ענווה יכולה להיראות מידה נאצלת, אבל חסרת סיכוי בעולם • האוּמנם?

ענווה יכולה להיראות מידה יפה ונאצלת, אבל חסרת סיכוי בעולם המעשי. אפשר להעריך את העניו, המתכנס בפינת החדר והבורח מן הכבוד, אבל איזו השפעה תהיה לו על העולם? • אלא שזו תפיסה לא-נכונה של הענווה
הרב מנחם ברוד
י"ח סיון התשע"ח / 01.06.2018 13:35

היהדות מעמידה בדרגה גבוהה את ערך הענווה. האדם נדרש לסלק מקרבו את הגאווה ולאמץ את מידת הענווה. לא להחשיב את עצמו. לא להעמיד את עצמו במרכז. להעריך את הזולת. להאמין שחברך טוב ממך וראוי ממך.

גישה זו נראית תלושה ממושגי ימינו.

כיום העולם קורא לך להאמין בעצמך. לטפח ביטחון עצמי. לשווק את כישוריך. לשאוף להיות מפורסם. אם יש תפקיד כלשהו – להסתער עליו. עליך לשדר לעולם שסביבך – אני המוכשר ביותר, המתאים ביותר, המצליח ביותר!

לכאורה זה המפתח להצלחה. כדי להצליח צריך חוצפה, ביטחון עצמי, אמונה ביכולותיך. כך תרשים את הבוס, את הלקוח, את המשקיע. אם תשב בצד ותחכה שיקראו לך – אולי איש לא יבוא לקרוא לך.

עניו ותקיף

ענווה יכולה להיראות מידה יפה ונאצלת, אבל חסרת סיכוי בעולם המעשי. אפשר להעריך את העניו, המתכנס בפינת החדר והבורח מן הכבוד, אבל איזו השפעה תהיה לו על העולם? להפך, אולי הוא יהיה למרמס לרגלי האחרים, שינצלו את עדינותו וצניעותו וידרכו עליו.

אלא שזו תפיסה לא-נכונה של הענווה. משה רבנו, גדול הנביאים, שידע לעמוד מול פרעה, להנהיג את העם בצאתו ממצרים ובנדודי המדבר, להתייצב בתקיפות נגד עובדי העגל – היה “עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”.

ענווה אין פירושה בריחה לפינה, הימנעות מקבלת אחריות והעדר תקיפות ונחישות. להפך, העניו האמיתי יודע להעריך את יכולותיו, את הכישורים שנתברך בהם ואת המשימות הנדרשות ממנו. כשצריך, הוא יודע להיות תקיף ונחרץ. ועם זה, הוא עניו ואינו מייחס לעצמו את הצלחותיו.

העניו מכיר היטב את מעלותיו, אך אינו רואה בהן סיבה לגאווה, אלא להפך – הוא חש את המחויבות המוטלת עליו למצות את כישוריו עד תום. הוא מביט תמיד בעין חיובית על הזולת. משה רבנו אמר בליבו, שאילו יהודי אחר היה מקבל את הכוחות שהוא קיבל – היה מגיע למדרגה גבוהה הרבה יותר משלו. לכן היה עניו “מכל האדם”.

גורם הרסני

בניגוד לאווירה השלטת בימינו, טיפוח האגו אינו מסייע לאדם. אולי לרגע הוא מרשים מישהו, אבל אחר-כך הוא נהפך לגורם הרסני. הפולחן העצמי לעולם אינו יודע שובעה. הביטו וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים על המניע האחד הזה – האגו, הגאווה. הוא הורס כל חלקה טובה ומכניס מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.

גדולתו של המנהיג האמיתי בהיותו “נחבא אל הכלים”, כשאול המלך. אין הוא מחפש שררה ותהילה. ואולם כאשר הציבור זקוק לו, הוא מתייצב ומעמיד את כל כישוריו לשירות הכלל, לא למען עצמו, אלא למען הציבור.

חז”ל אמרו כי הגאווה דוחקת את רגלי השכינה, ואילו הענווה היא הכלי האמיתי להשראה האלוקית. ככל שהאדם ריק מעצמו – הוא נעשֶה משכן לקב”ה, וזה הכלי השלם לכל הברכות האמיתיות, בחומר וברוח.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות