שנה חדשה שלי, במקום בו סטנדרים נהפכו לפגזים, אנה אנו באים? • טור

שנה חדשה שלי, בתוך זרמי בואש, בין סטנדרים מופגזים, בין גידופים והצלפות, אני רוצה לבקש ממך רק ברכה אחת קטנה: תני בינינו שלום • הסופרת מנוחה פוקס מייחלת בשנה החדשה לשלום בינינו לבין עצמנו
מנוחה פוקס
ה' תשרי התשע"ט / 14.09.2018 11:00
מנוחה פוקס

שנה חדשה שלי,

אני רוצה לגלות לך משהו.

כבר שנים אני מבקשת שתהיי טובה ומתוקה ואפילו אוכלת תפוח בדבש לסימן.

פעם, כשהייתי ילדה קטנה, הייתי בטוחה שהנה בא השלום. שירי שלום נשמעו מעל כל קתדרה, שירים שהבטיחו לנו שלום-אמת, בינינו לבין הערבים שסביבנו. שיר אחד פנה ממש אלי, הילדה, והבטיח לי שזו תהיה המלחמה האחרונה.

מלחמת ששת הימים, שבה, כילדה בת 5, ישבתי במקלט יחד עם כל השכנים, מפוחדת, לועסת את המצה, שנותרה מכל המאכלים האחרים, מרוחה בריבה האדומה, ומקשיבה לקולות הפגזים – עדיין, על אף הצער והיגון, החדירה בנו באימתה עמוק וחדור את התקווה שיבוא שלום לגבולנו. שלום בינינו לבין שכנינו.

אני זוכרת עד היום את הספר על השלום, שבו קובצו יחדיו שירים של ילדים נבחרים, ואני בתוכם, ובו כמיהה לשלום ותפילה לסיום הלוחמה.

השנאה הייתה יוקדת, אבל עדיין היו המחוות הקטנות, היה השוק המוביל לכותל המערבי, שבו היינו עורכים קניות ללא חשש, היו משפחותינו המדברות בשפה הערבית, כי גדלו וצמחו בצל הערבים.

השלום עם מצרים נתן תחושה שאולי זה עוד יכול לקרות, הנה, עובדה…

שנים חלפו והשלום המיוחל הלך והתרחק. אוטובוסים התפוצצו וערים שלמות בערו. וכל אלו גרמו לנו להתייאש ולהרפות, כי שנאת שכנינו הישמעאלים הלכה והחריפה.

וכמיהת השלום הוחלפה בכמיהה לשלום אחר. שלום בינינו לבין אחינו החילוניים.

אני זוכרת איך לאורך כל הדרך חיפשנו את הדרך להתחבר, להתיידד, לקרב. עוד כשהייתי בבית ספר היסודי בבית וגן, נשלחנו, תלמידות בית הספר, אל השכונה הסמוכה, שכונת קרית יובל, ולזו שלידה, קרית מנחם, כדי לדפוק בדלתות החילוניים ולשכנע את ההורים לשלוח את הבנות ללמוד אתנו.

כן, כן, לשכנע את ההורים לשלוח את התלמידות אלינו, לבית יעקב! כי אצלנו יש לימודי תנ"ך אמתיים.

דפקנו על הדלתות ללא מורא, היינו ילדות קטנות. פתחו לנו אנשים בגופיה, גלויי ראש, כאלו שאינם יודעים את התורה ואין להם כל קשר אליה. הם הקשיבו לנו. רציניים יותר או פחות, משכילים יותר או פחות, כולם עמוסי ניסיון חיים, וכולם קיבלו אותנו בנעימים. הושיבו אותנו, הציעו קפה והצטערו שלא שתינו.

וחלק שלחו ילדים חילוניים ללמוד במוסד החרדי הזה, כי השתכנעו בנקל שזהו המקום האידיאלי.

המילים: "כשיבוא, יבוא שלום…" שהיו מופנות לעבר שכנינו שופכי הדמים, החלו לפנות אל הציבור האחר, שדר ממש תחת בתינו.

שנים חלפו, והשלום המיוחל עם שכנינו החילוניים נשכח מלב.

הכתות האנטי חרדיות קמו ועלו, 'לפידים' החלו מושלים בערים ומנדים את העולם החרדי מהם והלאה, ולא די בכך שפסקו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר שלנו, כי חסרי ליבה המה, הם גם ניסו ומנסים כל העת להכניס את לימודי הליבה אל תוך בתי הספר החרדיים ולקרבם לשלהם.

שנים חלפו והשלום המיוחל עם שכנינו החילוניים, נשכח מלב. לא רק הם פסקו לשלוח ילדיהם לבית הספר שלנו, גם בתי הספר שלנו לא מקבלים אותם לשורותיהם.

כולנו עדים כבר שנים למריבות הבלתי פוסקות, שפורצות בשכונת קרית יובל בין הציבור החילוני הנאור לבין החרדים הפולשים, הדרה מכוערת קוראת בצהלה לא להשכיר בתים לחרדים. בניינים שלמים בתל אביב אינם רוצים להכניס חרדי לתחומם.

ובינינו, האם חרדים של היום היו שמחים לפתוח שעריהם לאנשים שאינם כמותם?

וכל אלו גורמים לנו להתייאש ולהרפות, כי השנאה, כך נראה, חזקה מהאהבה. והכמיהה לשלום הוחלפה לכמיהה אחרת. כמיהה לשלום בתוכנו. כן, בין האנשים החרדים בעצמם.

שנים נראה היה הדבר אפשרי, עשינו אגודה אחת לחתור תחת כולם, ליטאים וחסידים מצאו עצמם לפתע יושבים סביב שולחן אחד ומרימים 'דגל' אחד. צוברים מנדטים תחת דגל ישראל, ובטוחים שהנה האיחוד כבר בא.

עד שלא רחק היום וגם החרדים החלו להתפלג. בכל דור ודור הפילוג בין החרדים לובש צורה אחרת, אבל לא זכורה לי תקופה בה במרפקינו התחלנו להכות את עצמנו.

שונאינו ומחריבינו כבר אינם מעבר לגבול, גם לא בשכונה הסמוכה, הם כאן, בתוכנו. הם לא מעבר לים, אלא במרחק נגיעה. חולקים אותה ישיבה, יושבים סביב אותו שלחן, שונאים כפי שלא שנאו מישהו מעולם, מחבלים זה בזה כפי שלא חיבלו במישהו אף פעם!

ופתאום, גם השלום הזה, שבינינו לבין עצמנו, נראה כל כך מרוחק מאתנו. השנאה הפכה למטרה. שונאים ושונאים עד כלות הנשמה. ואיך נוכל לחזור ולהתפלל על השלום בינינו לבין הישמעאלים, אם אפילו בינינו איננו מסתדרים.

ואיך נכרע ברך ונבקש שלום בינינו לבין החילוניים שבמדינתנו, אם אפילו צעד קטן לשלום אין בינינו.

במקום שבו סטנדרים נהפכו לפגזים, שלוליות של מים הפכו לדם באושים, וספרי קודש עומדים כמגנים בירי צלפים, אנחנו, אנא אנו באים?

שנה חדשה שלי,

בתוך זרמי בואש, בין סטנדרים מופגזים, בין גידופים והצלפות, אני רוצה לבקש ממך רק ברכה אחת קטנה: תני בינינו שלום. אני בטוחה שזה מספיק.

כי כשאנחנו מפורדים כל קריאה שלנו לעבר שכנינו אינה נשמעת טוב.

נוכל לקטר על הערבים המתועבים, אבל האם אנחנו יותר טובים? נוכל לדבר על האנטישמיות של חילוניים קיצוניים, שאינם רוצים לגור בחברתנו, אבל, האם אנו טובים יותר?

עד שלא נחדל להיות שונאים ומחבלים, אין לנו פתחון פה מול כל האחרים, 'קשוט עצמך תחילה' את זאת אנו כבר יודעים.

שנה חדשה שלי,

גם בראש השנה הזה אכלתי תפוח בדבש וביקשתי שתהיי מתוקה. תוכלי להבטיח לי שמעכשיו תהיי באמת כזו?

אני סומכת עלייך שקיבלת ברכה מאלוקים ותדעי איך להשתמש בה.

כי אנחנו, הקטנים, פשוט איננו יודעים.

הדפס כתבה

4 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    ]לידיעת הסופרת
    14/09/2018 12:01
    משה
  1. ראשית, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואין צורך לבחוש שוב ושוב, דבר נוסף, עצם העובדה שאת משוה בין החילוקי דעות שיש בין החילוניים לחרדים, ובין החרדים לחרדים עצמם, זה הדבר הכי גרוע שיש, כי בעצם את הופכת את המחלוקת הפנים חרדית לגרועה יותר, ואני אסביר לך מה אני מתכון, הרי מאז ומעולם עם ישראל היה חי בקהילות שונות רבנים שונים, במשך אלפי שנים לא היה מצב כזה שהיה רב אחד, מרן אחד שכולם צריכים לשמוע בקולו, ומי שחלילה מעיז לשמוע בקול רב הקהילה שלו נהפך למורד במלכות שמים, לא היה דבר כזה ואין דבר כזה, וכן, תמיד היו מחלוקות ומריבות, זה לא משהו חדש, אבל את עשית משהו חדש, את בעצם הפכת את המחלוקת הזו לאותה מחלוקת שיש בין חילוני לחרדי, שזו מחלוקת שמגיעה ממקומות טמאים ואפלים, ממקור של שנאה אמיתית ושל רצון להחריב כל סממן של דת, אם כל הכאב על המחלוקת שיש בציבור החרדי, ולא משנה אם אצל האשכנזים או הספרדים, זה לא דומה ולא קשור בכלל לשורש המחלוקת שיש בין חילוני לחרדי. דעתי האישית את צריכה או לתקן את מה שכתבת או למחוק את הדברים, זה חלילה וחס רק מעורר קטרוג חלילה על ישראל, וביננו מה לאשה ולדברים האלו, אולי את יודעת לחנך ילדים קטנים וחמודים, את לא מבינה בדברים מהסוג שאת מתיימרת לכתוב עליהם בכתבה שכתבת. – וסליחה על תגובתי אבל הפעם הגזמת קצת.

  2. עצה קטנה
    14/09/2018 13:23
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
  3. הצעתי קטנה אלייך, התרחקי מאותו בית מגרש מפולג ומפלג זה עשרות שנים ותראי כי טוב.
    אפשר לאהוב כל יהודי באשר הוא ולדעת שהוא קשור לתורה בדיוק כמוך גם אם לא נראה כך, כי לא אנחנו מחליטים מי קשור ומי לא. אלא, בורא עולם שאוהב כל יהודי באשר הוא, גם את אותו אחד שלפתחו לא יכניס חרדי.
    סורי נא לבית מדרשו של אוהב ישראל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש ופשוט תחליפי משקפיים לכאלו אוהבות ואז תראי שגם שונא ומחבל אפשר לאהוב, לא כי ""בן תורה"" הוא. אלא כי נשמה יהודית בוערת בקרבו וקשור ומאוחד הוא עם נשמתך שבך

    באהבה גדולה

  4. מריבות בין אחים
    14/09/2018 14:42
    אהרון
  5. הדברים מדויקים גם אני חושב על זה כל הזמן
    קורא קבוע את הטורים שלך
    רק אנא כתבו אנה אנו באים ולא אנא.

  6. מסכים
    20/09/2018 16:46
    אהרון
  7. סוף סוף מישהו כותב את מה שכולם חושבים אז אומרים לו חילול ה. תודה למנוחה פוקס על כתיבה מצוינת ועל דרך נעימה ולא מתלהמת