העיתון ‘יתד נאמן’ יוצא במאמר מערכת שפורסם הבוקר (שישי) נגד ארגוני ‘החרדים עובדים’ המנסים להתמסד.
אתר חרדים 10 מגיש חלקים מהמאמר:
“ישנם כיום רבים שלא זכו לחבוש את ספסלי בית המדרש והם אנשים יקרים, יראי אלוקים וקובעים עיתים לתורה. הם היו רוצים להמשיך ולהיות חלק מלגיונו של מלך, אבל נסיבות החיים אינם מאפשרים להם. לכן הם בוחרים להיות הכי קרוב שאפשר לשבט לוי, ומשתדלים לקחת עמם את כותלי בית המדרש לכל אשר ילכו. חלקם מצליחים לעשות תורתם קבע ומלאכתם עראי, ואחרים הפכו ללומדי תורה למחצה, לשליש ולרביע, לשעות ולזמנים קבועים – כל אחד כפי שהוא משיג..
בישיבה, בדרך כלל כולם נראים זהים. כך גם בכולל. כאשר נאלצים לעזוב את כתלי בית המדרש החם והמגונן, מתחיל מבחן ה’תלכו’. באותה שעה ניכר על האדם האם ‘בן תורה’ הוא, או שמא רק שהה בישיבה. האם הוא ‘חי’ בבית ד’, או רק התקיים שם. האם הוא נוטל עמו את הישיבה ואורחותיה גם כשיוצא לנדוד בנתיבי החיים, או שמא גם כשהיה שם הוא כבר עמס על כתפיו את העולם החיצון. בישיבה, אי אפשר היה לזהות. אבל בעמידה, בשעת מבחן ה’תלכו’, רואים שהוא צולע על ירכו הרוחנית.
ואכן, לא מעטים בתקופתנו כן זוכים ליטול עמם את הישיבה אל נתיבי החיים. הם מתנהלים כאנשים תורניים, גם מחוץ לישיבה. הם לומדים ככל יכולתם ושאיפתם ללמוד יותר. שאיפתם הברוכה ניכרת היטב גם במבחן ה’תלכו’. מרנן ורבנן גדולי ישראל מברכים אותם על שאיפתם להדמות לשבט לוי ומעודדים אותם להגדיל את השאיפה הזו…
במציאות של תקופתנו ואילוציה, רבים מאלה שהגיעו לעולם המעשה, זוכים ונוטלים עמם את בית המדרש, כואבים את האילוץ, אך האידיאולוגיה שלהם, ה’אחת שאלתי’ שלהם, לא השתנו. לזה הם מחנכים את בניהם וברוח זו הם מנהלים את ביתם, אף אם הם נאלצו, בתוקף הנסיבות, לעמול לפרנסתם. הם אכן חשים תחושת ‘החמצה’ על שלא זכו להיות לגיונו של מלך אך שואפים לכך, ממלאים את חובתם וקובעים עיתים – עד ש’בעזה”י יזכו ללמוד כל היום וכל הלילה ומלאכתם נעשית על ידי אחרים”. הם מלאים בקנאת סופרים, ומקוים שתרבה חכמה.
מדובר ברבים שהינם חלק מהיהדות הנאמנה, כי מי שמקבל את מרותם של מרנן ורבנן עיני העדה שליט”א, במעשיו ולא בתאוריה, הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות הנאמנה. כאשר הכפיפות וה’ככל אשר יורוך’ שלהם נותרו במלוא תוקפם, הם בעלי דרכון ואזרחות של הצבור החרדי. מי שלא שינה את שמו, את לבושו ואת שפתו, מי שמנהל את משפחתו ומחנכה על פי דעת תורה, הוא בשר מבשרה של היהדות החרדית, אף אם נאלץ לדאבונו לעזוב את מקור חיותו של העם כדי לעסוק לפרנסתו.
מעידים עליו התמרורים שהציב על אם דרך חייו – מה הוא רוצה שילדיו יהיו ובאיזו דרך הוא מוליכם, היכן הוא ה”עצור” שלו והיכן תמרורי האזהרה!
כל אלה מנהלים משפחות מפוארות, והם בשר מבשרנו. גם בעבודתם, בכל תחומי החיים, הם שגרירים נאמנים ליהדות הנאמנה. הם מרגישים תחושת החמצה ויודעים ש’הזן הנבחר’ הוא אלה שהתורה היא כל עולמם. בניהם של אלו ימשיכו להיות לבנים בבניינו של הדור הבא של הישיבות. בגעגועיהם הם מתאחדים בבתי מדרשות ומתלכדים לשיעורים – ולא לשיעורי הדף היומי בלבד אלא ללימוד הישיבתי ולאורחות החיים שהוא מכתיב.
לא רק כי הם מצהירים ‘לא עזבנו’, אלא בגלל שהם ממשיכים להרגיש כי הם חיינו ואורך ימינו, ומתפללים והערב נא כדי שגם הם ירגישו ש’טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף’.
•
אבל בשוליים של הצמיחה הזו יש כאלה שמנסים לרכב על גלי התופעה ולגרור צבור כזה למחוזות לא טובים. הם רוצים לטשטש את ההבדל והפער בין לומדי התורה לבין קובעי עיתים לתורה, ולגדוע מעמלי יום את השאיפה להיות הוגי יומם ולילה.
בעבר הבהיר זאת רשכבה”ג מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן זצוק”ל באחד ממסעותיו-משאותיו והשמיע דברים כדרבנות. בתוך דבריו, הוא ניסח את ההגדרה, וכך אמר: “מים אחרונים חובה. לצערינו, ישנם כאלה שאינם מקפידים על ‘מים אחרונים’ בסוף הסעודה, ועדין הינם חרדים! אבל לעשות מזה אידיאולוגיה, שיטה? לעשות מזה מפלגה של כאלה שלא מקפידים על מים אחרונים”? שאל מרן זצוק”ל בכאב.
מי שעושה מזה ‘מפלגה, תנועה’, לוקח נתח מהצבור החרדי והופך אותו במתכוון לקבוצה מבודלת! – מי שמנסה לגדוע את השאיפות של קובעי עיתים לתורה על ידי קיבוע מצבם כאידיליה, זורע טשטוש מסוכן וגורר אנשים יקרים למחוזות מסוכנים להם.
מי שמנסה למסוך ערפל סמיך על נקודת האמת שהיא גם עוגן הצלה וכלי לצמיחה, פוגע בהמונים מבני היהדות החרדית שמנסים לעשות את המוטל עליהם בנסיבות החיים בנקודת זמן עכשווית, וכופה עליהם הסתפקות מעוותת במועט ונמוכה יותר, ולוקח מהם את סולם ההגבהה שיכול לימים להרימם לפסגות.
מי שהופך אילוצי ה’מצוי’ לאידיאולוגיה של ‘רצוי’, מעוות את כוונת גדולי ישראל שמכים על קודקדו של קהל קדוש ואומרים לו “גדל והוסף להרבות תורה”.
עולם התורה ימשיך לפרוח. מי שלא זכה, יביט בקנאת סופרים וישאף לזכות להמנות על לגיונו של מלך – שבט לוי, כדי שבתוך האגד יזכה לימים גם הוא להיות האתרוג השוכן בקופסת הכסף, עשיר ברוחניות גם בעוניו הכלכלי”.