שתהיו עמלים בתורה: מה למדתי מתל אביבי שתפס לי את החניה?

בשיעור הסברתי לכולם מהו 'עמל התורה' • ואז סיפרתי להם סיפור, על אבסורד שנתקלתי בו היום, שבו אדם הולך לחדר כושר רק כי הוא חייב, ולא מסוגל לעשות את אותו עמל, ברגעים שאינו מחויב
מנחם מן
ד' סיון התשע"ח / 17.05.2018 22:10
חנייה

שנה עברה, ועוד שנה חולפת, ותמיד באזור הזה של חג השבועות אני מוצא את עצמי חוזר פעם אחר פעם על המנטרה הכל-כך ידועה של מהות החג.

"כמו שבפסח יש את המצה, בסוכות את האתרוג, ובחנוכה את החנוכייה, כך מצוות היום בחג השבועות היא התורה", מצאתי את עצמי כותב או אומר, בכל מקום שבו נדרשתי לשאת מילים או להגדיר את מהות החג.

"בדיוק כמו שאי אפשר להעביר את חג הסוכות בלי סוכה מהודרת, ובלי ארבעה מינים מהודרים בתכלית, כך אי אפשר להיכנס לחג השבועות מבלי להכין את עצמך בתוך הנפש פנימה לקבלת התורה", חזרתי ואמרתי לכל מי שרק מוכן היה לשמוע.

ובאמת, נדמה היה לי שהמילים חדרו היטב לליבו של כל מי שרוח חכמים נוחה הימנו.

המסקנה הזו, כאילו חג השבועות הוא חג ששייך רק לבני הישיבות, הפסיקה לתפוס שבת במחוזותינו, והעולם מבין, כי החג הזה, למרות שהוא מקושר חזק כל כך לתורה, שייך להמון העם בדיוק כפי שהוא שייך ומונחל לבני הישיבות.

הן אמת, לבן הישיבה המונח תדיר במילי דאורייתא, קל יהיה יותר להכין את עצמו למהות החג, בדיוק כפי שלסיטונאי קל יהיה להשיג אתרוג מהודר ובלתי מורכב, וכפי שהאופה ינכס לעצמו את המצות המהודרות יותר. אבל בפועל, החובה להתכונן לחג השבועות, מוטלת על כל מי שהוא בן לאם יהודיה, גם אם הוא חובש מגבעת רק בשבת, וגם אם ראשו גלוי.

בחג השבועות, כידוע, יורדת ההשפעה ההיא, שירדה באותה השנה שבה ניתנה התורה.

ובמילים פשוטות יותר: רבותינו לימדו אותנו כי גלגל השנה הוא אחד. א' בתשרי הוא אותו א' בתשרי בכל שנה ושנה, ורק מיספור השנים משתנה.

יתרה מזאת, כל מהות התאריך נוצרה בבריאת העולם על פי השפע ששייך אליה. 'קודשא בריך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא', הקב""ה קודם בריאת העולם פתח את התורה, ראה את המועדים הכתובים בה, ועל פיהם ברא את העולם כשלכל תאריך הוא מעניק את השפע הראוי לו לפי הכתוב בתורה.

ואם בתורה כתוב שבט"ו בניסן נגאלו ישראל, הרי שכשברא הקב"ה את העולם, הוא העניק ליום ט"ו בניסן את שפע הגאולה. הוא לא הגדיר את יצירת השפע דווקא באותה השנה שבה נגאלו ישראל בפועל, אלא קידש את היום, וכך בכל ט"ו בניסן מתחדש שפע הגאולה השייך לאותו היום.

כן הדבר בדיוק גם בחג השבועות.

בכל ו' בסיון, כבר חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה שנים, יורדת לעולם השפעה מיוחדת הכוללת בתוכה את הכח לקבל את התורה. קבלה גמורה שלמה ומוחלטת.

השפע, כאמור, יורד לכולם, לא רק לזלמן קרלינסקוביץ' מישיבת גרודנא אשדוד.

וכשהשפע יורד, אוי לא למי שבז לו, אוי לו למי שבוחר לדלג עליו ולהישאר חילוני, עמוק בתוך החול הגשמי.

פעם, לצורך מסירת שיעור תורה, נזדמנתי לאחד הרחובות בתל אביב. החנייה בתל אביב, למי שלא יודע, היא פרויקט בפני עצמו. תשובה, תפילה וצדקה, כל אלו יחד נדרשים בשביל לזכות בשטח מצומצם להעמדת הרכב, ולאו בכל יומא מתרחש ניסא.

בחסדי ה', עמדה לי זכות אבותי, ובעודי ממלמל את פסוקי התהילים לצורך מציאת מקום החנייה, החל אחד הרכבים בנסיעה אחורה, כשהוא מפנה לי את מקומו. מסתבר שכל-כך התרגשתי מהמענה המהיר לתפילתי, עד שלא שמתי לב לרכב קטן מדגם 'גולף' שהגיע באותו הרגע לכביש, ועל אף שראה את רכבי מאותת ומבקש להיכנס לשטח שהתפנה, השתחל בזריזות פנימה, כשפנסו הימני קדמי כמעט ופוגע בחלקו הקדמי של רכבי.

אני יודע שלא מתעסקים עם אנשים בתל אביב, ואני יודע שמצוות 'ונשמרתם' גדולה יותר ממצוות 'לא תחנם', ובכל זאת יצאתי החוצה ופניתי אל נהג ה'גולף'.

מסתבר שגובה, מראה וחוסן, משרים אווירת אימה גם כשלא פותחים את הפה, וזה בדיוק מה שקרה כאן. בעל הרכב הצנום, רק ראה אותי יוצא מרכבי, ומיד פתח בהתנצלויות ובהסברים משונים, תוך שהוא מתחייב להוציא את רכבו מהחנייה.

ניצלתי את המעמד, אני אוהב רגעים כאלו, והצבתי לו תנאי. "מאה מטרים מכאן", אמרתי לו, "נמצא בית הכנסת האזורי. בעוד כרבע שעה, אני מוסר שם שיעור תורני קצר. אם אתה בא לשיעור, אתה מקבל את החניה. אם יש לך עיסוקים אחרים, אתה פשוט מזיז את הרכב ומבזבז את הערב בשיטוטים ברחבי העיר", סיכמתי את הדיל.

הנמוכצ'יק הסס: "מניחים שם תפילין וכאלו?" שאל.

הסברתי לו שתיכף שקיעה, ובלילה לא מניחים תפילין, ומבחינתי הוא יכול לצאת מהשיעור בדיוק חמש דקות לאחר שיגיע אליו. "בלי תפילין ובלי טלית", הבטחתי.

אני לא יודע מה משך אותו יותר, הזכות בחניה או האימה, אבל הוא בא. ובדרך הוא לימד אותי פשט מדהים בעמל התורה.

"לאן היו מועדות פניך?" שאלתי אותו, כשהלכנו יחד לכיוון בית הכנסת. התשובה שלו הפתיעה אותי לחלוטין. מסתבר שהיהודי גר כחצי קילומטר ממקום המפגש שלנו עתה, ופניו מועדות כעת לחדר הכושר העירוני.

תפסתי את בטני מצחוק. "אתה בדרך לחדר הכושר, מתכנן לעשות ספורט והליכה של שעתיים, ובכל זאת, בשביל להגיע לחדר הכושר המרוחק רק חמש מאות מטר מביתך אתה לוקח את האוטו ומשוטט בתל אביב, תוך הימור רציני על חנייה?" שאלתי וכמעט נחנקתי. "הרי בלאו הכי אתה מתכנן לעשות ספורט, תחשבן גם את הליכה עד למקום", הוספתי הסבר לתמיהתי.

כאן, ענה לי היהודי התמים תשובה אמיתית כל כך, שעליה בניתי את כל השיעור לאחר מכן בבית הכנסת.

"אני לא אוהב ספורט", אמר, "הרופא הכריח אותי ללכת כל יום לחדר הכושר ולהתאמן במשך חצי שעה, מה שאני חייב אני עושה, מה שאני לא חייב – לא".

בשיעור הסברתי לכולם מהו 'עמל התורה', מהי הדרישה האולטימטיבית מכל יהודי לעמל התורה בדווקא, מדוע רק מי שעמל בתורה מוגדר כאחד ההולך בחוקות התורה.

ואז סיפרתי להם סיפור, על אבסורד שנתקלתי בו היום, שבו אדם הולך לחדר כושר רק כי הוא חייב, ולא מסוגל לעשות את אותו עמל, ברגעים שאינו מחויב בדבר.

"עמל התורה", הסברתי, "הוא כל הרעיון של קיום המצוות, רק אדם שמרגיש מחויב לתורה יכול לעמול בה, ורק אדם שעמל בתורה, יכול לרכוש לעצמו את התורה כנכס.

"התורה איננה הוראה רפואית כזאת או אחרת, התורה היא היא החיים, ואם החיים עצמם מחייבים עמל, הרי שיש להיאבק בכל הכח על מנת לרכוש את העמל הזה".

ואיך רוכשים אותו? בעמל.

וזה הזמן, אלו הרגעים. עשרים וחמש השעות של חג השבועות, ובפרט שעות הלילה שבהם, הם הרגעים שבהם יכול כל אחד ואחד לקבל את השפע היורד ביום זה, ולקיים את מהות היום בהידור.

עורו ישנים מתרדמתכם.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: Yoredea.man@gmail.com הטור מתפרסם גם בעיתון 'יום ליום'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות