ח”כ איתן כבל, מבכירי מפלגת העבודה, מפרסם הערב (חמישי) באתר ‘הארץ’ מאמר בו הוא פונה ל”חברַי לתנועת העבודה” – ומכריז: “הגיע הזמן להתפכח”.
לדבריו, “מדינת ישראל חייבת להתפכח. המפלגה שלי צריכה להתפכח. אנחנו צריכים להתפכח. מתי התחלנו להיות שבויים בחלומות וקונספציות ובתפיסות המנותקות מהמציאות? למה עצמנו את העיניים כל-כך חזק עד שהפסקנו לראות את הציבור – עד שהפסקנו לראות את המציאות.
“אני בא מתנועת העבודה, שתמיד יזמה, תמיד הציבה סדר יום מדיני – לאומי – פרגמטי. לבנט ואלקין יש סדר יום מדיני, ואנחנו ממשיכים לדקלם על אוטומט את צמד המילים ‘מתווה קלינטון’, ועידה אזורית או ‘שתי מדינות לשני עמים’ והולכים לנוח?
“די! הגיע הזמן להתפכח ולהוביל סדר יום של התפכחות. עלינו לפקוח את עינינו להביט בציבור ולהציע פתרונות ריאליים המותאמים למציאות”.
לדבריו, “שנה שלמה עמלתי על תפיסה מדינית מפוכחת”.
הנה עיקרי יוזמת ההתפכחות שלו:
• ויתור על החזיונות בדבר חתימת הסכמי שלום על מדשאות הבית הלבן: עלינו להתפכח מרעיון אוסלו. צו השעה הוא לאמץ אסטרטגיה חדשה, שבבסיסה ההבנה וההפנמה שבעת הזאת אין בצד הפלסטיני מנהיגות שבאמת רוצה או יכולה להיות שותפה להסכם שלום.
• ממשלת ישראל תקבע מהם גושי ההתיישבות: מתוך כ-400 אלף מתנחלים, כ-300 אלף (שהם כ-75%) חיים בגושי ההתיישבות. למעשה, מדובר ברוב מכריע של היהודים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון. לכן, יש להגדיר כי גושי ההתיישבות יכללו את הגושים הבאים: גוש עציון, מעלה אדומים, קרני שומרון, אריאל ובקעת הירדן.
• מדינת ישראל תחיל את החוק הישראלי על גושי ההתיישבות שהוגדרו בסעיף הקודם: לאחר הגדרה מחייבת של גושי ההתיישבות, יש להחיל עליהם את החוק הישראלי במלואו. על היישובים ביו”ש חלה כיום מערכת חוקים מורכבת, שנחלקת בין החוק הצבאי לחוק הישראלי, ולעתים גם החוק הירדני. אין סיבה מהותית שבגינה יוחל דין אחד על תושב גוש עציון ודין אחר על תושב חולון.
• הכנת תוכניות מתאר מלאות ומפורטות ליישובים שבתוך הגושים, והסדרת מעמדם התכנוני: לאחר הגדרת גושי ההתיישבות והחלת החוק הישראלי, יש לתכנן תוכנית מתאר מלאה לפיתוח יישובי הגושים. מצד שני, הקפאה מוחלטת של כל תהליכי התכנון והבנייה בהתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות.
“הגיעה העת שאנחנו, בתנועת העבודה, נראה את התמונה המלאה ונתפכח מבחינה פוליטית”, כותב כבל במאמרו. “שמונה פעמים מאז רצח רבין הלכנו לקלפי. שבע פעמים הפסדנו. זו האמת הכואבת. אנחנו לא מצליחים לגרום לציבור הישראלי להצביע לנו. זה כ-40 שנה שאנחנו לא מנהיגים את המדינה – למעט כשמונה שנים בהנהגת רבין, פרס וברק. בזמן הזה השתנו החברה הישראלית והמפה הפוליטית, והשתנה המצב בשטח בינינו לבין הפלסטינים והעולם הערבי. בעשורים האחרונים האחריות היא בראש ובראשונה על הימין שמנהיג את המדינה, אך גם עלינו, כתנועת העבודה, מוטלת אחריות.
“האחריות שלנו היא לבחון בעיניים פקוחות ובאומץ לב את הנתק שנוצר והתרחב במרוצת השנים בינינו לבין חלקים גדולים מאוד בציבור, לשכנע את הציבור שתפישת עולמנו ונציגינו ראויים יותר להנהיג את המדינה, ולחזור ולהנהיג. לא נוכל לשכנע איש — לא את עצמנו, ובוודאי לא את הציבור — שאנחנו ראויים להנהיג, אם לא נציג תפישת עולם שמתכתבת עם המציאות”.