון יהיה ליהודים במתנה גמורה בתנאי שבשמחת תורה יקחו מפירותיו ויתנו לפני הנערים כנהוג. ומעיד הכותב כי כך היה וכי זכה הוא בעצמו לאכול מפירות אלו [כ”ע בית הכנסת, שם].

• יש שנהו לסיים את ששה סדרי משנה בשמחת תורה [יומא טבא לרבנן, עמוד פד].

• בחסידות חב”ד נהגו שבמוצאי שמחת-תורה מכריזים: “ויעקב הלך לדרכו”[שם].

מנהגים רבים ומיוחדים נוספים קיימים בקהילות ישראל בשמחת תורה ואין ראוי מלסכם סקירה זו בדברי המהרי”ק [בשורש ט] שכתב: יש להיזהר לא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת תורה.

נערך בשיתוף אתר ‘איגוד בתי הכנסת’