לא מתבייש שהשארתי המשפחה בבית ונסעתי לראש השנה באומן

איך הפכתי פתאום לסוכן נסיעות של "דרך צדיקים"? הרי התחלנו בזה שרציתי לחזור הביתה. ובכלל, מאיפה כל הנחת היסוד שאם ראש השנה הוא יום של תפילות אז המקום של התפילות הוא אומן? • הטור של ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
ד' תשרי התשע"ט / 13.09.2018 18:15
ידידיה מאיר

1.

רגע השבירה היה במקלחת. לפני הטיסה ביררתי טוב טוב אם באכסניה באומן יש מגבות. הכול היה מאוד מסודר. סגרתי מקום כמה שבועות מראש. לא רציתי לישון על מזרן בלול תרנגולות בחצר האחורית של איזה איוואן. בדקתי הכול, ואמרו לי בפירוש שיש מגבות. ובאמת היו מגבות. דבר אחד שכחתי לברר: אם יהיו מים.

בחדר היו חוץ ממני עוד חמישה מבוגרים, בשלוש מיטות קומתיים.

אחרי מסע של לילה שלם מישראל לאומן, וסחיבה של מזוודות כמה רחובות ברגל, ועלייה של שש קומות במדרגות, נכנסתי למקלחת, שנראתה כמו שנראית מקלחת אחרי שהתקלחו בה חמישה מבוגרים, סובבתי את הברז – ולא יצאו מים. אני לא מדבר על מים חמים, אני מדבר על מים. בכל טמפרטורה שהיא.

הברז פשוט נדם.

אפילו את החרחור הזה שברזים בדרך כלל משמיעים ברגעים הראשונים של הפסקת מים הוא לא השמיע. שקט מוחלט. כלומר רעש מוחלט, הברז לא השמיע קול, אבל נשמעו היטב הרמקולים המטורפים עם מוזיקת הטראנס-נחמנית של רוכלי הקדושה ברחוב הראשי.

אחר כך הבנתי שזו הייתה ממש דרישה מתפנקת. מים סמוך לכניסת החג באומן? אולי גם לימוזינה שתיקח אותי עד לקבר? הרי אלה הרגעים שכולם נכנסים למקלחת, מה שגורם לצנרת הפרימיטיבית של אומן, שכנראה שימשה עוד את רבי נחמן עצמו, לצאת מכלל שימוש.

אז יצאתי מהמקלחת, מתוך הכרה שאני עומד להיכנס מלוכלך עכשיו ליומיים של חג. זה היה בשלב שבו כבר אי אפשר היה לחזור הביתה, או לנסוע לכל יעד אחר באירופה.

ניסיתי לנחם את עצמי שכנראה הולכת להיות לי שנה מאוד טובה. הרי חז"ל כבר אמרו במסכת ראש השנה "כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה". ובישיבה גדלתי על המכתב המכונן של המשגיח, הרב חיים פרידלנדר, שאומר שבימים הנוראים אדם צריך לחיות בתודעה שאין לו כלום, גם אם יש לו הכול, כי בעצם עכשיו דנים אם להמשיך לו את השפע בשנה הבאה. ולכן, הוא אמר, העצה לזכות בדין היא להכיר טובה ולהתפלל מעומק הלב אפילו על מה שיש לנו ונראה מובן מאליו.

אוי, איך שאני התפללתי שם מתחת לברז השותק לטיפה של מים. ידידיה המעגל.

2.

הטור הזה לא נכתב עבור מי שמעולם, אבל ממש מעולם, לא יצא מהארץ. כל הכבוד לכם. הטור הזה גם לא נכתב עבור מי שיש לו רבי או רב מובהק שהוא זוכה להידבק בו בכל השנה, או אפילו רק בתפילות הימים הנוראים. אתם תישארו כאן. חלילה לכם לעזוב את ארץ הקודש. ואפילו בתוך הארץ, למה לכם לחפש ריגושים? אל תזוזו. יש לכם רב, יש לכם בית מדרש, יש לכם תפילה שאתם מחוברים אליה – מצוין. אשריכם. יהי רצון שתתקבלנה תפילותיכם לרצון לפני אדון כל.

הטור הזה כן נכתב עבור מי שבקיץ היה באלפים האוסטריים ובחורף ייעדר מהבית לכמה ימים כי הוא נשלח מטעם העבודה לאיזה כנס של חוקרים או מנהלים או משקיעים, והשבוע העז להרים גבה כשסיפרתי לו שאני נוסע לאומן, ולומר: אתה? גם אתה נפלת? חשבתי שאתה יותר מתוחכם. ואתה לא מתבייש? לעזוב ככה את האישה והילדים?

אז לא, אני לא מתבייש, ואני אגיד לכם משהו? אני אפילו גאה.

אני לא רוצה להיות מדי תוקפני ערב יום הכיפורים, ובפרט שרבנו דיבר כל כך הרבה על הנקודה הזאת של לדון כל אדם לכף זכות (סתאם, תירגעו, אני לא קורא לו "רבנו"). אבל קצת קשה לי לדון לכף זכות אנשים שבשביל איזה כנס או תערוכה מקושקשת במדריד, או אפילו לא מקושקשת, עוזבים את המשפחה והילדים. שבשביל גיוס כסף לסטארט-אפ שספק גדול אם ייצא יום אחד לפועל, עוזבים את הבית לימים שלמים.

והאמת? גם כשהם בארץ, הם לא מי יודע מה בבית, אבל פתאום כשזה מגיע לדבר הכי חשוב בחיים, לדבר הכי משפיע על הכול (גם על אותו סטארט-אפ), הלוא הוא ראש השנה, היום שבו הכול נקבע, הם פתאום נהיים לי אנשי משפחה רגישים שלא יכולים לעזוב לרגע את הילד.

3.

נו באמת, תפסיק להיות דמגוג, אתם אומרים לי. לא הרי סתם נסיעה לחו"ל בנובמבר, כנטישה של המשפחה בחג כה חשוב כמו ראש השנה. מה השלב הבא, ליל סדר לגברים על קבר הגולם מפראג כסגולה לפרנסה?

התשובה היא: לא, אני לא דמגוג. אני פשוט מנסה להבין את מהות החג. בליל הסדר העניין הוא משפחה, והגדת לבנך, מה נשתנה. בראש השנה, הסיפור הוא התפילות. כמובן שגם בתפילות, כמו בכל מצווה, יש את העניין החינוכי, איך ילד ידע להתפלל בראש השנה אם אבא שלו לא לידו?

אז קודם כול, נתחיל בזה שאבא שלו יהיה איתו בתפילות ובחינוך בשאר שבתות וימי חול (ואני בפירוש אומר את זה גם לעצמי). וחוץ מזה, לכן בדיוק יש בכל שנה באומן אלפי ילדים שהוריהם מביאים אותם איתם לראש השנה, ובתוכם גם הילד המאושר שלי. הוא באמת זכה לחוויה שלא במהרה תישכח (אני מקווה). ואגב, לפעמים הוצאת ילד אחד לחופשה מהבית ליום או יומיים משנה את המערך המשפחתי לטובה, וכולם נהנים מזה. גם מי שנוסע, גם מי שנשאר.

אלא מה, אתם אומרים, אחרי הכול, השארת בבית אישה וכמה ילדים לסעודת חג נטולת אבא? טוב, אתם צודקים. זה באמת קצת עצוב, למרות שגיסי וגיסתי הגיעו אלינו (תודה רבה!), אבל הילדים הבינו, אני מקווה, שאבא שלהם טרח מאוד לנסוע למקום שמתפללים בו טוב בראש השנה. אז חוץ מהתפילה עצמה, הרווחנו כאן עניין חינוכי. וכן, זה יכול לגבור השנה על הערך של אכילה משפחתית משותפת של רוביא.

4.

רגע, אבל איך הפכתי פתאום לסוכן נסיעות של "דרך צדיקים"? הרי התחלנו בזה שרציתי לחזור הביתה, לו רק היה אפשר, בערב החג. ובכלל, מאיפה כל הנחת היסוד שאם ראש השנה הוא יום של תפילות אז המקום של התפילות הוא אומן? מי המציא את הדבר הזה? המקום של התפילות הוא הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה או כל בית כנסת בשכונה של משהב בכל עיר בארץ ישראל, הקדושה בהרבה מהאדמה הטמאה של אוקראינה. ומה מצאתי כל כך בתפילתם של חבורת נ-נחים מקפצים?

טוב, אז קודם כול אם יש מקום בעולם שאין בו נ-נחים בראש השנה, זה אומן. הם בכלל היו רוצים להעביר את קברו של רבי נחמן לארץ.

אבל בואו נחזור לעצירת הגשמים במקלחת. אחרי שיצאתי החוצה מהחדר העלוב עם המיטות-קומתיים שנראה לי פתאום כמו תא של אסירים בטחוניים בכלא שאטה, החג ירד וכבר אי אפשר היה לברוח לשום מקום.

נכנסתי לתפילת ערבית באחד ממאות המניינים שפועלים באומן, ופגשתי עוד אלפים, ממש אלפים, כמוני. חלק לא התקלחו, חלק התקלחו אבל הקיטל שלהם הפך לאפור כבר בתחילת החג מהשלוליות והבוץ ברחובות המוזנחים והמכוערים של אומן, חלק סתם התגעגעו הביתה ולא הבינו למה הם עשו את השטות הזאת, רבים מהם אפילו לא היו סגורים על איפה יאכלו הערב את סעודת החג – אבל התחושה הייתה שהם באו לכאן כדי להילחם על החיים.

הם שילמו מאות דולרים, הם ויתרו על חג בורגני ונעים, ונסעו לאיזו עיר מכוערת באוקראינה, והכול מתוך אמונה שלמה שזה הזמן וזה המקום.

למה זה הזמן? זה ברור, ראש השנה. ובאשר למקום, אני מניח שחלקם הגיעו בגלל ההבטחות הגדולות של רבי נחמן למי שיבוא אצלו לראש השנה. אבל רובם, כמוני, לא נדרשו אפילו להבטחה הזאת של רבי נחמן הקדוש. הם באו כי אומן היא היום המקום עם התפילות הכי משמעותיות בעולם.

למה? לא יודע. אני מודה, אין לי הסבר רציונלי, אבל זאת פשוט כך.

קבלו דיווח עיתונאי יבש: כשהסתיימה התפילה במניין שלי, יצאתי לסיור תפילות קצר. עברתי ממניין למניין. מחסידי סאטמר, לחסידי חב"ד, למתחם הדתי-לאומי ("נהר-דעה" ביחד עם "רוח אחרת"), למתחם הברסלבי מקורי ("הקלויז"), לאמריקאים העשירים ("שיינר"), למתחם "כיסופים" עם השיעורים של הרב גבירצמן, למתחם החוזרים בתשובה התל אביבי של "אשירה", למניין מרוקאי ומשם לעוד כמה מניינים תימניים שלא עמדתי עדיין על ההבדלים ביניהם, ואני מעיד: לא נתקלתי מימיי במקום שבו הלב נפתח לתפילה, לתחינה, לבכי ולשמחה כמו באומן.

זה פשוט קורה שם. עובדה. איך אומר הקמפיין? "אומן – תבוא. תרגיש. תבין".

5.

"בלי לדעת שום דבר, בלי להבין כלום מכלום, מוצאים את עצמנו קמים ועוזבים את הבית", כך נפתח "אור בהירות הדרך" של ביני לנדאו, השיר שתמיד גרם לי צמרמורת, לא משנה כמה פעמים שמעתי אותו.

מוזר. דווקא כשהוא נוגן במערכת הכריזה בכל הרמקולים באומן הוא פחות ריגש אותי. למה? כי פתאום קלטתי שהוא לא כזה מדויק. נכון שעזבנו את הביתה בלי לדעת שום דבר, בלי להבין כלום מכלום. אבל אחרי ראש השנה באומן למדנו על עצמנו כל כך הרבה דברים. אנחנו יודעים הרבה מאוד.

ולכן גם בשנה הבאה, כל כך הרבה יהודים ימצאו את עצמם קמים ועוזבים את הבית, ואת האישה ואת הילדים וכן, אפילו את המקלחת.

6.

אז יכול להיות שציניקנים יגידו, לא רבי נחמן ולא נעליים, זה פשוט מאוד: אם עשרות אלפים באים לקילומטר רבוע ומתחילים לשיר ולהתפלל, אז כנראה משהו מהאנרגיה תופס את מי שבאזור.

אתם יודעים מה? אני זורם איתכם. לא אכפת לי כל כך מה הסיבה. אני מסתכל על התוצאה. ואת התוצאה מרגישים עשרות האלפים שהיו השנה באומן.

איך אמר לי שם מישהו אחרי התפילה (וסליחה שאני לא זוכר מי, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שם דברים משמעותיים): "באומן אני מרגיש כמו במתקן לשטיפת רכב. נכנס, עובר למצב ניוטרל, וזה פשוט קורה, אתה יוצא חדש".

האמת שגם אני יכול להעיד על עצמי: כמה קשה לי עם תפילות הימים הנוראים, כמה זה ארוך, כבד, מפחיד, היום הרס עולם, וכמה פתאום באומן אתה מגלה בעצמך כוחות תפילה שלא הכרת.

מכירים את הצעירים האמריקאים שבאים לארץ למסע תגלית? לוקחים אותם לכמה ימים פה, כדי להחדיר בהם מקסימום זהות יהודית וציונית במינימום זמן. וזה באמת עובד. אחרי הסיור בכותל, ביד ושם, אפילו במחנה יהודה ביום שישי, חלק מסוים עולה ארצה, וגם אלה שלא, מתחברים הרבה יותר ליהדותם. הם לא יתבוללו כל כך מהר. ככה הרגשתי באומן. מין מסע תגלית כזה, של הנשמה.

ראינו ליומיים לאילו מקומות נפלאים אנחנו יכולים להגיע.

• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'

הדפס כתבה

2 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    חזק
    13/09/2018 22:31
    גדול
  1. כל הכבוד

  2. תעמולה
    16/09/2018 12:50
    ירושלמית
  3. בושה שאתה וגם אשתך בתכנית בגלי צה"ל עושים פרסומת ומעודדים את הנסיעה לאומן. בושה (שלא לדבר על הסכנות שאורבות שם לילדים וצעירים) ומה עם כבודה של א"י? מי שצריך את זה שעשה זאת בצינעה.