הילד מבני ברק שאהב את הנייעס הוא היום בכיר בעולם התקשורת

דוד רוטנברג משוחח עם ישראל כהן, מי שנחשב לאחד מבכירי כתבי הנייעס בתקשורת החרדית, על פיגוע הטרור בו נפצע, הפגישה המקרית בתחנת אוטובוס שהובילה אותו אל עולם התקשורת, הקשר עם האדמו"ר מויז'ניץ - וסקופ חייו • האם הוא מתחרט על הפוסט-וידאו מעורר המחלוקת שפרסם בערב יום השואה, מי הקולגה שהוא הכי מעריך בתקשורת החרדית, למה עבר מאתר 'ככר השבת' לרדיו 'קול ברמה', ואיזה פוליטיקאי הוא הכי מחבב
דוד רוטנברג
ט"ז תשרי התשע"ט / 25.09.2018 16:58
לוגו סוכות

ישראל כהן, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. תספר תחילה קצת על עצמך: איפה גדלת, על משפחתך.

נולדתי וגדלתי בבני ברק, במשפחה חסידית פתוחה. למדתי בתלמוד תורה רוז׳ין, ובהמשך עברתי ללמוד בישיבות חסידיות כלליות.

בבחרותי אהבתי ללמוד והתחברתי לגמרא. יש מי שאוהבים לטעון ש'חסידים לא לומדים', אבל עד היום כל האחים שלי לומדים בכולל – ודווקא אני הוא החריג בנושא הזה. הלוואי והיו לי כוח ואנרגיה לשבת וללמוד גמרא כל היום.

איך מגיעים מהישיבה לעולם התקשורת? מה גרם לך, בעצם, להיכנס לעיתונות?

זו שאלה לא ממש מדויקת,  כי לא ממש הגעתי לעולם התקשורת מעולם הישיבה. תמיד אהבתי, כבר מגיל צעיר, פוליטיקה, תקשורת ונייעס, אבל אז זה היה רק תחביב. האמת היא שעד לפני קצת יותר משמונה שנים לא חשבתי שאני יודע לכתוב, ועד היום אני לא בטוח שאני יודע…

הכל קרה בהשגחה פרטית. התגלגלתי לענף הפרסום ועסקתי ביחסי-ציבור. יום אחד, באופן מקרי, פגשתי את מורי ורבי לתקשורת, 'זקן העיתונאים' יצחק נחשוני – שישב בתחנת אוטובוס ברחוב ז’בוטינסקי והמתין לאוטובוס בדרכו מבני ברק לעיר מגוריו פתח תקווה.

הייתה לנו היכרות קודמת ופתחנו בשיחה על דא ועל הא. בשלב מסוים של השיחה הצעתי את עצמי שאכתוב בעיתון 'מרכז העניינים', בעריכתו של יצחק. התחלתי, ניסיתי – והעסק עבד די טוב.

בשלב מסוים, אחרי תקופה קצרה הוא הציע אותי למוטי לביא, מייסד אתר 'כיכר השבת', והחיבור היה מוצלח. מאז נכנסתי באופן רשמי ועמוק יותר לתחום של הנייעס והסיקור העיתונאי.

מה מוצא המשפחה שלך, מאיפה הגיעו הסבים לארץ?

ההורים שלי נולדו בישראל. סבא שלי מצד אבא הגיע אחרי השואה מהונגריה. לפני השואה הם היו חסידי סיגעט-סאטמר. אחרי המלחמה, כשעלה ארצה, הוא נכנס ללמוד בישיבת ויז’ניץ שהוקמה בתל-אביב, אצל הרבי ה'דמשק אליעזר' זצ"ל מויז'ניץ, כאשר הראש ישיבה אז היה האדמו"ר בעל 'הישועות משה' זצ"ל. סבא היה מהגרעין הראשון של הישיבה, ששכנה ברחוב לילנבלום בתל אביב.

מהצד השני, של אמא,  אני נכד למשפחת רבלין שבמקורה הם ליטאים, אבל סבא התקרב לחסידות.

סבא שלך, כפי שאמרת הוא ניצול שואה. עד כמה הסיפור האישי שלו היה משמעותי בבית?

היה משמעותי. לא בחיי היום-יום. אבל כן באיזה מקום בתודעה. סבא תמיד היה מספר ולא מחביא. הוא היה במשך שנים מרצה על מה שקרה בשואה. אגב, הוא עושה זאת עד היום.

בלי עין הרע.

במובן מסוים היה פה קטע מורכב. סבא שלי יהודי מאמין ודבק ברבותיו לבית ויז’ניץ, אבל מאידך היה חשוב לו לציין את 'יום השואה', ושנזכור את מה שקרה.

אתם חסידי ויז'ניץ? 

אני ואחים שלי לא למדנו במוסדות רשמיים של ויז’ניץ, אבל כן היינו חלק ממסגרת המכונה 'צעירי ויז’ניץ', שהוקמה על ידי האדמו"ר בעל 'הישועות משה' זצ"ל עבור בחורים ממשפחות של החסידות שלמדו בישיבות ליטאיות. בהמשך התמקדה המסגרת הזו בעיקר בתלמידים שלמדו בישיבות כלל חסידיות.

הארגון הזה, בעצם, קירב אותך חזרה אל חצר ויז'ניץ? 

לא קירב, אבל אפשר לומר שהארגון הזה שמר כל הזמן על הזהות שלי כחסיד ויז’ניץ, למרות שלא למדתי במוסדות של החסידות.

לא רבים יודעים, גם מי שמכיר אותך שנים, שאתה מוגדר כ'נפגע טרור'. מה קרה בדיוק?

הייתי בגיל 14. נער צעיר שלומד בישיבה קטנה. נסעתי עם בני משפחתי בחול המועד פסח להתפלל במערת המכפלה בעיר חברון, לקראת שמחת בר המצווה של אח שלי.

בדרך חזור נסענו לירושלים, ואז באחד העיקולים בכביש זרקו מחבלים כמה בקבוקי תבערה על האוטובוס בו נסענו, ואחד מהבקבוקים הבוערים פגע בי – והתלקח…

ו…?

פינו אותי לבית החולים 'הדסה עין כרם' בירושלים. זו הייתה תקופה של חודש אישפוז, של ניתוח לצד טיפולים מורכבים.

ויצאת מזה מיד או שזה נגרר זמן רב?

מה זה מיד? ברור שנעדרתי מהלימודים באותו גיל חודשיים. השתדלתי להשלים, אבל לקח זמן, נניח כמה חודשים.

ותרשה לי לנחש: למרות כל הסבל והפגיעות הוגדרת כפצוע קל. 

קל-בינוני.

לפני שנעבור לפרק התקשורתי, רק שאלה קטנה: אתה רואה עצמך חסיד של רבי ישראל מויז'ניץ?

כן.

ויזניץ

הרבי מויז'ניץ. צילום: דוד כהן, פלאש 90

אתה נכנס אליו? ספר לי על הקשר איתו.

אני חסיד ויז’ניץ. סבא שלי ואבא שלי וגם אני – קשר שנמשך מ'האמרי חיים' ו'הדמשק אליעזר', דרך 'הישועות משה' זצ"ל ועד היום – הרבי שליט״א.

אין לי שום דבר חלילה נגד רבי אחר. ולהיפך. אני שמח שיש שלום ומכבד ואוהב את כל האדמו"רים. בסופו של דבר הנשמה הויז'נצאית דומה בכל החצרות לבית ויז’ניץ, וחסיד יכול להתחבר אם הוא במונסי לתפילה שם או בחיפה לתפילה בסערט, אבל החיבור שלי היה עם האדמו"ר הזה.

על הקשר עם הרבי אני מעדיף לשמור את זה אישי לעצמי.

תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

כתבה שהייתי צריך לעשות ל'מרכז העניינים' על עץ מופלא של אתרוגים שגדל בחצר אחד הרבנים. הגעתי לחצר ולא ראיתי לא עץ ולא אתרוגים. אפילו לימונים לא. מצאתי שרידים של עץ. למותר לציין שהידיעה עלתה בהרחבה…

הייתה איזו ידיעה שכתבת, ועוד לפני שהיא עלתה לאוויר באתר – אמרת לעצמך: אם הייתי יכול למחוק אותה…

לא פעם. אבל אנחנו באינטרנט וחלק מהמשחק הוא להיות ראשון ולהיות עם היד על הדופק, ולכן לא תמיד יש זמן לחשוב ולשקלל הכל מראש. אז יש לזה מחיר לפעמים – המחיר כאשר  פועלים באופן מיידי ופזיז. מצד שני, באינטרנט תמיד אפשר לעדן ולתקן אם צריך, כך שהנזק לא בהכרח בלתי הפיך.

מה, לדעתך, הסקופ הכי גדול שלך?

אני מתעורר כל בוקר עם תחושה של סקופ חדש באוויר… קשה לי להתמקד על סקופ מסוים, אם כי לאחרונה היה סיפור שהכה גלים כאשר פרסמתי תמונה ובה שגריר ארצות הברית דיווד פרידמן, שביקר בבני ברק,  אוחז ציור של ירושלים, עם הר הבית  ללא כיפת הסלע ובקומה בית המקדש. הפרסום עורר סערה גדולה וביקורות שליליות, לצד חיוביות.

על פי הבנתי את המקצוע שלי, לא יכולתי שלא לפרסם את הידיעה והתמונה, למרות הביקורת.

מה דעתך על עולם התקשורת החרדי כיום?

הוא הרבה יותר דינמי ומשתנה, לטוב ולרע. אם פעם היה קריטריון מסוים כדי שתוגדר כעיתונאי הרי שהיום פתאום כולנו, כל הציבור – עיתונאים. לאור ההצלחה של הרשתות החברתיות, כל מי שמנסח פוסט בפייסבוק או הודעה בווצאפ כבר נחשב כעיתונאי. מחד, אולי זה מוריד את הערך ואת הרמה. מאידך, זה חושף לציבור כישרונות חדשים וצעירים שפעם לא היו מגיעים למה שיש מי שמצליחים להגיע כיום, בגלל כללים נוקשים של עורכים וותיקים.

ישראל כהן, חיים אילוז

עם חיים אילוז, עורך 'כיכר השבת'. צילום: בועז בן ארי

איזה קולגה אתה הכי מעריך בתקשורת החרדית.

חיים אילוז, עורך וחבר. מקצוען אמיתי, עורך בחסד עליון ובעיקר מענטש ואדם עם לב נשמה ורגישות. חושב שהוא אחד העורכים המובילים במדיה החרדית על כל סוגיה וענפיה.

תן לי מקרה בו חשת סיפוק מעבודתך.

סיפוק יש בכל מקרה שאתה מרגיש שהצלחת להועיל ולתקן משהו. יש לא מעט עוולות, גם באופן ציבורי וגם עוולות פרטיות שנגרמות לאנשים. אנשים שנתקלים מול מערכות ביורוקרטיות וחסמים ללא כל התחשבות. כל מקרה כזה שאתה מצליח לפתור – ממלא אותך בתחושה של סיפוק והרגשה שעשית משהו חיובי.

• אתה כותב גם טור דעה שבועי ב'הארץ'. איך נוצר החיבור?

הכרתי ב'הארץ' כמה אנשים ויום אחד הציעו לי לכתוב. ניסיתי, וזה 'תפס'. מאז, כשיש נושאים אני מציע או שהם מציעים ומשתפים פעולה.

הטורים שלך במקרים רבים מביעים דעות שמאל. זה בגלל האכסניה או שאלו באמת הדעות שלך? 

מלכתחילה הדעות שלי במרכז. היום אולי חלקן נחשבות לשמאל. אבל אני חולק על עצם ההנחה שלך. לא מעט מהטורים נוטים ימינה – וודאי בנושאים של יהדות ומסורת. אז חד-משמעית הם מייצגים את עמדות הימין/המסורתיים.

בשנים האחרונות אתה מופיע הרבה גם בטלוויזיה. כעת גם עברת לרדיו קול ברמה. איזה מדיום חביב עליך אישית יותר – רדיו, טלוויזיה, אתר אינטרנט או עיתונות כתובה?

כל מדיה יש לה מעלות וחסרונות משלה. אני לא חושב שזה בא על חשבון השני. אני רואה בהן מדיות משלימות והלוואי וניתן היה לפעול בכל החזיתות. בגדול לטלוויזיה, רדיו ואינטרנט אני יותר מתחבר יותר מאשר לעיתונות כתובה, אבל זה לא באופן מובהק. אני קורא גם הרבה עיתונים.

אתה מופיע ומתראיין רבות בכלי תקשורת רבים, על כל נושא. אני משער שאתה חביב התחקירניות וההפקה בכל התכניות. לפעמים זה נראה שאתה ממש זמין לכל שאלה, ויש לך דעה על כל נושא. קורה שאתה אומר לתחקירנית: על זה אין לי מה לומר?!

כן. לא פעם. יש נושאים מסויימים בתוך הציבור החרדי שאני מעדיף לא להתראיין עליהם ורק אם יש לי מה לחדש או שאני חושב שנעשה עיוות, אז אני מתראיין עליהם.

ישראל כהן

עם אמיר אבגי בערוץ 20. צילום: מסך טוויטר

למה אתה מתראיין? ככתב מדווח או כי אתה מרגיש כמי שמייצג את הציבור החרדי?

לפעמים אני מתראיין ככתב/פרשן שמסקר את הציבור החרדי ולפעמים כפובליציסט וכבעל דעה. הציבור החרדי כיום מונה מליון נפש, אין דעה אחת ואין מגזר חרדי אחד.

לקראת יום השואה פרסמת פוסט-וידאו באתר 'מאקו', שעורר הרבה רעש והרבה התנגדות מהצד החרדי. אתה שלם עם זה? מתחרט?

אני חושב שבגדול הצגתי שם את העמדה החרדית המסורתית. אף אחד לא יכול להאשים אותי שלא מפריע לי הסבל של ניצולי השואה, כשכל הסבים והסבתות עברו את התופת. המחלוקת היא על דרך ההנצחה – האם היא צריכה להיות יהודית או ישראלית.

לפעמים עמדה מוקצנת קצת יוצרת שיח ויותר העמקה בנושא, אבל תוצר הלוואי שלה הוא גם שנאה מיותרת.

בשעת מעשה לא חשבתי שזה יחולל כזה רעש וייתכן והייתי מעדן חלק מהמסרים. שוב, התוכן הוא תוכן שלדעתי כל אדם חרדי אמור להסכים איתו ואפילו אני בעצמי כבר אמרתי דברים דומים בעבר וזה לא עשה בלאגן. ייתכן והיה צריך לבחור משפטים רכים יותר, כדי לא לפגוע באחרים. אפשר תמיד להגיד את אותו מסר רק בעטיפה קצת שונה ומרוככת יותר.

אחרי שמונה שנים באתר 'ככר השבת', עברת לרדיו 'קול ברמה'. מה גרם לך להחליף מדיום?

אני שמח שהייתי חלק ממהפכת האינטרנט החרדי, שאגב הקרדיט עליה מגיע לך, דוד. היה כיף, אבל זה דורש אינטנסיביות ועבודה מסביב לשעון, לטוב ולרע. אהבתי את זה מאוד ועדיין זה אהוב עליי, אבל כשהגיעה הצעה לנסות מדיום שונה – אמרתי, 'בוא ננסה'. הרגשתי שההצעה הגיעה בזמן הנכון מבחינתי, ולכן החלטתי ללכת על זה.

אתה מסקר הרבה גם את העולם הפוליטי החרדי. איזה פוליטיקאי חרדי אתה הכי מחבב?

זה שאלה מכשילה… אני עלול להסתבך. אני מחבב מאוד את ראשי המפלגות יעקב ליצמן, אריה  דרעי ומשה גפני, וחושב שעם קצת יותר סינכרון ושיתוף פעולה השמיים הם הגבול. כל אחד מהם מוכשר ומקצוען בהיבט אחר, וביחד הם משלימים זה את זה.

דרעי, גפני, ליצמן

גפני, דרעי, ליצמן. צילום: Yonatan Sindel/Flash90

אנחנו נסיים בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

בתור מי שהמציא את האינטרנט החרדי, האם אתה מצטער על זה בדיעבד? האם אנחנו לא משלמים מחיר מסוים? האם עולם התקשורת החרדי נהיה יותר מקצועי?

דוד רוטנברג: האם מי שהמציא את המכונית ושמע על תאונות הדרכים התחרט? לא נראה לי. האינטרנט, כמו המכונית, הוא יצירה של הקב"ה. התפקיד שלנו, בוודאי כחרדים, הוא להפיק מהאינטרנט תועלת רק לטובת דברים טובים.

האם  תמיד זה מצליח לנו? אני חושב שהתשובה שלילית. בדיוק כפי שכמעט כל נהג מעורב בתאונה, קלה או קשה. אז כן, משלמים מחיר לפעמים. אבל היעד, המטרה, היא חיובית.

כל מי שמתנגד לאינטרנט חרדי צריך לשאול את עצמו בכנות: מה היה קורה אם לא היה אינטרנט חרדי? עדיף שהציבור – וקשה להתעלם מהעובדה שמאות אלפי חרדים גולשים באינטרנט – היה גולש באתרים חילוניים? התשובה, לטעמי, ברורה.

אני גם סבור שעולם התקשורת החרדי כולו הפך למקצועי יותר בזכות אתרי האינטרנט, למרות שלאתרים עצמם יש הרבה מה להתקדם ולתקן הרבה רעות חולות.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות