איך קשור המטוס של בן ה-8 שלנו שהלך לאיבוד למצב ברצועת עזה?

אנשים העומדים בקו-אש - מה הם צריכים? הבנה למצוקתם, טפיחה על שכמם, אהבה מהעם, הערכה, הוקרה • האם אנו, האנשים, שבעבורם צבע אדום הוא סתם עוד צבע של ילד, ולא מצוקה אמתית, נמצאים שם עבורם?
מנוחה פוקס
כ"א סיון התשע"ח / 04.06.2018 18:11
מנוחה פוקס

"איפה המטוס שלי?" – שואל בן ה-8 שלכם, כשהוא מתרוצץ הלוך וחזור בכל הבית ולא מוצא את הדבר שהוא הכי אוהב לשחק בו.

"אימא ראית אותו?" – הוא שואל בחוסר סבלנות.

"לא ראיתי!" – את עונה וממשיכה להדיח את הכלים מהארוחה הבשרית.

"אבא, ראית?" – אבא עסוק במשהו חשוב, אז רק מהנהן בראשו לאות לאו.

האחים הגדולים יותר בכלל לא שומעים, והאחות היחידה עסוקה עם חברה בחדר השני ורק מנדבת בעקיפין איזה מידע קלוש: "סתכל במדף העליון, אולי זה שם".

הילד יודע שזה לא בעליון, כי בו כבר מזמן יש דברים אחרים. אם הייתה חושבת לרגע, הייתה נזכרת בזה. הוא מחפש עוד קצת, מנדנד בשאלות עוד קצת, מזיל דמעות ייאוש, ולבסוף מוצא או לא מוצא.

נכון, בני הבית לא ראו את המטוס של הילד. הם ענו פחות או יותר על השאלה ששאל, אבל הם מיהרו לנפנף אותו ולהמשיך בענייניהם.

האם לבם היה עם הילד? האם ראשם היה עם הדבר שהעסיק אותו?

כשאחד מבני המשפחה מחפש דבר-מה, גם אם איננו רואים את חשיבותו, עלינו לצאת לעזרתו. ואם איננו יכולים לעזור בפועל, כי אנחנו עסוקים, טרודים, משוחחים בטלפון, או משוחחים פנים אל פנים עם מישהו, בואו לפחות נוכיח למחפש, שזה אכפת לנו.

שהוא חשוב לנו.

נפנה את ראשנו: "אסיים להדיח את הכלים ואבוא לעזור לך."

או נסיים את מלאכתנו, ואז נבוא לקראתו: "מצאת? עכשיו אני פנויה לעזור לך!"

קשה לכל אדם להרגיש שהוא לא מעניין אף אחד.

למה לא להוכיח לו בהשתתפות קלה, במילה, במשפט או בעזרה, שהוא מעניין אותי ושאכפת לי ממנו?

למה לא להוכיח לו, כי בעיה שלו – היא בעיה שלנו. כשאחד סובל – סובלים כולנו. כולנו משפחה אחת. כולנו נשמה אחת.

עוד לילה עבר על תושבי עוטף עזה.

אזעקות צבע אדום, נפילות, ריצה לממ"ד, קולות רעמים ומטחים.

אנשים מפוחדים, ילדים מבוהלים, משפחות שנזכרות בכל מה שעבר עליהם פעם.

לעומתם, באזורים אחרים: כל אחד עסוק בשלו, במלאכתו, בענייניו, במשפחתו.

אנשים העומדים בקו-אש – מה הם צריכים? הבנה למצוקתם, טפיחה על שכמם, אהבה מהעם, הערכה, הוקרה.

האם אנו, האנשים, שבעבורם צבע אדום הוא סתם עוד צבע של ילד, ולא מצוקה אמתית, האם אנו יכולים להבין את אלו שהצבע האדום צובע להם את כל היממה בצבעים שחורים עד אימה?

לא!

לא נוכל להבין.

אבל כן נוכל להשתתף.

להשתתף בהכלה, בהקשבה, בניחום ובעידוד.

להשתתף מרחוק על ידי שנדבר על כך, נכתוב על כך, נצעק את צעקתם ונריב להם את ריבם.

כן, כי בעיה שלהם – היא בעיה שלנו. כשאחד סובל – סובלים כולנו. כולנו עם אחד. כולנו נשמה אחת.

 

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות