יום שני האחרון היה יום אפרורי בכנסת. בישיבות של הסיעות הצהירו ראשי המפלגות ש”נדע להעניש את החמאס, נדע להחזיר את הבנים הביתה”.
רצינו להאמין. כל-כך קיווינו לטוב.
בדרכי חזרה הביתה, קצת לפני השעה 19:00, הדלקתי את הנגן, והוא בהשגחה פרטית עמד על שיר ההתנתקות. למי שאינו מכיר, הקליפ נפתח בדבריו של האדמו”ר מליובאוויטש זצוק”ל “ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחריתה”, ממשיך עם מילותיו של אריק שרון המלהג לציבור המתנחלים כי “אתם החזית וגם הגב של עם ישראל, ועל זה כולנו צריכים להודות לכם”.
חשבתי לעצמי כמה שקרית יכולה להיות הפוליטיקה. כמה אכזרית, אם תרצו.
ככה הבטיח ראש הממשלה להורי שלושת החטופים הי”ד להשיב את הבנים הביתה, כשברור היה כי הסיכויים קלושים, עד כמעט אפסיים. לא צריך היה להיעזר בהדלפות רבות כדי להבין זאת.
בעיתוני סוף השבוע מצאתי כמה עיתונאים אמיצים שאמרו-לא-אמרו את שחשבו לא מעטים. שאלתי את עצמי האם ההערצה התקשורתית לה זוכים ההורים תחזיק מעמד גם ביום-יומיים שאחרי? אשמח להתבדות, אבל התחושה שלי באותן דקות הייתה קשה.
ברקע התנגן הניגון המרגש, לקול קריאות “שמע ישראל” של מתנחלים, שקלטו כי רגע הסוף של גוש קטיף ולמה שהיה ביתם – הולך וקרב.
“אל תקצוף ה’ עד מאוד, ואל לעד תזכור עוון.
הן הבט נא עמך כולנו, העל אלה תתאפק ה’
תחשה ותעננו עד מאוד. שובה ה’ עד מתי והנחם על עבדיך”.
אומרים, שעיתונאי טוב הוא אחד שאינו מערב רגשות בסיקור העיתונאי שלו. אודה ולא אבוש, מאז נודע החטיפה סחטתי לתוך ממחטה לא דמעה אחת ולא שתיים.
ביום שני, בנסיעה חזור, נוספו להן עוד כמה דמעות.
חודשים אחדים לאחר ההתנתקות הגעתי אל מוזיאון הגוש שהוקם בירושלים. חודשים ארוכים סיקרתי את הסיפורים האנושיים, ביקרתי בקראוילות שבניצנים, כמו גם באלו שביד-חנה. בכל אותם מקומות בהם ‘זרקה’ המדינה את האיכות האנושית אותה אספה כאשפה, בדרכם החוצה מביתם וממולדתם – הגוש.
עמדתי שם, במוזיאון, אל מול המראות האנושיים קורעי הלב, ולא יכולתי שלא לדמוע. זעקות הילדים, נהי ההורים, ההיפרדות מכל מה שהיה פעם ‘החדר שלך’, המקום בו הנחת את צעצועיך, בו תלית את תמונות בני המשפחה, מהגינה הציבורית שם שיחקת.
למען האמת, צריך להודות. בכל הכינוסים קורעי הלב שקדמו לה, להתנתקות, כמעט ולא נראה נוף חרדי. למעט חסידות חב”ד, שהטתה שכם וסייעה בכל יכולתה. ולא שהיה הרבה מה לעשות, הגזירה נגזרה, שרון היה נחוש. כך נכתב מלמעלה.
במהלך החודשים שקדמו לחקיקתו של חוק הגיוס יצא לי לשוחח בכאב עם הרבה מתנחלים. הם הביעו צער על חבירת האח נפתלי בנט אל יאיר לפיד, אבל – תמיד היה שם ‘אבל’ מלא הכאב. “החרדים מעולם לא היו שם בשבילנו”.
זה לא שהם ציפו לעת נקמה. אבל חוק הגיוס היה בהחלט נקמה, גם אם לא התכוונו לכך. בתגובה, התקשורת החרדית מיהרה להשיק בקריאות נקם. ‘אז עכשיו תורנו, החרדים, לנקום?’ תהיתי תמיד.
והנה בא הרגע הזה של חטיפת שלושת הקדושים גיל-עד, נפתלי ואייל הי”ד, והפך חזרה את כולנו לעם אחד. פתאום האירוע המצמרר הזה הזכיר לנו, כי לכולנו אויב אחד. פתאום כולנו התפללנו לשלומם של מי שלא חבשו לראשם כיפה שחורה. מצאנו עצמנו אחים לצרה ולשביה.
ואולי תהיה נקודת השבר הזו נקודת המפנה ממנה נפתח דף חדש, דף נטול מחלוקות, דף נטול דריכה איש על יבלת רעהו, תוך עזרה הדדית לצרה בה נמצא האח, גם אם הוא חובש כיפה בגוון שאינו שגרתי במחוזותינו?
ייאמר ברורות: הציבור החרדי מעולם לא היה חלק מתנופת ההתנחלויות ומרעיון ההתנחלויות. בדיוק כפי שציבור המתנחלים מעולם לא היה חלק מרעיון ה’ללמוד כל היום-בלי להתגייס לצה”ל’.
אבל אולי צוואתם של שלושת הבנים דורשת מאיתנו להחליט כי מהיום והלאה, נילחם איש בעד רעהו, גם אם לא נבין במאת האחוזים את כל הרגישויות?
קצת אחרי שהחניתי את הרכב ליד ביתי, מקווה לערב שקט לצורך כתיבת טור פוליטי, החלו לזרום הידיעות. באותו רגע הבנתי כי שום טור פוליטי השבוע כבר לא יהיה מה שיכול היה להיות…
לחשוב על שלושה ילדים שברגע אחד קולטים כי נקלעו לטרמפ של חיות אדם, על התושייה שמגלה אחד מהם ומחייג את שיחת הטלפון האחרונה בחייו.
אלא שהיריות שמו קץ לכל חלומות הנעורים, לכל שאיפותיהם, והפכו שלושה זוגות הורים לכלי שבר, כאלה שיחיו מעתה חיים שלעולם לא ישובו להיות מה שהיו.
ח”י ימים נשאנו תפילות, כל העם, כל הכיפות – שחורות, סרוגות וגם שקופות. מכאן, אולי נפנים לעצמנו את התובנות הבאות: יהודי לא מגרש יהודי, יהודי לא מחרים יהודי, יהודי לא נוקם ביהודי!
כי כוחנו, אל מול מרצחים תאבי דם – רק באחדותנו.
“נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, ציטט ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשבישר לעם ישראל את הבשורה המרה בפתח ישיבת הקבינט הדחופה שכונסה בלשכתו.
והמילים הללו החזירו אותי כ-35 שנים לאחור, אל שנת 1979, אל הרצח המזעזע שביצע המחבל סמיר קונטאר, אז נער בן שש עשרה וחצי.
כשהוא עומד בראש קבוצה של ארבעה מחבלים הגיע מדרום לבנון. בחצות לילה עגנה סירת הגומי שלהם בחוף נהריה. משם הם פורצים אל ביתם של בני משפחת הרן. האב, דני בן ה-31, ובתו בת הארבע נלקחו כבני ערובה. האם סמדר הסתתרה בבוידעם שמעל חדר השינה, כשהיא לופתת בחוזקה את התינוקת בת השנתיים. כשניסתה הפעוטה ליילל חסמה האם את פיה בידה, שמא ישמע קולה ויביא אליהן את המרצחים.
הילדה נחנקה.
על החוף, תוך קרב יריות בין המחבלים לבין שוטרים וחיילים, נטל סמיר את הרובה, ירה באב מטווח קצר אל מול עיניה של ילדתו, ואז רוצץ את גולגולתה על הסלע בקת הרובה שבידו.
“נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, נשא אז מנחם בגין, ראש הממשלה, נאום מלא בפאתוס שהצליח לגעת בנימי נשמתם של כל אזרחי מדינת ישראל.
השבוע הזה שבה אל מולנו האכזריות במלוא עוצמתה.
שבו גם המילים המזעזעות, הפעם בפיו של נתניהו.
שמעתי את קולות הביקורת – איך העזו לאפשר ליאיר לפיד להספיד את גיל-עד שעאר הי”ד ביישוב בטלמון – ונחרדתי.
וכי זו העת לביקורת מהסוג הזה? וכי זהו הזמן לדון את המשפחות על החלטות שקיבלו?
ואז, ממש במפתיע, מצאתי את עצמי מעיינת בריכוז רב בנאומו של שר האוצר. בימים כתיקונם, מתאים לי להצטרף לגל של ביקורת על כל מילה שלו, על הצביעות הנוטפת מאמירותיו. איכשהו, הפעם זה היה שונה. כאילו דמותם של הילדים הנרצחים עמדה לנגד עיני כשקראתי שוב ושוב את דבריו.
“אנחנו קוברים היום ילד. לקבור ילד זה מעשה לא טבעי, הורים אינם אמורים לצעוד בהלוויות ילדיהם, סבים וסבתות אינם אמורים להזיל דמעה על קבר נכדיהם – זה אמור היה להיות להיפך”.
חשתי כי הוא מדבר בכנות. לא מן השפה ולחוץ. לא סתם כי מישהו כתב לו מה לומר.
“ילדים לא כותבים צוואות, אז אנחנו צריכים לכתוב ביחד את הצוואה של גלעד – אם מרשה לי המשפחה ומרשה לי הקהל, הייתי מציע שנתחיל את הצוואה הזו במילותיו של האר”י הקדוש: ‘הריני מקבל עלי מצוות עשה של ‘ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי וכמאודי'”.
אני מתארת לעצמי שבעיתוני סוף השבוע ינתחו לפיסות את אמירותיו. אבל אתם יודעים מה? הפעם הזו, בעת הזו, בשעה הזו – אני רוצה להאמין לו. ליאיר לפיד, שהלך לחפש לעצמו סידור רק כדי להתפלל לשובם של הילדים בשלום הביתה. ליאיר לפיד, שכמו כל יהודי, אולי התעורר בו הניצוץ. ואולי גם אצלו הגיע הרגע בו תפס שהגזים מול ילדינו שכל מבוקשם הוא ללמוד תורה?
כשקיבל על עצמו “ואהבת לרעך כמוך” היום הזה, רציתי בכל ליבי להאמין שמשהו השתנה גם אצלו.
ועוד זיכרון קטן צף ועלה אל מולי ביום העצוב הזה.
באחד משולחנות המזנון החלבי של הכנסת, צדה את עיני דמות של חרדי מזוקן. הוא ישב יחד עם פעיל חברתי בשם מרציאנו, אחת הדמויות היותר מוכרות בכנסת. איכשהו הצטרפתי אל שולחנם, לשמוע על המצוקה שעלתה שם. וזו, כמו בכל פעם מחדש, צמררה אותי.
לעולם לא אוכל להשלים עם התובנה לפיה אני, ש’זכיתי’ בסבתא פולניה מהצד אחד והונגריה מהצד האחר – טובה יותר ממי שסבתה הגיעה מעיראק, מרוקו, תוניס או מלוב. זה בלתי נתפס! זה אכזרי מדי!
בכל שנה, לקראת סוף שנת לימודים, זורמים אל הטלפון שלי עוד ועוד שיחות עצובות של אמהות, שמחפשות ‘מישהו שיעזור’. האב הזה (שלא אכתוב את שמו כדי שלא להזיק לילדתו, בת 13 בלבד – וכבר מתאכזרים אליה החיים), הגיע עד לכנסת כדי למצוא מזור לכאבו.
“לילדה עוד לא סיפרנו שהיא לא התקבלה”, סיפר בעצב גדול.
התסכול הגדול הוא שהיום יש עם מי לדבר במשרד החינוך, יש מי שעונה לפניות מהסוג הזה – אבל, והרי תמיד יש אבל, אתה יודע מראש שפנייה כזו תזיק לילדה. “יתנקמו בה”, לחש לי האב את המילים. וידעתי שהוא צודק.
הם מתגוררים בבני-ברק, שמונה שנים הילדה למדה בבית ספר שנחשב ל’סולת’ של בתי הספר היסודיים בעיר. “המורות שבו ושיננו להן מהו ‘הסמינר הטוב ביותר בעיר’ ו’מי במקום השני’.
לי, כחיפאית בילדותי, קשה לשמוע אמירות מהסוג הזה. מעולם לא שמעתי אותן בכל שנות לימודיי, בבית הספר היסודי בקרית אתא הקטנה, ואחר כך – בבית יעקב החיפאי. זה לא היה סגנון הדיבור. דיברו על ערכים, על מידות טובות, לא על ‘מספרים’ ועל גובה של רמה.
חינכו.
האבא כבר פנה אל אחד מהח”כים ב’דגל התורה’, שהגיב באדישות. אני עצמי הוספתי לו יאוש על ייאושו כשסיפרתי לו שמנהלי בתי הספר מנהלים את הממלכה הפרטית שלהם בלי לשמוע להוראות גדולי ישראל – כך שגם אילו יאמר להם רב לקבלה (בת מעולה, ביררתי, תאמינו לי) הם פשוט לא יתייחסו.
מרציאנו ניסה לפסוע בין המסדרונות ולחתור אל חדרו של יו”ר ש”ס אריה דרעי. אבל בינינו לבין עצמנו, מה הוא יכול כבר לעשות.
ומדוע נזכרתי בזה, ובעצב גדול: כי המחבלים, צמאי הדם, ממש לא התעניינו במוצאם של הנערים. הם חטפו אותם אשכנזים כספרדים, יוצאי עדות אשכנז כיוצאי עדות ספרד, מתנחלים כתושבי עיר.
אז אולי האירוע הזה ילמד את כולנו, שאחרי הכול, כולנו עם אחד?