מעשה בחצק’ל, לוחות השיש ב’הר הברוגז’, ומחאה שעלתה בלהבת הנר

משה ארלנגר
|
ג' אייר התשע"ט / 07.05.2019 21:30
וכך בשעה שהבריות נמות את שנתן, עשה את פעמיו מביתו בשיכון ‘חזון איש’ אל אנדרטת יד לבנים שבמרומי גבעת רוקח • באמתחתו נשא תרסיס צבע וכל הדרך הוא ועצמו התחבטו בניסוח המתאים • משה ארלנגר עם טור ליום הזיכרון

ליל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

הצפירה בת הדקה פילחה את שמי הערב הבני-ברקי בשעה 20:00 בדיוק, ולאחריה וגם קצת לפניה, נישא באוויר קול צפירה דקה, כאילו מלאכים יחפזון ובחיל וברעדה יאמרו.

השקט המתוח צורב וחורך את גרונו של חצק’ל. כל העניין הזה עם הצפירה היא מחוקות הגויים ובכלל ‘מי קבע שהיום הוא יום זיכרון? לנו יש את עשרה בטבת שהוא יום הקדיש הכללי ולכל אחד יש את היארצייט שלו.’ כך היה מסביר ומנמק לדרדקיו, שהיו מתמיהים כלפיו מדוע בצפירה הוא אוטם אוזניו.

שהלא חצק’ל ידוע בכל הכרך כאחד שרוממות גזירת הגיוס והשמד בפיו וחסימת כבישים וריסוס כתובות בידיו.

לא איש כחצק’ל ייתן למזרוחניקים לנהל את חייו. הוא, במופגן, אינו עומד בצפירה ויש טוענים שבלילות הוא מתגנב לשכונות הסמוכות לבני ברק ומשבר דגלי ישראל בחמתו, אם כי אין לכך סימוכין, אך פרשת גדולתו ופעילותו לקידוש שם שמים עושה כנפיים בכרך ובערים הסמוכות, הנראות ושאינן.

חצק’ל יודע הכל.

הוא מחובר לקבוצות נייעס בטלפון המוגן שברשותו. אם לעורכי ‘יתד’ מותר לצטט מ’הארץ’ ומ’ידיעות’, לי מותר להשתמש בווטסאפ בגדר ‘ויגזול את החנית מיד המצרי’, היה אומר לשותפיו לסוד.

כך או כך, חצק’ל ידע שהשנה ייערך ב’הר הברוגז’ טקס זיכרון לחללים, תושבי העיר.

הוא זעם ורטן והיה הולך זועף ומזעיף כנגד עדת מרעיו ושומעי לקחו, שנענו לו במשיכת כתפיים קרות.

היה לא תהיה! אמר לכל מי שהסכים לשמוע, ולא שהיו רבים כאלה. ‘מילא מזרוחניקים וחילויינים השם יחזירם בתשובה שליימה מגיעים לטקס הגויי הזה, אבל שחרדים משלנו ישתתפו בטקס? כזאת לא היתה!’

ומשלא נמצאו קונים לטענותיו, עשה כאמר חז”ל- ‘קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא’.

את תכניתו הסודית לא סיפר לאיש. ההצלחה תלויה בסוד ואיש לא ישמור על סודו יותר ממנו.

וכך בשעה שהבריות נמות את שנתן, עשה את פעמיו מביתו בשיכון ‘חזון איש’ אל אנדרטת יד לבנים שבמרומי גבעת רוקח. באמתחתו נשא תרסיס צבע וכל הדרך הוא ועצמו התחבטו בניסוח המתאים בו יעביר את המסר שהיה לא תהיה.

שכר פסיעות, נהם לעצמו, כשכאב הרגליים החל להציק לו. עד שמצא עצמו בפתחה של רחבת האנדרטה.

את השקט ניתן לחתוך בסכין. הרחבה ריקה מאדם, בפאתה הצפונית במה מקושטת בדגל ישראל וממול על הקיר חרוטים שמות הנופלים, רובם עתיקים ומעט שנתווספו במרוצת השנים. באדניות הפזורות לאורך הקיר הניחו אנשים נרות נשמה, שנאכלו לאיטם ואישם הלכה ודעכה.

איש לא נראה באופק. רק דממת מוות וקול הלהבות המתגברות על שעוות הנרות.

חצק’ל הושיט ידו לאמתחתו כדי להוציא את בקבוק הצבע, הסיסמאות בערו בין אצבעותיו, וחירופים עזי רושם היו שלוחים כחץ על אצבעו, מוכנים לשחוט ולשחוז כל פרה קדושה.

חתול רחוב שחור ששוטט בין השיחים הקפיץ את חצק’ל שפלט יבבה, וזו העירה את השומר שנמנם מאחורי מדרגות הבמה.

‘הכל בסדר’? שאל במבטא רוסי כבד.

חצק’ל הבין שיאלץ לוותר על התכנית המקורית ועבר לאילתור. ‘כן הכל בסדר,’ אמר לשומר, ‘אני מחפש את שם של קרוב משפחה’.

החל לשוטט בין לוחות השיש. 250 שמות, והוא לא הכיר אף אחד מהם.

אוביץ דוד
אידלסון מנחם
אלמסי ציון
גרינברג שמעון
חייאק דוד
יובל בן חורין
סולינצר דב

וכן הלאה ,שם אחר שם. תכניתו המקורית כבר פרחה ממנו וכך שעה ארוכה הוא עובר על השמות, מחפש שמות מוכרים.

‘אין פה אף יחזקאל’ גיחך לעצמו.

חללי צה"ל

צילום: משה ארלנגר

רגע, זה לא יכול להיות. יחזקאל שם נפוץ.

השעון אמר את דברו, כבר מאוחר ופטור בלא כלום אי אפשר. מחאה חייבים. אם לא לאחרים,לפחות לעצמי. הוציא מכיסו פנקס מהוה ותלש ממנו דף קטן עליו שרבט כמה מילים.

קיפל את הדף קיפול אחר קיפול עד לכדי ריבוע קטנטן ובא להניח אותו בין לוחות השיש, ממשש ומחפש למצא סדק בו יתחב הפתק.

והנה בלוח הרביעי איתר את המיקום האסטרטגי. לאור הנרות הגוועים נגלה לעיניו בתחתיתו השם יחזקאל בוסמי.

חצקל נרתע לאחוריו.

פתח את הפתק מקפליו והשליכו אל נר הנשמה, משתהה ומלווה במבטו המהופנט לרגע ארוך בלהבה שחורכת את הדיו והמילים ‘חרדק צא טמא’ עושות דרכן מעלה-מעלה במעלות קדושים וטהורים, מזהירים את זוהר הרקיע אל השורה הראשונה בגן עדן תחת כנפי השכינה.