הישראלי המכוער: הכל בגלל הצורך התמידי שלנו להתנצל ולהצטדק

מדוע אף אחד לא חשב אף פעם, להציע את עולם התורה כגאווה לאומית שנתית? מדוע בני הישיבות והאברכים, נוטרי המוח היהודי הגאוני, אינם נחשבים כגאווה ישראלית?
מנחם מן
ט' סיון התשע"ח / 23.05.2018 01:02
בני ברק, בחורי ישיבה

מדינת ישראל הגיעה לפני כשבועיים לשיא עולמי. באיזושהי תחרות בין לאומית, גבר המתמודד הישראלי על כל נציגי אומות העולם, וגרף את כל הנקודות עד למקום הראשון.

הגאווה הישראלית הייתה בשיאה, צרחות אימים ותהפוכות בטן של התרגשות, היו רק חלק קטן במערך הריגוש הלאומי. אנשים יצאו מכליהם, וכלי התקשורת חגגו כאילו זכינו בהכרה בינלאומית בזכותנו להתיישב בארץ ישראל.

היה אש.

לא תאמינו עד להיכן הגיעה ההתרגשות. כותב השורות, למשל, התוודע לניצחון הגדול רק כשבוע אחריו, בעקבות מאמר שנכתב במגזין תורני, קודש קודשים, שבז לשמחה הלאומית על ניצחון עלוב שכזה.

"אם גם במגזין קדוש שכזה כתבו על הזכיה הגולה", הרהרתי בליבי, "הרי שמדובר בהחלט בסנסציה".

האמת, שקצת כעסתי עליו, על עורך המגזין הקדוש. לא הבנתי למה דרי בית המדרש, המתנזרים מצריכת תכנים פסולים בהחלטה גורפת, צריכים להתוודע לתחרות הזאת ולניצחון הישראלי, דווקא מקריאה תורנית ברגעי החולין הקדושים. הרגשתי עלבון של ממש, חשתי כאילו מן השמים בזים לי על ההתנזרות שלי מעולם החולין שסביבי.

התחושה הייתה כואבת ומשפילה, דמיינתי בעיטה חזקה הישר לבטן הרכה. בשולחן השבת שלי מונח מגזין המספר על הניצחון הלאומי, איזו חרפה.

אבל אז בררתי עליו קצת, על עורך המגזין. רציתי כבר מזמן לדעת מיהו האיש המופלא הזה, המחדיר בי יראת שמים ורוממות מדי שבת בשבתו. וכשנודע לי מי הוא, כשנשברו המחיצות והבנתי מי כותב את החומרים הנדירים האלו, הכנעתי את ראשי בכבוד, והבנתי עד כמה אני קטן, ועד כמה עלי לגמד את דעתי מול אותו ענק.

הבנתי כי לפעמים דווקא במקומות גבוהים, צריכים לפעמים לכתוב על ריחות הצחנה ועל הדרך להימנע מהם. הרגשתי מהי דעת תורה הרואה למרחקים, מול דעתי, דעת הדיוט, החושב רק על רגעיו ועל עתיו. אוי נא לי.

זאת הסיבה, שהרשתי לעצמי לכתוב גם על האירוע המכונן, אבל ברשותכם, מזווית קצת אחרת.

מדינת ישראל, כמעצמה, גאה לא פעם באזרחיה הקטנים שחדרו ללב העולם. ממציא הוויז שזכה להדליק משואה באחד מימי העצמאות הוא דוגמא לכך. הישראלי הקטן, שזוכר את עצמו עדיין כילד עם כובע טמבל כחול ובלורית מתנופפת ברוח, מתרגש בכל פעם מחדש כשהוא שומע על מישהו בעל תעודת זהות ישראלית שעשה אקזיט וזכה להיות מוכר בעולם הגדול.

ואתם יודעים מה? זה הכי הגיוני בעולם. תחושת השייכות היא התחושה הכי בריאה שיש. בטח כשהשייכות מתייחסת להצלחה, ובטח כשמדובר באזרחים מלאי תסכול כל חייהם, הכמהים לרגעי הצלחה עולמיים, שיוציאו אותם קצת מרגשי הנחיתות הישראליים התמידיים.

אבל עזבו אתכם מזה, לא זה לב העניין.

הבעיה היא בסיבות הגורמות לגאווה הישראלית. הסיבות המטונפות ביותר.

מדינת ישראל, שהיא גם, אם תרצו או לא, מדינת היהודים, גאה בתחתיות השפל הלאומיות.

אני בטוח שגם אם היינו משתתפים בתחרות גרעפסים עולמית, ותסלח לי המקלדת, ויסלחו לי הקוראים, ולו היה הנציג הישראלי עולה על כולם באיכות ובכמות, היינו מתפוצצים משמחה. החגיגות היו גורמות לחסימות צירים ומעיים, ומשרד ראש הממשלה היה מוציא הודעה רשמית לתקשורת במעלת הפרה הישראלית.

לא מאמינים? תחקרו בבקשה במה זכתה ישראל לאחרונה. גועל נפש מרוכז, תחתית המיץ של הזבל הבינלאומי.

והכי גרוע? שגם אנחנו, אנשי העולם הגבוה, התורני, הצח, הנקי, הזך והטהור, שותפים במסתרי ליבנו בגאווה הישראלית הסרוחה. איכסה עלינו.

 •

למה למען ה', למה אין תחרות בינלאומית על אומנות? למה מדינת היהודים לא גאה במאתיים וחמישים אלף האמנים הספונים בבתי המדרשות, בישיבות ובכוללים, היוצרים בכל יום ויום יצירה רוחנית הגבוהה עשרת מונים על כל יצירה של חול ישראלית.

ואם כבר הזכרנו את משיאי המשואה, נושאי הדגל הישראליים, המוגדרים כגאווה ישראלית.

מדוע מי שנבחר השנה היה מוזיקאי גאון או שחקן שיודע לחקות קולות של חיות? מדוע אף אחד לא חשב אף פעם, להציע את עולם התורה כגאווה לאומית שנתית? מדוע בני הישיבות והאברכים, נוטרי המוח היהודי הגאוני, אינם נחשבים כגאווה ישראלית? מדוע אנחנו, בעיני החילוני הסרוח, נחשבים לגועל נפש מרוכז?

אתם יודעים מהי התשובה?

הכל בגללנו.

הכל בגלל הנחיתות הבזויה שקנתה שבת במחוזות החרדיים.

הכל בגלל התחושה האפסית שלנו, ובגלל הצורך התמידי שלנו להתנצל ולהצטדק, להצביע בגאווה על שולי החברה, פליטי הכוללים האומללים, ולומר בקול: 'הנה, גם לנו יש עובדים. גם אנחנו מתנדבים בארגונים חברתיים'. בושה וחרפה.

הם הגאווה שלנו?

הם? האומללים הללו, שקמים כל בוקר בתחושת החמצה גועלית, שהולכים לישון כל לילה עם קופת שרצים על הצוואר, שנמצאים כל היום וכל הלילה במרשתת ומציגים בגאון את היהודי החרדי המכוער והמסריח, הם גאוותינו הלאומית?

לא. הם לא גאווה. הם שוליים. הם מוקעים. הם מסכנים גדולים אמנם וראויים לרחמים בלי סוף, לחיבוק אוהב ולתמיכה חברתית רחבה. אבל הם בהחלט לא הפנים היפות שלנו, הם אפילו לא העורף. אולי בית השחי.

בחורי הישיבות, אברכי הכוללים המתהלכים עם השקית הדהויה של 'גל-פז' שמכילה תפוז ופרוסת לחם בדרך לכולל, בעלי הבתים קובעי העיתים לתורה גם במחיר אישי וכואב, חובשי בית המדרש, הם ורק הם הגאווה היהודית החרדית העולמית.

רק הם ראויים להערצה, לסגידה, להחפצה ולייצוגה של החברה הישראלית החרדית.

הם, נושאי דגל התורה, הנלחמים בכל יום בחירוף נפש בטומאת העולם ובתאוותיו, אלו המוותרים במכוון על נוחות אישית בשביל עוד קצת רוחניות, הם בלבד, התחליף הישראלי הנכון לילד המטומטם ההוא עם כובע הטמבל הכחול.

די כבר, צאו מהסרט.

צאו מתחושת הדכדוך העצמית.

צאו מההרגשה הנוראה הזאת, כאילו אנחנו גוזלים להם את האוויר. ותנו לתורה לנצח. תנו לנו כבר להרגיש את מה שנכון באמת, תנו לנו להבין ולדעת כי אם ישנה עוד תקומה לחברה הישראלית, ואם ישנה עוד טיפת חיות במדינה הקטנה הזאת, זה רק בגלל אותו בחור ישיבה בן שש-עשרה שסיים לכתוב חבורה אחת בדברי הרמב"ם.

חרדים חדשים, קצת נמאסתם.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: Yoredea.man@gmail.com הטור מתפרסם גם בעיתון 'יום ליום'.

 

תגיות

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    אני מאלה שאתה אומר שצריך לרחם עליהם
    27/05/2018 20:25
    יצחק
  1. ואני מסכים עם כל מילה שלך ריגשת אותי עד דמעות שנים שלא התרגשתי ככה ממאמר