הילד שניבאו לו עתיד כצייר הפך למספר הסיפורים של החרדים

דוד רוטנברג בשיחה מרתקת עם זלמן רודרמן, מהסופרים והעורכים הבכירים והמוערכים בתקשורת החרדית, על ימי הילדות לצד חילונים בפתח תקווה, הכניסה לעולם התקשורת, הפרישה - ועולם הספרים • מה הוא למד מהחיים בעיר חילונית, איך גילה את כישרון הכתיבה, כיצד מצליחים להכניס סיפור חיים בפחות מ-500 מילים, מה דעתו על העיתונאים בתקשורת החרדית, מה הספר הכי טוב שכתב, ומי הקולגה שהוא הכי מעריך
דוד רוטנברג
י"ד תשרי התשע"ט / 23.09.2018 15:38
לוגו סוכות

 • זלמן רודרמן, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. נפתח תחילה בכך שתספר קצת על עצמך: איפה גדלת, על משפחתך.

נולדתי וגדלתי בפתח תקווה במשפחה חב"דית. אמא ע"ה, לבית הלפרין, הייתה דור שביעי לבעל התניא והשולחן ערוך ('הרב') שעל שמו אני קרוא, ואבא שיחי' צמח משורשים ליטאיים מובהקים. בהיותו תלמיד בישיבת פוניבז' נמשך אל תורת חסידות חב"ד ודרכה, והפך חסיד חב"ד בלב ובנפש.

בקטנותי למדתי בחיידר ליטאי בפתח תקווה, אז קראו לו 'דרך אמת' ולימים שונה שמו ל'ברכת יעקב'. אמרתי "ליטאי", אף שאיתי בכיתה למדו גם חסיד ויז'ניץ, חסיד צאנז, חסיד ברסלב וחב"דניק נוסף, שכן הרוח הכללית בו הייתה ליטאית מובהקת. אנחנו, אגב, היינו הכיתה המייסדת של החיידר.

לאחר מכן למדתי בישיבות חב"ד בלוד, בקריית מלאכי ובכפר חב"ד, ואז נסעתי ללמוד בחצר האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל בניו יורק. זה היה בין השנים תשמ"ח לתשנ"א, השנה שבה התחתנתי. מאז נישואיי אני מתגורר בכפר חב"ד, משתדל לחיות חיים של יהודי ושל חסיד.

לפרנסתי אני עוסק בכתיבה ובעריכה. בעבר פעלתי יותר בשדה העיתונות החרדית ואף ערכתי כמה עיתונים ('כפר חב"ד', 'בקהילה' ומוסף השבת של 'המבשר'). בעשר השנים האחרונות אני מתמקד בעיקר בכתיבת ובעריכת ספרים.

יש לי ברוך ה' שמונה ילדים ובשלב זה ארבעה נכדים, כן ירבו.

 • גדלתם באותה תקופה, כפי שאתה מספר, ילדים מכל החוגים יחד. אתה חושב שזה תרם לך בהמשך?

בהחלט. כדי להבין היטב איך עובד מנגנון, כל מנגנון, עליך להכיר את חלקיו השונים. כדי להבין את היהדות שאתה חלק ממנה, מוכרחים להכיר מקרוב את השבטים השונים שמהם היא בנויה. אנשים שגדלים בתוך קהילה סגורה ולא מעורבת – וזה קורה ביישובים הומוגניים או אפילו בשכונות בעלות צביון קהילתי אחיד – חשים זרות מסויימת כלפי קהילות אחרות.

כאשר חיים ביחד, מכירים ומבינים טוב יותר זה את זה וגם לומדים ומושפעים זה מזה.

בקשר לשאלתך אם זה תרם לי אישית בהמשך, התשובה היא, בוודאי ובוודאי. ראשית, כאמור, הדבר אפשר לי להכיר את אחיי מן החוגים השונים. הרבי זצוק"ל הרבה לדבר על כך שעם ישראל כולו הוא "קומה אחת שלמה". אז ברור שכדאי ואף רצוי שהאוזניים יכירו את העיניים ואת האף ואת הידיים וגם את הרגליים, שכולם יחד מרכיבים את אותה "קומה אחת שלמה".

רודרמן

 בתמונה מגיל שבע. באדיבות המצלם

גם במישור המעשי – הספרים שלי ברובם המוחלט פונים לכלל הציבור החרדי ואף הדתי. ובלי ספק, כשאתה פונה ומכוון לקהל יעד רחב, הכרחי שתכיר אותו על שלל גווניו.

 • אתה בקשר עם חברי הילדות מאז?

למעשה… כמעט לא. החיים נסעו הלאה ולקחו כל אחד מאיתנו להיכן שלקחו. ובינתיים אתה גם צובר חברים חדשים, כך שקשה – ולא תמיד אתה גם חש צורך אמיתי – לתחזק במקביל כמה מערכות של קשרים חבריים.

 • אומרים שילדים שגדלו בערים מעורבות 'חזקים' יותר מילדים שגדלו בחממות חרדיות. זה נכון?

כמו בתחומים נוספים, כל סיכון צופן בחובו גם סיכוי, ולהפך.

מגורים בעיר מעורבת מהווים אתגר חינוכי לא פשוט עבור הורים חרדיים. מצד שני, אם אתה כן מצליח להעביר את ילדיך בשלום דרך הסמבטיון החילוני, סביר להניח שהם ייצאו מחוסנים ומחושלים יותר מאשר 'ילדי חממה'. וכך בהחלט אני מרגיש.

כשאני צופה ומביט על החיים החילוניים, אני לא חושד אותם באידיליות שלא קיימות בהם. כי אני ראיתי את החיים הללו מקרוב. ראיתי את השכן שאהב את הכלב שלו יותר מאשר את ילדיו ובכל יום בשובו מן העבודה היה מתחבק ומתנשק עם בעל הזנב. וראיתי את השכן בנעלי האצבע השוטף בעליבות את מכוניתו כל שבת בבוקר, שעה שאני, אבי ואחי היינו צועדים בבגדי שבת לתפילה ולחוויה רוחנית מרוממת בבית הכנסת.

הייתי עד למרוץ החילוני הבלתי פוסק אחרי ריגושים מתחלפים, מרוץ שאף פעם לא משביע את הנפש.

והיה גם את הקטע של ההשפעה: אם זה להזמין ילד לא דתי מן הקומה השלישית לשולחן שבת או לבית הכנסת. או להזמין שכנים אל הסוכה כדי לברך על ארבעת המינים. בחב"ד נהוג לצטט בהקשר הזה את הכלל ההלכתי מדיני איסור והיתר – "איידי דטריד למפלט לא בלע". מתוך שהוא טרוד לפלוט אין הוא בולע. כאשר אתה עסוק בהשפעה על אחרים, אינך קולט השפעות מן האחרים.

ודבר אחד נוסף: ההתחככות המתמדת עם אוכלוסייה לא דתית בעיר, חייבה את הצוות החינוכי שלנו בחיידר לחדד לנו נקודות יסוד בהשקפה היהודית. יום העצמאות, יום השואה, עמידה בצפירה כן או לא, לימוד תורה מול הליכה לצבא ושאר סוגיות מן הסוג הזה.

כל הדברים האלה ביחד בנו מטען אישי משמעותי.

רודרמן

 שלישי משמאל. עם חברי הכיתה בחיידר דרך אמת בפתח תקווה. באדיבות המצלם

 • איך מגיעים מהישיבה לעולם הכתיבה והתקשורת? מתי, בעצם, גילית שיש לך כישרון כתיבה וזה מה שאתה רוצה לעשות – לכתוב.

כשהייתי ילד אהבתי מאוד לצייר. כל מי שראה את ציוריי אמר לי: "אתה תהיה צייר". בבית ילדותי בפתח תקווה שמורים עד היום עשרות רבות של ציורים שציירתי מגיל שנתיים ומעלה. ובאמת, היכולות שלי בתחום היו די יוצאות דופן.

בגיל 13 התחלתי שיעור א' בישיבה והפסקתי לצייר. סדר היום הישיבתי התובעני אינו מאפשר לך להביא לידי ביטוי תחומי עניין שאינם קשורים ישירות ללימוד. נראה שפחות או יותר בשלב הזה עברתי ל…ציור במילים. התחלתי לכתוב. אהבתי לכתוב. אהבתי גם לקרוא קריאה ביקורתית. לשים לב לניואנסים, לשאול שאלות תוך כדי קריאת הטקסטים וכמובן גם ללמוד ולהחכים מן הכתיבה המקצועית.

מאוחר יותר, בהיותי תלמיד הישיבה בחצר הרבי – בשנת תשמ"ח – נפטרה הרבנית מליובאוויטש, שהייתה גם בתו של האדמו"ר הקודם – הריי"צ זצוק"ל. רשימה אישית שכתבתי להוריי וששילבה פרטים אינפורמטיביים על הפטירה ומסע ההלוויה, עם רגשות פרטיים וכיוצא בזה, מצאה את דרכה לשבועון 'כפר חב"ד' והתפרסמה בו.

נראה שקוראים רבים התרשמו ואף התרגשו מן הרשימה האנונימית שלי. אחד מהם היה גיסי הגדול, הרב מנחם ברוד, עורך הפרסומים של צעירי אגודת חב"ד. "לאחר שתתחתן בוא אלינו ותרום מהכישרון שלך להסברה יהודית", אמר לי כבר אז.

וכך אכן היה.

שלוש שנים מאוחר יותר התחתנתי ועל יסוד ערכי השליחות החב"דיים, מצאתי את מקומי משלב בין לימוד בכולל לבין הצטרפות למערך ההסברה של צעירי אגודת חב"ד. לאחר מכן נכנסתי לעניין במשרה מלאה. התחלתי לכתוב חומרים שונים לעיתונים ולעלונים שפנו לציבור הכללי ושראו אור בעיקר לקראת חגי ישראל.

 • שנים רבות כתבת את הסיפור והכתבה ב'שיחת השבוע', עלון שקוראים אותו מאות אלפים. ספר קצת על מאחורי הקלעים של העבודה הזו. איך מוצאים כל שבוע סיפור וסיפור חיים שלא יהיה נדוש?

נכון, בשלב הבא התחלתי גם לכתוב את שני המדורים הפופולריים שציינת – 'מעשה שהיה' ו'חיים יהודיים'. עשיתי זאת במשך יותר מ-16 שנים ברציפות, וזו אכן הייתה משימה לא פשוטה. כל שבוע למצוא ולכתוב סיפור יפה שטרם הופיע בגיליון. לא פעם הייתי עובר על ספר שלם רק כדי לגלות שיש בו אולי סיפור אחד שאפשר לעבד ולהתאים אותו למדור שלי.

רודרמן

עם חלק מספריו. באדיבות המצלם

וכל שבוע לאתר מרואיין ראוי, שגם יתאים לפרשת השבוע או לתקופה הרלוונטית במעגל השנה. הכתיבה עצמה, הן של הסיפור והן של הראיון, הייתה החלק היותר קל ונעים.

המדור 'חיים יהודיים' סיפק לי אתגר מרתק נוסף – לספר סיפור חיים שלם בפחות מ-500 מילים. הייתי יושב עם אדם שעתיים רצופות ושומע ממנו את סיפורו האישי המפורט. החכמה היא לאחר מכן לתמצת את הפרטים החשובים והמעניינים ביותר ולתת לקורא תחושה שהוא קרא סיפור שלם ולא אוסף של מקטעים.

זו משימה הפוכה מזו שרוב העיתונאים מתמודדים איתה. בדרך כלל עורך מבקש מעיתונאי, "תן לי 2500 מילה על פלוני אלמוני". העיתונאי מצליח להוציא מחומר הגלם 1800 מילים, וכעת עליו לשבור את הראש ולמתוח את הטקסט על פני 700 מילים נוספות. במקרה שלי, כאמור, האתגר היה הפוך. והכי יפה היה כשהמרואיינים בעצמם היו מתקשרים לאחר פרסום הראיון ומתפלאים: "איך הצלחת לדחוס לתוך השטח הקטן הזה כל כך הרבה אינפורמציה".

זו מיומנות של 'צמצום' שמפתחים אותה תוך כדי התנסות – להעביר בכל משפט קצר מקסימום אינפורמציה.

• איך הגעת אל עולם העיתונות?

 זה התחיל מהמדור 'חיים יהודיים' שהוא כתיבה עיתונאית לכל דבר. המשיך בכתבות שונות בשבועון 'כפר חב"ד', עבר למדור סיפור לשבת ב'בקהילה' ומשם התפתח הלאה. כשאנשים קוראים אותך ואוהבים את התוצרת, הם פונים אליך…

 • תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

אינני זוכר כעת רגע דרמטי במיוחד הקשור לשלב ההתחלה דווקא. אני כן זוכר באופן כללי התרגשות מיוחדת שלי כל אימת שנדרשתי לראיין אישים נכבדים ורמי דרג דוגמת ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. או אדם מרשים כמו הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו. לא יכול לשכוח כיצד באחת מן הפעמים שבה ראיינתיו, נכנס הרב לאו לתיאור של אפיזודה מסויימת בחייו ותוך כדי דיבור פרץ בבכי. בכיו חנק את גרוני שלי ומילא גם את עיניי בדמעות. לא כל כך ידעתי איך להגיב ומה לעשות…

כמו כן נשתמרו בזיכרוני אינספור מפגשים מרגשים עם אנשים מן השורה, שסיפרו לי את סיפור חייהם. לפעמים אלה היו אנשים שלראשונה בחייהם פתחו את סגור ליבם וסיפרו את סיפורם. באופן מיוחד נחרת בליבי סיפורו של ניצול שואה מרמת גן, שתיאר לי את הרגע בו נאצי ארור ירה לנגד עיניו בראשו של אביו. האיש בכה כמו תינוק, וכשנרגע מעט אמר לי: "אפילו לילדים שלי לא סיפרתי זאת עד היום".

רודרמן

עם הספר 'אבודה'. באדיבות המצלם

חוויה יוצאת דופן, מבחינה מקצועית, הייתה לי כאשר בתקופה שבה ערכתי את 'בקהילה', רואיינתי (זה היה בפרויקט לקראת חג הסוכות) על ידי מי שהיה אז יו"ר הכנסת והיום הוא נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין.

זה היה מן קונספט 'משוגע' של יועץ התוכן ואחד מעורכי העיתון, ר' אהרן קליגר, להפוך את היוצרות ולהזמין אישי ציבור שיראיינו את העורכים והכותבים הבכירים של העיתון. חייב להודות שהיה קצת משונה לשבת בלשכת יו"ר הכנסת, להקשיב לשאלותיו, שאלות שהוא בעצמו עמל על הכנתן, ולהשיב אליהן תשובות. התפתחו שם בינינו לא מעט ויכוחים מהותיים, שלאחר מכן באו לידי ביטוי בתוצר המוגמר כפי שהוא שוגר מלשכת היו"ר אל מערכת העיתון.

 •

 • אתה נמנה עם צוות ההקמה של עיתון 'המבשר'. איך היה?

צוות ההקמה של העיתון, בראשות ר' אברהם רכטשפר, ר' יענקי פורוש וכמובן האבא ח"כ הרב מאיר פורוש, פנה אליי באותם ימים והזמין אותי לפגישה. ההצעה הייתה לערוך את המוסף השבועי של היומון שעוד לא נולד. סיכמנו בינינו מה שסיכמנו ויצאנו לדרך.

היה בהחלט מרגש להיות שותף להקמה של יומון חרדי חדש, שבאותם ימים נראה כמו חלום ואיש לא יכול היה לצפות את עתידו.

 • מה קרה שפרשת מהעיתון?

התשובה מאוד פשוטה: העיתון הצעיר, כמו כל מפעל חדש שנולד ועוד לא הספיק לעמוד על רגליים איתנות, יצא לדרך עם תקציב לשנה אחת ובסיומה הקופה הידלדלה. העיתון התקשה לשלם לי את המשכורת שהוסכמה בינינו ולכן פרשתי. ברוך ה', מאז עד היום העיתון התייצב על רגליו והוא מעניק ביטוי נוסף לקהלים מגוונים ביהדות החרדית.

 • מה דעתך על עולם התקשורת החרדי כיום?

האמת היא שבשנים האחרונות אני פחות מחובר לקריאת עיתונים. מפעם לפעם עוד מתגלגל לידיי עיתון או שבועון מסוימים ואני מציץ בהם. אני חייב להודות שבגילי ה'מופלג' (לפני כמה שבועות חגגתי 50), איבדתי עניין בקונספט הזה של… המון דפים מלאים בהמון מלל, שלא תמיד מחכים אותך ומועיל לך.

אבל אולי אנצל את ההזדמנות כדי לומר משהו ישיר בקשר לחלק נכבד מעושי התקשורת החרדית. ומכיוון שאני היום כבר לא חלק מהקליקה הנ"ל, אני מרשה לעצמי להתבטא בלי לחשוש…

רודרמן

עם הספרן הראשי של ספריית חב"ד בניו יורק, הרב שלום בער לוין. באדיבות המצלם

אחד הדברים הפחות חינניים בעיניי זו החשיבות העצמית, שלא לומר הנפיחות העצמית, שהרבה מאוד עיתונאים משלנו חשים. אתה רואה כל מיני חבר'ה, כולל מתחילים ממש, שיש להם עוד הרבה מאוד מה להתנסות ולהיכן להתקדם כדי להיות עיתונאים ראויים לשמם, והם בטוחים שהם מנהלים את העולם.

וכשאתה מכיר אותם מקרוב, אתה גם יודע כמה הם 'קטנים'; מבחינה אישית וערכית בוודאי, ולא פעם גם מן הבחינה המקצועית. מה שעוד יותר מצער הוא, שאנשים מכובדים במערכת הפוליטית החרדית, במערכת העסקנית החרדית או אפילו בעולם הרבני הרם – מכרכרים סביבם ומטפחים אצלם את אותה תחושה של חשיבות עצמית. דואגים שחלילה וחס לא ייפקד מקומם בחתונה, בבר המצווה או בברית המילה שאותו איש תקשורת עורך.

זה מן מעגל קסמים עלוב ומטופש שמזין את עצמו.

איזהו חכם, המכיר את מקומו. אין סיבה שתמעיט מערך עצמך, אך אין גם הצדקה לכך שתפריז בערכך. מילא שבציבור הלא דתי, איש התקשורת הוא 'הממליך מלכים ולו המלוכה'. אבל אצלנו?! אינך גדול בתורה, אינך איש חסד, אינך עוסק בקירוב לבבות לכור מחצבתם, אז על מה בדיוק הגאווה הגדולה? אתה בסך הכול עיתונאי!

 • איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית.

אני מחשיב עיתונאים עם תחושת יעוד ושליחות. זה כבר נותן לכל העסק משמעות אחרת. מהסיבה הזאת אני מכבד מאוד את הרב משה גרילק שממרומי גילו וניסיונו איננו חושש להביע דעות שלא פעם מציבות מראה מול פניה של היהדות החרדית היקרה. אדם שמעת לעת מרשה לעצמו לחרוג בכתיבתו משבלונות שבטיות וכיתתיות המקובלות כל כך בקרבנו.

מחבב מאוד את יכולתו המקצועית של ידידי ורעי ר' בנימין ליפקין, שמצליח להביא לידי ביטוי כושר ביטוי משובח עם יכולת מדהימה ליצור טקסטים במהירות של מכונת ירייה. וכשהדברים נעשים לאורך שנים ארוכות, הם גם מקבלים ממד מוערך של התמדה ודבקות במשימה.

ומעריך מאוד את ידידי משכבר הימים ר' ידידיה מאיר, הרותם את יכולת ההבעה המעולה שלו, בכתב ובעל פה, לטובת דברים חשובים. הוא עושה זאת בטוב טעם, בסגנון מקורי ובמקצועיות מרשימה.

אך מה שבעיקר חשוב זו הנכונות שלו להתייצב לא פעם בחזית ההסברה החרדית והדתית, אף על פי שהוא איננו נושא בתפקיד דוברות רשמי כלשהו. זוהי בעיניי המשמעות של לשרת את הקב"ה (גם) דרך הכתיבה.

ידידיה מאיר

ידידיה מאיר. צילום: הידברות

 •

• אחרי הפרישה מ'המבשר' נדמה לי שפרשת לגמרי מעולם העיתונות והתחלת להתמקד בספרים בלבד. למה?

לא, אחרי 'המבשר' ערכתי גם את שבועון 'בקהילה' לתקופה של כשנה, ואז פרשתי בהדרגה לטובת עולם הספרים. הסיבה לכך כבר נרמזה קודם לכן, והיא שאט-אט הרגשתי מיצוי בזירת העיתונות.

המעבר לספרים היה בעיניי בבחינת להניח 'חיי שעה' ולעסוק ב'חיי עולם'. בהשאלה, כמובן. כי בעוד עיתון מאבד את משמעותו כמה שעות או ימים לאחר הופעתו, ספרים הם נכסים בלתי מתכלים. ספר טוב יכול לעבור מדור לדור ולהמשיך להיות רלוונטי גם אחרי 100 שנים.

 • איזה ספרים אתה כותב?

עד כה כתבתי למעלה מ-40 ספרים וערכתי כ-20 ספרים למחברים אחרים. מרבית ספריי פונים לגיל הנעורים שזה גילאי 14-9. בשנים האחרונות ממש העליתי מעט את גיל היעד שלי והוא מכוון לגיל הבחרות ולמבוגרים שאינם מחוייבים בהכרח לספרי עלילה סבוכים ועבי כרס.

כזה הוא לדוגמה הספר 'אבודה', המגולל את סיפורה האמיתי של תינוקת יהודייה שבדרכי רמייה נלקחה ממשפחתה במחנה עבודה בסיביר, ולאחר נפילתו של מסך הברזל יוצאים בני משפחתה למסע חיפושים אחריה, מסע שסיכויי הצלחתו שואפים לאפס.

וכזה הוא גם הספר 'ההבטחה' (שם לא סופי…) שעתיד בעזרת ה'  לראות אור לקראת חנוכה הקרוב. זהו סיפורו האישי המרגש של ר' יוחנן ספרנאי, איש חינוך מופלא בן 89 מכפר חב"ד, שעדיין יוצא כל בוקר מביתו והולך ללמד תורה לבני נוער ממשפחות מצוקה.

ר' יוחנן מגולל בספר את סיפורה הנוגע ללב של חבורת ילדים יהודים ברוטרדם בהולנד, החבורה אליה השתייך, אשר כמעט כל בניה הושמדו בשואה. הוא עורך לנו היכרות מרתקת עם עולמו האישי של כל ילד וילד ולאחר מכן מספר כיצד אותו ילד נלקח מביתו, לאיזה מחנה התגלגל ומה עלה בגורלו. אגב כך מתוודעים הקוראים גם למסע האישי המיוחד שהוא בעצמו עבר, מילד במשפחה מתבוללת לראש משפחה חרדית גדולה ומפוארת.

ויש גם סיפורת יהודית וחסידית קלסית, כמו לדוגמה סט הספרים המשולש 'בין הדגים לזמירות', שהוא ריכוז של כמה מאות מסיפוריי אשר הופיעו במדור שבועי בשם הזה, בשבועון 'בקהילה'. וגם ספר אחד תורני ממש, 'אלה הם מועדי' שמו, המגיש לציבור התורני הרחב מבחר מרעיונותיו העמוקים והנפלאים של הרבי מליובאוויטש זצוק"ל על חגי ישראל.

רודרמן

תולדות ופרקי חיים של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש. באדיבות המצלם

 • מה לדעתך הספר הכי טוב שלך?

אני נוטה לחשוב שכל הספרים שלי "טובים", ושכמה מהם אפילו טובים מאוד… אבל הספר החשוב מכולם שהוא גם ללא ספק אחד הטובים ביותר מבין ספריי, הוא 'חד בדרא' אשר ראה אור לפני קצת פחות משלוש שנים ומאז כבר הופיע במספר רב של מהדורות – "תולדות ופרקי חיים", ביוגרפיה בלע"ז, של האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.

העבודה על 'חד בדרא' הייתה מאתגרת במיוחד, בגלל דמותו החד פעמית של נשוא הספר, מי שהתואר "רבן של ישראל" הוא לגביו לא ביטוי מליצי מאדיר, אלא אמת עובדתית פשוטה. ובאמת, איך בכלל אפשר להקיף בספר אחד גאון דורות שכזה, קדוש עליון בקנה מידה נדיר, אוהבם של ישראל העומד מאחורי מהפכה יהודית כלל עולמית, בעל דעה רחבה שהתווה דרך השקפתית סלולה בשלל שאלות השעה ומי שצדיקי וגאוני הדור שיחרו לפתחו וחרדו לשמו?

התשובה היא שאכן אי אפשר.

ובכל זאת עשיתי השתדלות ולמרבה שמחתי הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה. התוצאה היא, ספר המאפשר לכל אחד ואחד לקבל מושג מסוים בקשר לדמותו של הרבי זצוק"ל.

'חד בדרא' עלה על שולחנם של גדולי האדמו"רים וכן של רבים מחשובי ראשי הישיבות מכל החוגים, וזכה לתגובות נלהבות שלהם. אני פוגש אברכים מכל החוגים שקראו את הספר ומודים לי על ההזדמנות שניתנה להם להכיר באופן רציני ופנימי יותר את הרבי זצוק"ל.

אם זכרוני אינו מטעני, גם אתה בעצמך סיפרת לי על יהודי ליטאי חשוב ומבוגר בבני ברק, שקרא את הספר ובסיום הקריאה אמר לך: "אם הרבי היה עדיין בחיים חיותו, הייתי קם ונוסע אליו".

 • אתה מקבל תגובות מקוראים? מזמינים אותך לת"תים או בתי ספר למשל?

מקבל ברוך ה' הרבה מאוד תגובות של קוראים, צעירים כמבוגרים. בהן יש כמובן תגובות מרגשות במיוחד. לדוגמה, לאחר הופעת הספר 'בתלת מימד', המציע לקוראיו הצעירים מבט אל מאחורי הקלעים של חיי גיבוריו, קיבלתי שיחת טלפון מאיש חינוך ותיק מקנדה שאמר לי: "זהו ספר חובה לכל מורה ומחנך".

או למשל אחרי הופעת ספרי 'נתנאל' המתאר חוויה של התייתמות ובעקבותיה פירוק משפחה ותהליך ההתמודדות של כל אחד מפרטיה עם המצב החדש, פנה אליי אברך בן תורה שהתייתם בנעוריו. הוא סיפר לי כי קרא את הספר בנשימה עצורה וכי הרבה מן התיאורים בו חופפים לחוויות האישיות שהוא בעצמו חווה. הוא תיאר לי את ההתרגשות שלו ואף את התועלת הנפשית האישית שהספר הזה הצמיח לו, במעין רטרוספקטיבה.

רודרמן

בגיל חמש, עם אחיו הצעיר, הרב צבי רודרמן. באדיבות המצלם

דוגמה נוספת היא של אישה מבוגרת, יוצאת תימן, שעקבה בשקיקה אחרי פרקי הספר 'משפט סעדיה', העוסק בחטיפת ילדי תימן. הפרקים התפרסמו בהמשכים באחד העיתונים. הבן שלה פגש אותי ואמר לי, "תדע לך שאמא שלי שהיא כבר בת 85, לא יכולה לעבור את השבוע בלי לקרוא את הפרק החדש בסיפור שלך. היא קוראת כל שבוע ובוכה, אבל 'לא יכולה' בלעדיו".

אבל הכי מרגשות אותי הן תגובותיהן של הילדים ובני הנוער. אני הולך וילדים ונערים פשוט ניגשים אליי ומתארים לי את החוויה שהייתה להם בקריאת הספר האחרון. וברוך ה' יש כבר דור שלם של אנשים ונשים שהתחתנו ובעצמם הורים לילדים, שאומרים לי: "גדלנו על הספרים שלך".

וכן, מעת לעת אני מוזמן לת"תים ואף לבתי ספר לבנות, כדי לשוחח עם תלמידים והתלמידות על הספרים, על חשיבות הקריאה ועל תהליך כתיבתם. המטרה העיקרית שלי היא לחבר אותם אל המילים הכתובות, בדור של משחקי מחשב ושל ספרי קומיקס המשטחים לילדים את המחשבות ואת המערכת הרגשית.

• מדי יום שישי אתה יוצא להניח תפילין לעוברים ושבים בגבעתיים – העיר בה החלה זעקת ה'הדתה'. אתה חש בעוינות או שזו פיקציה שמקומה בעיקר בתקשורת?

 בכל יום שישי אני מתייצב – לצד חסידי חב"ד נוספים – בפתח הקניון הגדול בגבעתיים ומציע לאנשים להניח תפילין. אנחנו עומדים תחת סוכך יפה ומכובד, שתחתיו שולחן ומדפים לאחסון חומר ההסברה הנלווה. לצידנו יש גם סלסלה על גלגלים ובה מאות ערכות של נרות שבת קודש המוצעות לציבור הנשים.

חלוקת התגובות היא כזו: כ-30 אחוזים מתעלמים לגמרי. כ-30 עד 40 אחוזים מגיבים ב"לא, תודה", "לא", "שבת שלום" או "כבר הנחתי היום". כ-25 אחוזים משתפים פעולה על ידי הפשלת יד להנחת תפילין או על ידי נטילת ערכת נרות שבת.

עם כמה נשארנו? חמישה עד עשרה אחוזים. ובכן, זה פחות או יותר שיעור האנשים שמגיבים בהתרסה או בעויינות. וזה קורה בעיר כמו גבעתיים הנחשבת עיר חילונית מובהקת.

האמת היא שאני כופר בעצם הגדרתה כך. כי יש בה הרבה יותר תושבים מסורתיים ואף דתיים, המגיבים על פעילותנו בחמימות מוחצנת מאשר הקומץ העוין הנ"ל. אז ברור שקמפיין ה'הדתה' הוא סוג של פיקציה, בעיקר בכל הנוגע להיקף שלו. יש כאן פיברוק וניצול לרעה של המיקרופונים הציבוריים.

הנחת תפילין

הנחת תפילין ליהודים. באדיבות המצלם

כעת בוא נדבר רגע על אותו קומץ עוין. גם הוא במידה מסויימת קרבן של התקשורת ושל זרועות הקרן החדשה. אנשים שבאים למחות נגד פעילות חב"ד – אפילו לא יודעים שהם מריונטות של הקרן. שמאחורי ההתססה ברשתות החברתיות עומדים אנשים הממומנים מכספיה. ואני אומר להם את זה במפורש.

היו לנו כמה מופעים של הפגנות קטנות, ואני אמרתי להם את הדברים הללו. לפעמים אנשים גם מקשיבים. באחד המקרים עמדה מולנו קבוצה של נשים מבוגרות והניפה שלטים נגד כפייה דתית. אחרי חצי שעה הן הורידו את השלטים והלכו. קודם לכתן, ניגשה אלינו אחת הנשים ואמרה: "הגענו למסקנה שאנחנו לא נגדכם, לא נגד הפעילות שלכם, כי אין בה שמץ של כפייה".

  • אנחנו נסיים בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

אני מכיר אותך כבר כמה עשרות שנים, וגם פוגש אותך מפעם לפעם, בעיקר כשאתה מגיע לביקורים אצל הוריך היקרים בכפר חב"ד. לאורך כל השנים הללו, אני מזהה אצלך להט עיתונאי בלב וניצוץ של סקרנות ושל חוסר מנוח בעיניים. השאלה שלי היא, איך אתה מצליח לשמר על הלהט הזה ואת הניצוץ הזה לאורך זמן רב כל כך…

דוד רוטנברג: זה מעניין, את השאלה הזו שאלו אותי, בצורות שונות, גם כמה מהמרואיינים בפרויקט זהה שפרסמתי בשנה שעברה.

כמי שמכיר היטב את המקצוע הזה, את תחושת המיצוי שרבים מהעוסקים בו חשים. לכן, אין לי הסבר אמיתי איך ממשיכה לבעור בי התשוקה והסקרנות, שמריצה אותי כבר קרוב ל-37 שנה.

אני מאמין שלכל אדם יש שליחות בעולם, והקב"ה מעניק כישרונות כדי שניתן יהיה לבצעה על הצד הטוב ביותר. ואם אלה הכישרונות שקיבלתי – עלי לנצל אותם. אני שמח שזו 'השליחות' וקם כל בוקר מחדש בשמחה לבצע אותה.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות