על תובנה תקשורתית חדשה ועל אלבום חדש שאתם חייבים להכיר

לכאורה התקשורת נפתחה בשנים האחרונות לעוד דעות, לעוד קולות • אבל בשורה התחתונה, ההחלטה שקובעת מה סדר היום, על מה מדברים, ממה מזדעזעים, ממה מתלהבים, נשארה בידי אותם אנשים בדיוק
ידידיה מאיר
כ"ב אב התשע"ח / 02.08.2018 21:13
ידידיה מאיר

 1.

בשבוע שעבר כתבתי פה בלהט על התקשורת ששברה את שיאי חוסר האובייקטיביות של עצמה בסיפור הפונדקאות.

השבוע היא עברה הלאה, לחוק הלאום. לא התעמקתי עדיין בפרטי החוק ובהשלכותיו (וראוי לעשות זאת: מסתבר שבעוד הממשלה מדברת בלי סוף על הגבלת כוחו של בג"צ, היא נתנה עכשיו לשופטיו סמכות להכריע בסוגיות הכי חשובות בחיינו כמו השבת, הגיור, הכותל ועוד), אבל גם בהקשבה שטחית לרדיו קשה היה לפספס את זה: כמעט כל מה שהתקשורת עשתה לפני שבוע סביב הפונדקאות, חזר על עצמו בעניין חוק הלאום.

חד צדדיות, השתקה של כל דעה אחרת, סיקור מוטה. למעשה, קמפיין.

איך כתבה בשבוע שעבר בידיעות אחרונות אשה חכמה בשם סיון רהב-מאיר? "כשיש סולידריות ואחדות סביב ערך מסוים – התקשורת כופה עימות מזויף, וכשיש מחלוקת אמיתית סביב נושא – התקשורת כופה אחדות מזויפת".

2.

שווה להתעמק בתובנה הנהדרת הזאת. ואני לא אומר את זה רק כי הכותבת שומרת על ילדיי, ממש ברגעים אלה, כדי שאוכל לכתוב את הטור הזה בחופש הגדול.

לדעתי היא עלתה פה על נקודה ממש מכוננת. יש כאן תזה שתעזור לנו להבין אינספור מקרים בעבר ולצערנו גם בעתיד.

את חג הפסח האחרון, למשל, חגגה התקשורת הישראלית בעיסוק בהכנסת חמץ לחדרי מיון. זה, בשיא הרצינות, היה לנושא מרכזי. כל מיני תחקירניות שמנסות להכניס פיתה בתיק למרכז רפואי, או שומר שמבקש לא להכניס סנדוויץ' למחלקה.

מה הקטע? הרי שמונה מיליון אזרחים יכולים להעיד שמדובר בעניין שולי לחלוטין. רוב הציבור אוכל כשר ושומר על הפסח, ורוב הציבור הוא בעל דרך ארץ ונימוס בסיסי. במרקם חיינו המגוון, אנשים יודעים להסתדר בשטח.

אבל הקשקוש השולי הזה, התקריות הנקודתיות האלה, הפכו ל"סערה". כותרות בעיתונים, עימותים באולפנים, טורים של בעד ונגד.

גם לפני שבועיים, בתשעה באב, פוסט לא חשוב על השלט הפרובוקטיבי הירוק "פתוח בתשעה באב" זכה להגיע כמעט לכל המהדורות והעיתונים והתוכניות. נדמה לי שמסעדה אחת בלבד תלתה לבסוף את השלט, אבל התקשורת – היא עטה על ה"קונפליקט" החדש. ושוב עימותי בעד ונגד, כאילו אנחנו ממש קרועים בסוגיה.

גם דתיים מיהרו לאולפנים להיכנס בלהט למשבצת הנגד בלי לשים לב שבעצם עובדים עליהם. מי בכלל הכריז על "סערה"? האם באמת יש כאן תופעה רחבה של אנשים שרוצים לפתוח בהתרסה בית קפה בתשעה באב, עם שלט בחוץ? אין נושאים אחרים לעסוק בהם? אין סערות אמיתיות?

אז זהו, שיש.

אבל בהם התקשורת לא מדברת על "סערה" ואין בעד ונגד, למרות ששם הציבור בהחלט קרוע. כשמדובר במחלוקות בעלות משקל בציבור, עם שני צדדים, התקשורת עושה סוויץ'. פתאום יש רק צד אחד. השתקה מוחלטת של כל הדעות, לטובת קמפיין חד צדדי. שום "נגד" לא יוזמן לאולפן להביע את דעתו בנימוס. עכשיו יש רק דעה שלטת אחת שמותר להביע ורק בה מותר לעסוק. כל השאר לא קיימים. או גרוע מכך: הזויים.

כך היה בהסכמי אוסלו (הימין נחשב לא לגיטימי כשלא התחבר לחזון ה"שלום"), בהתנתקות (המתנגדים הוצגו כאלימים, סרבנים ומסוכנים, והתקשורת איתרגה חופשי-חופשי), במחאה החברתית (דפני ליף הייתה למשיח שאולי יפיל סופסוף את הממשלה), בקמפיין ה"הדתה", בקמפיין הפמיניסטי-קיצוני בכל הנוגע לצה"ל, וכעת שוב, בשבועות האחרונים, סביב הפונדקאות, חוק הלאום והסוגיה הבאה שאוטוטו תגיע.

3.

לכאורה התקשורת נפתחה בשנים האחרונות לעוד דעות, לעוד קולות, היא עשתה כברת דרך מרשימה. אבל בשורה התחתונה, ההחלטה שקובעת מה סדר היום, על מה מדברים, ממה מזדעזעים, ממה מתלהבים, נשארה בידי אותם אנשים בדיוק, אותה אליטה.

אז בסדר, אחרי זה יבואו כמה עיתונאים דתיים וישמיעו איכשהו את הדעה השנייה, כלומר את דעת הרוב (בהנחה שהכתבים חובשי הכיפה לא יאמצו בחום את הקו המערכתי, מה שקורה בכל כך הרבה מקרים), אבל זה לא יטה בכלום את הכיוון של הספינה.

פעם אחר פעם, דווקא בנושאים הכי רגישים, מבחינת התקשורת אין שני צדדים, אין מורכבות, אין שאלות לשאול. היא לא סופרת את מי שחושב אחרת בסוגיות טעונות שקורעות את העם. יש קול אחד. לעומת זאת, בנושאים שבהם באמת אין מחלוקת, שרוב העם מוקיר, מכבד, שומר – כמו אי אכילת חמץ בפסח, סגירת בתי קפה בתשעה באב ובכלל כבוד למסורת ישראל – כאן התקשורת יוצרת מצג שווא כאילו העם מתווכח.

זכרו את התאוריה הזאת. עוד מעט תזדקקו לה שוב. כשיגיעו החגים ואיתם גל של כתבות, לא על מאות אלפי ישראלים בכותל בסליחות, אלא על, נגיד, הוויכוח שמסעיר את החברה הישראלית: האם להמשיך ללכת ביום הכיפורים לבתי כנסת שבהם את התקיעה הגדולה בנעילה עושה גבר ולא אישה?

4.

אבל עזבו, למה בכלל לשמוע רדיו ברכב ולהתעצבן, כשאפשר להפוך את אותה נסיעה לחוויה מרוממת? 'מבקשי פניך 2'. זה שמו של האלבום החדש של ישיבת רמת גן שישדרג את חייכם. שיטהר את חייכם. אני לא מרבה להשתמש במילה הגבוהה הזאת, "טהרה", אבל מה לעשות, זאת התחושה כשמאזינים לאלבום הזה. ממש מקווה מוזיקלי. אתה נכנס לניגונים ויוצא אחרת.

האמת שאולי צריך להתייחס להמלצה שלי בערבון מוגבל, כי בעצם עוד לא שמעתי את כל האלבום. אני תקוע בשני השירים הראשונים: "ייראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו" של חסידות באיאן, לחן שמושר בכל שנה במירון ברגע המרטיט שלפני ההדלקה, ו"לך אמר ליבי בקשו פניי, את פניך ה' אבקש" בלחן של לא אחר מהרב יצחק הוטנר, גאון המחשבה, תלמידו-חברו של הרב קוק (דמיינו: לחן של הרב הוטנר, נגינה של חיליק פרנק, שירה של תלמידי ואברכי ישיבת רמת גן, וגם כמה מהילדים שלהם, ובשיא מצטרפים שני סולנים לדואט – הרב יהושע שפירא ואביתר בנאי).

לאלבום מצורפת חוברת שמסבירה את המילים ואת משמעויות הניגונים העתיקים. האזנה מודרכת. בעיניי, גם בלי כל השירים, ובלי העיבודים של ג'ף הורוביץ (הוא ידוע כאחד המחדשים במוזיקה היהודית, אבל פה החידוש הגדול שלו היה ההקפדה על קו שמרני מאוד, כך שנרגיש כאילו אנחנו בהתוועדות בישיבה),

גם בלי כל הצד המוזיקלי, החוברת הזאת היא עניין בפני עצמו. הנה טעימה, מתוך ההסבר לשיר הראשון: "את הפסוק 'ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו' רגילים לומר כהכנה לפני קיום מצווה, מתוך בקשה פנימית שנזכה להיות בעלי לב מרגיש. שלא נהיה כאלה שמתייגעים כל ימיהם על קיום מצוות ה' בלי שיזכו לחוש בנעימותן… תפילתנו האצורה במילות הניגון היא: ריבונו של עולם, אנחנו משתדלים לקיים מצוותיך, לשמור ולעשות ככל דברי תורתך אשר ציוותנו – אף אתה עשה עמנו חסד ותן לנו עיניים לראות ולב להרגיש".

ואחרי 13 השירים מגיעה רצועת בונוס: הרב יהושע שפירא מדבר.

בטרק קצר שאורכו 2:43 דקות, הוא מספר על האדמו"ר הזקן, בעל התניא, שהיה עונה לשואליו בניגון.

"כשאנחנו משוחחים עם מי שעונה לנו בניגון", מסביר הרב יהושע על רקע נגינה של פסנתר וצ'לו, "הוא לוקח אותנו למקום אחר. למקום שבו אנחנו נזכרים בנשמה שמתרפקת על דודה. כי הנשמה תמיד שרויה בעולם הניגון. כמו הנר שהלהבה שלו כל העת נמצאת בתנועה כלפי מעלה, בתנועה לפנים ולאחור, בתנועה מרצדת, מבקשת, מחפשת, כך הנשמה, נר השם נשמת אדם, כל הזמן מנגנת את ניגון הגעגועים שלה לאלוקיה.

"כשאנחנו נכנסים לתוך עולם הניגון אנחנו משתתפים במקום העליון הזה, שבו הנשמה שלנו תמיד מבקשת, תמיד כוספת, תמיד מתגעגעת, מתרפקת על דודה. הניגון הוא עולם של התרפקות על דודנו יוצרנו, אהובנו. והאהבה הזאת, יש לה שעות עדינות, יש לה שעות רכות, יש לה שעות סוערות, מלאות אש, מלאות חיוניות, מלאות שמחה. ויחד – השעות הרכות והשעות הבוערות – ממלאות אותנו בזיכרון פנימי שנשמתנו תמיד מבקשת את אלוקיה. תמיד מתרפקת על דודה. תמיד רוצה לשוב אל שורשה האלוקי".

• הטור מתפרסם בעיתון "בשבע'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות