שנת עיתונות, פוליטיקה והצלפות • 12 הקטעים הטובים של שנת תשע”ח

שרי רוט
|
ד' תשרי התשע"ט / 13.09.2018 00:57
העיתונאי האמיץ ביותר, ההצלפות של השנה, הגילוי המרתק ביותר, החשיפה הכי אמיצה, הקטע המזעזע ביותר, והסיפור הטוב ביותר • ‘בין השורות’ מסכם את השנה של העיתונות חרדית

העיתונאי האמיץ ביותר I חיים ולדר • יתד נאמן

את תואר העיתונאי האמיץ ביותר לשנת תשע”ח מעניק ‘בין השורות’ לעיתונאי חיים ולדר מיתד נאמן.

בפרשת וירא, בטורו ‘אות חיים’, פרסם ולדר מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו. צריך לקרוא, כדי להבין כמה אמיץ הוא צריך להיות, ובפרט כשהבמה היא ‘יתד’.

“רודפים אותך. מהרגע שעלית לראשות ראש הממשלה בשנת תשנ”ו לא עזבו אותך לרגע. אין כמעט יום שלא מציקים לך ולמשפחתך ומוציאים דיבתכם רעה ומעליבים, הו כמה שהם מעליבים אותך ואת רעייתך ואת ילדיך ואפילו, לא נעים לי לומר, את הכלבה שלך, אפילו איתה יש לה בעיה, חיות מספרות על עצמן”.

“כמו עסקנים עלובים נטפלו אליך להעמידך לדין על זוטות שאין להם אפילו בושה לנופף בהם. הובלות, ומתנות, וחמגשיות, וסיגרים ותשלום מים בבריכה ומיטה במטוס וגלידה פקאן, וכמעט שכחתי את הבקבוקים. הו, איך יכולתי לשכוח אותם”.

וכל כך למה? כדי ש”תפסיק לנשום, או לחילופין תתפטר או תסולק מראשות הממשלה”.

לולדר יש גם המלצה. לפזר את הממשלה, לרוץ לבחירות, ולפנות ישירות אל העם ולומר: “כיום המדינה נשלטת על ידי הרשות השופטת, היא עושה זאת דרך מסע הפחדה הרתעה וחקירות של כל מי שמנסה לכרסם בשליטתה…הם לקחו מאיתנו גם את הפרשנות של החוקים. כיום כל אחד יודע שחוקים נפסלים בשרירות ליבם ועל פי דעותיהם הפוליטיות וחוקים אחרים נחקקים בהוראת השופטים”.

הכתבה החריפה ביותר I ט’ כץ • יתד נאמן

בתואר הכתבה החריפה ביותר של השנה זכתה כתבתה של ט.כץ ב’יתד נאמן’, על ה”זיג זג הרפורמי של רובי ריבלין”.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה יצא ‘יתד נאמן’ בדברים חריפים נגד הנשיא ריבלין, ואולי אך טבעי הדבר, באשר ‘דגל התורה’ סירבה לתמוך במועמדותו, אבל הייתה זו הפעם החריפה ביותר.

שימו לב לפתיח: “‘מדובר בעבודת אלילים לא ביהדות’, התבטא ח”כ רובי ריבלין בחלחלה לאחר ביקור ב’טמפל’ רפורמי בווסטפילד, ארה”ב, והוסיף: ‘עד עכשיו חשבתי שהרפורמים הם זרם ביהדות. אבל אחרי ביקור בשניים מ’בתי הכנסת’ שלהם, אני משוכנע שמדובר בדת חדשה לגמרי, בלי קשר ליהדות’. מילים כדורבנות. אך אבוי, השנים חלפו, וריבלין, הפעם כנשיא המדינה, ‘שכח’ מה זה להיות עקבי ופצח במסע שיטתי של התחנפות למעודדי ההתבוללות ומחריבי היהדות, שבדרך כלל נמנים גם עם מבקריה השמאליים ביותר של ישראל. פזילה לתקשורת? כמיהה ל’איתרוג’? ‘נקמה’ בירובי נתניהו? שאיפה להיות ‘נשיא העם היהודי’? תחליטו לבד”.

והנה עוד פתיח, מעין משל: “בגינת הבית שברחוב הנשיא 3 בשכונת טלביה בירושלים מתמודדים עם אתגר בוטני לא פשוט. יושב יהבית מטפחים עץ שנחשב לקשה לגידול, בהיותו חשוף למחלות, חרקים ופגעי מזג האוויר. המגדל משלם מחיר כבד של עבודה קשה ונזקים כלכליים אלא שבסופו של תהליך הכל שווה, ועל העץ צומח פרי עץ הדר, אתרוג לתפארת”.

אם לא הבנתם, האתרוג הוא הנשיא, כשנכנס לבית הנשיא נכנס ל’כוננות אתרוג’, “פה ושם הוא השיל מעליו את התדמית הניצית, שם הוא חורר מעט את גלימת ארץ ישראל השלמה, ומעל הכל, הוא ביצע, ולא פעם אחת, פליק פלאק אידיאולוגי, כזה שיאתרג אותו במחוזות מסוימים מאד”.

הנה עוד חבטות ישירות: “כך הפך ריבלין שופע ההדר הבית”רי לאופוזיציונר יבבן וטרחן. כולנו זוכרים את המוכיח בשער שהטיף אחרי הרצח המתועב של התינוק הפלשתיני: ‘בני עמי בחרו בדרך הטרור’. אם היה נוחת בארץ חייזר, היה בטוח שהמוני יהודים החליטו שדינם בסיף, ויצאו לעשות ג’יהאד בערבים. ריבלין עמד בכיכר רבין והיכה קולקטיבית על חזה האומה. כולם רצחו, כולם אשמים וכולם מתעלמים מאלפי תאי הטרור המשגשגים כאן בארץ”.

מכאן, לרפורמים: “שיא השיאים של הפליק פלאק בעמדותיו של ריבלין, מתבטא ביחסו לרפורמים. “מסע החנפנות של ריבלין לרפורמים ולקונסרבטיבים החל כבר לפני יותר משנתיים לקראת תשעה באב קיים ריבלין בבית הנשיא אירוע שעסק ב’חורבן ירושלים ואחדות העם’ בשיתוף עם המכון למדיניות העם היהודי (לא נכביר מילים על המכון, ראשיו ומטרותיו) בביתו של האזרח מספר אחת של מדינת ישראל התארחו ‘רבנים’ רפורמים ו’ראבה’ קונסרבטיבית, ואף נשאו דברים”.

הסיכום הטוב ביותר I יהודה פולק • בקהילה

את הסיכום הטוב ביותר לחוק הגיוס מצאתי בפרשת וישב, בטורו של יהודה פולק ב’בקהילה’.

“כל בחור ישיבה שלא נכנע לגזירת הגיוס מן הסתם טרם הספיק לשכוח את המשל הנפלא…על השועל שתמרן את הזאב הכועס לתוך באר עמוקה וכך נחלץ ממנה בעצמו. נשאלת השאלה, כיצד שועל פוליטי כה ערום לקח סיכון ענק כאשר נכנס לבאר מלכתחילה מבלי לדעת בוודאות אם הזאב אכן יקנה את ההמצאה על הגבינה המלוחה שנמצאת למטה? …והוא מתרץ שהעשועל תכנן את מהלכיו בקפידה. בטרם נכנס לדלי הראשון כדי לשכנע את הזאב שמדובר בעסק רציני, הוא הכין בדלי השני אבן כבדה ממשקל גופו. לדלי שאליו נכנס בעצמו לקח אבן כבדה פחות, שרק יחד עמו הכריעה את המשקל. אם הזאב לא היה מתפתה להיכנס לדלי הריק, השועל היה פשוט מחכה עד הלילה, זורקת את האבן הקטנה ומתרומם למעלה בכובד האבן שבדלי השני”.

והנמשל?

“לפני כשנתיים וקצת התעוררה התלבטות גורלית באשר לשאלה אם ר’ יענקל ליצמן יוכל לקבל תפקיד שר או לא. התכנסו גדולי וחכמי ישראל והכריעו בעד….בימים האחרונים נדמה שההישג הגדול ביותר של ליצמן כשר הייתה דווקא ההתפטרות המהדהדת שהמשרה הזו סיפקה לו עכשיו. בישראל הקטנה, ויתור על תפקיד שר לצורך הבעת מחאה…אינו דבר של מה בכך…החילונים…מעריכים הקרבה אישית למען ערכים שאדם מאמין בהם. החלק המעניין ביותר הוא העובדה שההתפטרות הזו אפשרה לח”כינו להמשיך לשבת בקואליציה, בעוד שאילולא היה ליצמן שר מלכתחילה, אין ספק ששעוריית חילולי השבת הייתה מאלצת את הח”כים החרדים לפרוש כאיש אחד ולהעמיד בסכנה נושאים רגישים אחרים”.

למשל ולנמשל נאמר, שאפו.

העיתוי הטראגי ביותר I חני וינרוט ע”ה • יתד נאמן

היה זה בשבוע בו נפטרה חני וינרוט, האשה שהפכה לאגדה.

אילו ידעה עורכת ‘קטיפה’, כי זה יקרה, מן הסתם הייתה מקדישה לטורה של חני, טורה האחרון, את הכותרת הראשית ולא מסתפקת בעמוד האחורי.

אלא שהידיעה על פטירתה תפסה את המגזין בדרכו אל הדפוס, ובטרם ניתן היה לשנות דבר וחצי דבר. הקוראים קיבלו אותו לקריאה, כשמשפחתה כבר ישבה עליה שבעה.

“חני ויינרוט, המתמודדת עם המחלה, ביומן אישי שצריך לעורר את כולנו”, נכתב בגג הטור, ששמו “חלקי בארץ החיים”.

ואף הופיע שמה לתפילה, חנה בת יפה…

“תמיד ידעתי מה אני רוצה…רציתי בשבילו, בשביל השם יתברך, בית עם חצר ובעל שלומד תורה וילדים…אני חוזרת להסתכל בשברים של חיי, נדמה לי שהם מחזירים קצת אור, מסנוורים את עיניי, משכיחים לרגע ממני את מה שאבד ולוחשים לי, חני, יש לך מקום בעולם. למרות כל מה שאבד, כי ‘לוחות ושברי לוחות מונחים בארון’.

ובשיר, בצד שמאל, סיפרה על חודש כסלו. “כסלו זה סוף עונת הסופגניות. כסלו זה תחילת עונת השלוליות…כסלו זה על הניסים…ובנימה אישית, בשבילי כסלו זה יום הולדת לתינוקת שלי נעמי שתחגוג השנה עשר חורפים. הילדה שלי שאני לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה…אבקש על במה זאת להודות לבורא האור והחושך בחיי, שהקדים תרופה למכה ובירך אותי בכזאת ילדה שלא מאפשרת לי להיות חולה. ילדה שמזכירה לי שיש עדיין עבודה, שמסיבות חנוכה זה חובה, כולל אביזרים לקישוט ועבודות יצירה ומשחק סביבון עם מטבעות אמיתיות ומלא מלא רעש ומילים וצלילים שמחדדים בי את התחושה שאני עדיין פה איתה”.

לבכות.

המילים הבוטות ביותר I אריה זיסמן • יתד נאמן

כמי שמכירה את אריה זיסמן היטב ידעתי שהוא עצמו לא היה מעז לנסח את המילים כפי שנוסחו. אבל המרואיין שלו, ח”כ משה גפני, הוא שדיבר. הימים ימי הטראומה של גפני מפרשת ההקלטות בבית מלון, בשבת ‘איחוד הצלה’, והוא בהחלט ירה חיצים.

“מה שקרה הפעם זה שעיתונאי חרדי הקליט את הדברים והבין שמדובר בנאום שגרתי רגיל שלי. כך אני מדבר תמיד בפורומים פנימיים. העיתונאי החרדי הזה הבין שזה לא חדשות בשבילו ולכן הוא הוציא את זה ל’ערוץ השני’, העיקר כדי לקבל שם קרדיט ובמקביל לנגח אותי מולם…הנקודה הבעייתית כאן זו ההתנהגות של אותם ‘עיתונאים חרדים’ רפי שכל ונמוכי קומה, שמבינים שהם לא יכולים לפרסם את זה בכלי התקשורת שלהם, כי זה לא יהיה חדשות ולכן הם מוחיאים את זה לתקשורת הכללית. מצד אחד כדי לנגח ובו בזמן לקבל קרדיט ולדאוג ששמם יוזכר, זה השוני וזו הבעיה”.

שלחתי אז את העיתונאים למדוד גובה, ולבדוק אם אינם עונים לקריטריון, “רפי שכל ונמוכי קומה”.

סיפרתי אז שלמדליף…שלום. לא בדקתי את מנת המשכל שלו, אבל נמוך קומה, הוא לא ממש…

החשיפה האמיצה ביותר I יעקב ריבלין • בקהילה

מי שהעז לחשוף את זהות המדליף היה יעקב ריבלין ב’בקהילה’. אמיתות הניחוש, על אחריותו בלבד:

“חושף הקלטת לא היסס להזדהות בשמו. היה זה הכתב אבי רבינא שנכח בסעודת מלווה מלכה בה נשא גפני דבריו בתום השבת המרוממת. הבחור שם את מכשיר ההקלטה שלו לעין כל על השולחן ויצא לפטפט עם חברים למקצוע שעישנו את הסיגריה הראשונה של מוצאי שבת”.

והנה סיכום לפרשת ההקלטות מזווית שונה, של העיתונאי שמעון בריטקופף בטורו “המזנון”:

“הכוכב השבועי היה ח”כ משה גפני. יש לו לאחרון לא מעט יתרונות…הוא מתראיין זהיר בלשונו ומנהל סמול-טוקים כבר שנים בלי ליפול בלשונו. אבל מול קהל, ועוד אוהד ומחבק, רחמנא ליצלן ולישזבן”.

הגילוי המרתק ביותר I שלומי גיל • משפחה

היה זה בפרשת תרומה עת הופיע תיאור מעניין מהעיר חיפה.

“אדום בעיניים” זעקה הכותרת האדומה, אדום על גבי לבן. “הקהילות החסידיות צועקות בשקט, הליטאים מתלוננים בקול, המסע ברחובות חיפה שישנה את כל מה שחשבתם על הפוליטיקה של העיר האדומה”.

חשבנו? אז זהו, שגם קראנו. היה זה בחג הסוכות האחרון עת מצאנו במוסף ‘יום בחיי’, כן, באותו עיתון, ‘משפחה’, כתבה מתוקה מדבש על האיש ופועלו – יונה יהב, ראש עיריית חיפה. כמעט השתכנענו כי מדובר באחד מראשי הערים הטובים ביותר שקמו אי פעם לציבור החרדי…עד שקראנו את הכתבה השבוע, פרי עטו של שלומי גיל, שטרח להצפין ולשוחח עם תושבים.

אז מספר שבועות אחרי, הפציע גיל עם גילויים חדשים, אחרים, הפוכים.

“הצד החילוני של הרחוב משופץ, הצד החרדי נשאר מוזנח. באמצע הפארק שהמשפחות החרדיות אהבו, הקימה העירייה גינת כלבים. המבנה שהובטח לילדים החרדים נמסר לד”לים ו-400 ילדים חרדים לומדים בשטח של 600 מ”ר. הישיבה לצעירים השקיעה מליונים אבל ראש העיר נחוש ‘שייצאו משם, שיילכו להדר. זה לא מקום לישיבה’. ראש העיר הבטיח לעזור לחיידר לשפץ, אבל העירייה שלחה צו מבנה מסוכן. הקהילה נותנת גב לראש העיר, אבל צריכה להתחנן 13 שנה לפתרון לימודים מינימאלי”.

המטרידות ביותר היו השורות הבאות: “האיש שרדף אחרי הרכב שלנו, שנע לאיטו בין רחובות השכונה החרדית בחיפה, היה נראה מודאג. הוא רץ אחרי הרכב במשך חצי דקה כשהוא מבקש מאיתנו לעצור לרגע ולשמוע. כשהגיע לחלון הרכב, הוא עצר לרגע, הסדיר את נשמתו, ואז פנה אלינו בבקשה מוזרה: ‘תשכחו שראיתם אותי’, אמר לנו, ‘לא דיברנו ולא נפגשנו מעולם, ברור?’…

למה למען השם צריך יהודי לפחד, כשהוא אומר אמת??

ההצלפות של השנה I יעקב ריבלין • בקהילה > יוסי אליטוב • משפחה

ראש הממשלה תפס השנה מקום של כבוד בעיתונות סופ”ש של המגזר החרדי, לטוב ולרע. הנוקשים ביותר היו יעקב ריבלין מ’בקהילה’ ויוסי אליטוב מ’משפחה’.

הנה הקטעים, מהעיתון בפרשת משפטים:

ריבלין:

“איך לכל השדים והרוחות, אדם כל כך מבריק וחכם נופל לבורות שאפילו חמור עיוור זוכר אותם מהימים בהם עוד ראה, והולך מסביב…שלוש פעמים הוא חמק מהעמדה לדין. פעמיים מתוכן על רקע חמדנות אישית ורדיפת בצע. התיק הראשון היה פרשת הובלות עמדי, שם המליצה המשטרה להעמיד אותו לדין על גלגול הוצאות אישיות על קופת המדינה. התיק השני עסק בהיעלמות של מתנות שהוענקו לראש הממשלה ואמורות היו להישאר בבית ראש הממשלה. בחקירה הוברר שרבות מהן עשו את דרכן למחסן פרטי במרכז הארץ. התיק הזה נסגר בהסדר מוזר עוד לפני השלב של המלצות להעמדה לדין. בדרך היו עוד כמה פרשיות קטנות ומסריחות כמו פרשת רהיטי הגן שנקנו עבור הבית בבלפור והועברו לבית הפרטי בקיסריה (הרהיטים הוחזרו לאחר הפרסום) ו שנתפס פעם בהברחת ירקות מהשטחים ושילם את המחיר, היה מפסיק עם זה ועובר לעיסוקים אחרים. אבל האיש הכי חכם במדינה לא הפסיק לרגע עם החמדנות ורדיפת הבצע גם לאחר כל מה שעבר עליו…”…

“סימוא העיניים של בני הזוג נובע מתוך עמקי הנפש…הפסיכולוגית המוסמכת (וצעקות למי שיעז לא להזכיר את זה) שגרה בבית ברחוב בלפור מכירה את התזה הזאת היטב. אם תחליט פעם לעשות עבודת דוקטורט בנושא היא יכולה לשאוב את כל החומרים הדרושים לה מתוך הבית, הגינה והרהיטים. סיכום ברור ומאיר עיניים היא תמצא בשפע התיקים שבמשטרה. אלו שנסגרו ואלו שעדיין נותרו פתוחים. קו אחד ויחיד מחבר את כולם: חמדנות שאינה יודעת גבולות וסייגים”.

“לא עולה על דעתו להסביר מדוע עובד מדינה מהשורה שיקבל לחתונת הבת שלו יותר מעציץ או צ’ק של חמש מאות שקל, יעמוד לדין משמעתי,ואילו הוא חי על אספקה קבועה של מוצרי מותרות שמוזמנים מאדם פרטי כמו בהזמנת און ליין בסופרמרקט, כך וכך בקבוקים, כך וכך סיגרים, ובדרך תעצור בחנות תכשיטים ותביא לאשתי גם צמיד תואם לשרשרת שהבאת בפעם שעברה. את זה הוא לא מסביר כי אין לו מה להסביר העדויות מתועדות עד לפרט הכי קטן”.

“נתניהו לא למד את הלקחים מההסתבכויות הקודמות שלו, כי החמדנות חזקה ממנו. שאלו כל שיכור ברחוב מדוע הוא ממשיך בדרכו למרות שאין כמוהו מי שיודע מה זה מעולל לו. ‘אח שלי’, הוא יגיד, ‘אני רוצה אבל לא יכול. הגוף שלי דורש את זה’. התאווה של נתניהו וכמה מבני ביתו למתנות וחיים על חשבון אחרים היא כנראה התמכרות לכל דבר ועניין. אם חודש אחד הם לא מקבלים משהו בחינם, הם נכנסים להתקף”.

חריף, אה?

יוסי אליטוב:

“איש אינו חושב שנתניהו הוא מנהיג סגפן סטייל מנחם בגין, שהוא גדול דוברי האמת בדורנו, או שהתנהלותו האישית מאופיינת בצניעות ובהסתפקות במועט”.

“לנתניהו יש בעיה קשה, שאינה נופלת בחריפותה מהצרה המשפטית הסבוכה שנקלע אליה השבוע: הוא נותר מנהיג חזק ללא אנשים קרובים. העם אוהד אותו, דעת הקהל איתו, אבל הסביבה הקרובה שלו נראית כמו בית קברות. הוא ראש ממשלה ללא יועצים בכירים, ללא אנשים צוות מסייעים, ללא כוורת שתתמוך בו בימים הקשים שהתרגשו עליו” (נ.ב. יואב הורוביץ מהו? שי חייק? עמרי אקוניס? רבקה פאלוך? ש.ר.)…

“ישנה גם הארומה. והיא כבר בעייתית מאד. שחיתות אולי אין כאן, אבל סיפורי הנהנתנות יאיימו לשחוק את מעמדו של נתניהו. אין כאן אי יווני, אין שערוריית הולילנד, אין מעטפות טלנסקי. אבל יש תרבות חיים בעייתית. מדובר בראש ממשלה מוצלח…אבל מה לעשות ואיך לומר זאת בעדינות – הוא קצת חסכן. קצת הרבה אילו. הוא אינו מאלה שממהרים להכניס את ידם לכיסם כאשר קיימת אפשרות שמישהו אחר יעשה זאת במקומם”.

“הוא מעמיד סטנדרטים של חיי מותרות על חשבון אחרים…התרבות הזו היא שגררה את הפרשיות הנוכחיות שבמרכזן שנור מגוחך של חפיסות סיגרים ובקבוקי שמפניה..האם זו נצלנו מביכה וחסרת טעם? ברור שכן”…

“על אחד מלוחות הברית של הימין רשום ‘בנימין’ ועל הלוח השני רשום ‘נתניהו'”. כך, לא פחות. אז “אם יתעורר צורך לנטוש ערכים ימניים קלאסיים כדי שנתניהו ישרוד וימשיך – מרבית תומכיו הרבים יענו אמן, יגידו כן, וילכו אחריו לכל מקום”.

השבחים המתוקים ביותר I שמעון בריטקופף • משפחה

את עיתון חג הפורים, פרשת כי תשא, הקדיש שמעון בריטקופף בטורו ב’משפחה’ כדי לעטוף את ראש הממשלה בדבש.

“משנת 1996, השנה בה עלה נתניהו לראשונה לשלטון, השתנו חייהם של אנשי ‘ביבי גמר’. כל חדשות העולם מסתדרות להם לפי התזה שהם הולכים איתה כבר למעלה משני עשורים בהצלחה גדולה: אין, זהו, ביבי גמר. הפעם, הוא באמת גמר. אין רפואה למכתו.

הם לא צריכים את פרשיית אלף או 4000, הם זיהו שביבי גמר כבר בשנת 1996, מיד כשהוא עלה לשלטון הם ידעו שהוא גמר. זה רק עניין של זמן.

יש משהו חינני בהלך המחשבה שלהם. יורד שלג בירושלים והמפלסות לא הגיעו בזמן? אין, אני אומר לך, עכשיו הוא גמר. זהו. נגמר הסיפור. חבל לכם על הזמן. קו 16 לא הגיע בזמן? גמר, אני אומר לך. גמר. לא קיבלו את הילד ל’חיידר’? למה אתה מתווכח, גמר, אני אומר לך. זהו. אתה תראו כולכם שתאכלו את הכובע. תעמדו בתור להתנצל בפניי. כשאני אומר לכם שהוא גמר, אז הוא גמר, לא צריך להתווכח על כל דבר.

ככל שנוקפות השנים ונתניהו ממשיך בשלטון בעוצמה שהולכת וגדלה, הוא מתחזק בדעתו. אתה לא מבין? 30 מנדטים זה מראה לך שהוא גמר, והפעם סופית. אין, הוא הולך הביתה. הביתה!

שלוש שנים אחרי הבחירות וננתיהו ממשיך להתחזק בסקרים וליהנות מממשלה יציבה? זה הכל מסך עשן, פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות לפני הסוף, ואין, הוא גמור. הביתה”.

ורק תיזכרו בהצלפות של עמיתו למערכת, יוסי אליטוב. חבל שלא כל יום פורים, אה?

טור המערכת המפתיע ביותר I יתד נאמן

לא תאמינו, אבל טור המערכת מבית י.נ. (יתד נאמן) הוקדש בפרשת נשוא ל…עיתונאים, והפעם על רקע פרסום תמונה של הר הבית והשגריר.

“הניסיון של עיתונאים לצבור כוח כדי להתערב ולהשתלט על סדר היום של היהדות החרדית ולהרעיל את דעת הקהל, איננו בעיה ציבורית חדשה”.

כאן מביא ‘יתד’ את דבריו של רבי אלכסנדר זושא פרידמן זצ”ל, ציר מטעם אגודת ישראל בסיים הפולני:

“עד שהגענו באמת ל’עקבות משיחא’ לאותה העת שהעיתונות היומית עם לבלרניה וכתבניה צעקניה ומרעישיה כבשו את מחנה ישראל ואיזה נערים מנוערים מתורה וחכמה מנימוס ומוסר שיושבים באיזה ‘מערכת’ שהיא, נעשים למורי העם ומדריכיו ויוצאים את ‘דעת הקהל’…אשר הם מטילים על הציבור והיחיד להתנקם ממי שלא ישר בעיניהם ומי שישי להם חשבונות פרטיים עמו מעל דפי העיתון הנמצא ברשותם, לפטם את דעת הקהל בדעותיהם המשובשות ובסנציותיהם המלאות הבל, סחי ומאוס”.

הנה דברי יתד: “רבי אלכסנדר זושא פרידמן זצ”ל היה מנהיג אגודאי ואיש חכם, עדיף מנביא…רק שאת העט החליפה המקלדת ואת העיתון של אז החליפו אתרים המכנים את עצמם ‘תקשורת חרדית’ מהסוג שגדולי ישראל אסרו, גם בגלל הדעות הכוזבות שהם מטיפים להם באופן שוטף, הגיבוי לגיוס ליחידות צבאיות שנועד לפתות חרדים וללימודים שאין דעת חכמים נוחה מהם…כבר תקופה ארוכה מהלכת קבוצת לבלרי תקשורת הפועלת במעמקי האינטרנט באגף ה’לא תתורו אחרי לבבכם’ במסגרת אתרים המכנים עצמם ‘חרדים’ כשהם שיכורי כוח מדומה ומנסים להגביה גלים בתוך הביצה הטובענית ולהסעיר את מי המדמנה בה הם מבוססים ללא שום מבוגר אחראי שמכה על קודקודם קטן ההיקף ובהיעדר כל סמכות רוחנית שתשקול במאזני האחריות את התנהלותם של אותם לבלרים מעוטי שכל אך עתירי חוצפה…אזובי קיר תקשורתנים…כמו סייחי בר שיכורי חופש שפורצים את הגדרות ושועטים אל המרחבים ללא רסן…הרדיפה אחר ה’סקופ’ גורמת להם לסוג של רדיפה של הציבור כולו”.

שיכורי כוח מדומה, קודקודם קטן ההיקף, מעוטי שכל, עתירי חוצפה, אזובי קיר, סייחי בר…’יתד’ ב’מיטבו’…

הסיפור הטוב ביותר I אליעזר שולמן • משפחה

בפרשת בהעלותך מצאתי את הסיפור הטוב ביותר בטורו ‘שטח אש’ של אליעזר שולמן, ב’משפחה’.

“ביום שני בשעות הצהריים המוקדמות הגיעו סגן הרמטכ”ל האלוף אביב כוכבי, האלוף איציק תורג’מן ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה…לביקר בלשכת סגן שר הבריאות יעקב ליצמן…השיחה עסקה בנושא וועדה שבדקה את התלונות על השירות הרפואי בצה”ל והמליצה כי חיילים בשירות חובה וקבע יקבלו את הטיפול הרפואי בקופות החולים האזרחיות. קצין הרפואה הראשי מתנגד להמלצה וטוען כי ‘הוצאת גימלים לחיילים תגרום לאובדן ימי שירות של החיילים בצה”ל.

ליצמן שמע את הדברים, האזין בקשב, שאל על המשמעות מבחינת צה”ל והבטיח לגבש עמדה מקצועית בנושא. אלא שלפני סיום השיחה הוא ביקש להבין האם בצה”ל יש התנגדות לגימלים.

‘בהחלט יש לכך התנגדות בקרב אנשי הרפואה’, השיב סגן הרמטכ”ל…

‘אני דווקא בעד גימלים, הרבה גימלים’, המהם ליצמן ושמץ של חיוך על פניו.

הנוכחים  מטעם צה”ל נדרכו. סגן הרמטכ”ל איש נבון, בחן את פניו של ליצמן בעניין והבין שיש איזה ‘מוקש’ בדברים. ‘למה אדוני סגן השר בעד גימלים?’, שאל ‘אתה בעד שחיילים יהיו חולים?’…

‘חס וחלילה’, הגיב ליצמן.

כוכבי ניסה להבין מה הוא מפספס, ואז ליצמן עבר להסביר. ג’ היא האות שמשמשת את ‘יהדות התורה’ בבחירות לכנסת, ולכן הוא בעד הרבה גימלים…

‘בצה”ל לא מתעסקים בפוליטיקה’, השיב לו כוכבי, וחייך אף הוא…

הקטע המזעזע ביותר I הרב משה גרילק • משפחה

קראו את הקטע, הוא נכתב בפרשת חוקת, פשוט לבכות!

“הם צעדו לפניי, אב ובנו הקטן. האב לבושו כחרדי מן הזן המצוי והילד בבגדי שבת…כל רגע נחתה ידו בעוצמה על עורף הילד הקטן שנראה כבן שש או שבע. בעוד הילד האומלל לא הספיק ליישר את קומתו הזעירה שהתקפלה בגלל המכה, והנה הוא כבר חטף בעיטה עזה מחור…המראה לא היה קל לעיכולן כי ידו ורגלו של האב לא נחו לרגע. מכה בעורף בעיטה מאחור וחוזר חלילה. התקרבתי קצת ושמתי לב שהילד מתאמץ בכל כוח הסבל שלו לא לפרוץ בבכי. עיניו נעו בתנועות מהירות ובעצבנות גלויה לכל עבר. עיניים דומעות המבקשות באינסטינקט מפחחד לבדוק אם מישהו רואה בהשפלתו, אולי גם תחינה אימת לעזרה…הילד מנסה לאחוז ביד אביו כעוגן הצלה מן הגורל שנחת עליו בפרהסיית הרחוב אולם האב דחה בשאט נפש את היד הקטנה שבעצם ביקשה להתחבר אל מי שאמור להיות מגינה”.

קשה לקריאה. ולעיכול.

רק לחשוב על עתידו של הילד. אם תפגשו אותו בעוד שנים, כשהוא כבר מעבר לגדר, כחילוני, אל תדונו.

לעולם אל תדונו.