לא מתאבלים ביום הזה. אבל חובה על כולנו לקיים הכרת הטוב. איך?
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, הנו יום שיש בו תחושות מעורבות.
אנו, כתקשורת חרדית, לא תמיד נותנים את הדעת לגבי משמעות היום, אם בכלל, ועל הנופלים ומשפחותיהם.
הכל מתחיל מהשאלה: מי צריך יום מיוחד המכונה ‘יום זיכרון’?
לכל חלל יש שם, לכל חלל יש מקום, לכל חלל יש משפחה – ובעיקר לכל חלל יש תאריך שבו הוא נפל, והוא התאריך שעל פי ההלכה והמסורת, אנו שומרים אותו כיום זיכרון. וביום זה יש הלכות ברורות שבעיקר קשורות בבני המשפחה.
אך מסתבר שלא לכל חלל יש שם מוכר; לא לכל חלל יש מי שנשאר אחריו, או יודע על היותו בכלל. גם לא לכל חלל יש תאריך מתי נפל.
לטעמי, יום הזיכרון נועד יותר עבורנו, אנו שנשארנו בזכות אותם שמסרו את נפשם ממש. סוג של הכרת הטוב, סוג של הבנה שיש מי ששילם מחיר חיים, שיש משפחות שנותרו ללא יקיריהם. יתומים ויתומות, אלמנות והורים, שאיבדו את היקר להם מכל.
נכון שיש מי שסובב הסיבות ועילת העילות והוא מנהיג העולם – אין זה עומד בסתירה למעשה האדיר של ‘מסירות הנפש’ עבור הכלל.
•
שונאי הדת ורודפיה, בשנאתם את הממסד הדתי, המציאו את ‘יום הזיכרון’.
טוב היינו עושים אילו היינו מאמצים את השיטה, ומוצאים פתרונות אלטרנטיביים, לצפירה ולדקת הדומייה, שאין בה לבין הזיכרון ולא כלום – ובמקום זה מייחדים יום תפילה והתעוררות, יום של אמירת תהילים והתחזקות בתורה ויראת שמים, ‘בתולה ארץ על בלימה’, בלחסום את פינו מלדבר סרה כנגד איש.
אלו היו משלחות של מתנות יקרות ערך רב, לאלו שאינם, לאלו שמסרו את נפשם עבורנו.
לא בכדי התבטא בזמנו מרן רבי עובדיה יוסף זצ”ל, ואמר: כשאתה רואה חייל – ‘תנשק אותו’. מרן ידע שהתורה מגינה ומצילה, וכפי שאומרת הגמרא רבנן לא בעי נטירותא (ב”ב ז’ ע”א)
כמובן, אין בכך בכדי להמעיט מהצורך לעמוד בצפירה, כדי שחלילה לא נפגע ברגשות המשפחות או ברגשות של כל אדם – שלא לדבר על חילול ה’ הגדול שיש בכך.
ישנם רבים מתוכנו, שעבורם חלל צה”ל זה משהו בלתי מוכר, בלתי ידוע, לא מהשכונה.
כמי שהכיר חללים רבים הי”ד, כמי שליווה אותם ואת משפחותיהם, וכמי שבקשר אישי עמם, אני יודע כמה חשוב עבורנו, עבור הערכים הבסיסיים שעלינו חונכנו, להתחבר ליום זה, להכיר ולהוקיר, להודות ולהיות חלק מאלו שנפלו הי”ד וממשפחתם, מאלו שמסרו את נפשם בשביל שאנו נוכל לחיות כאן חיים טובים יותר, כאלה שרצו ממש לתופת, כדי להציל את חבריהם – והמכנה המשותף לכל אלו זו החובה של כולנו להודות ולהעריך, לזכור ולשמר את הזיכרון.
•
זכורני היטב בימים של מלחמת יום הכיפורים, שגבתה מחיר של אלפי הרוגים הי”ד, הזהיר סבי רבי דוד פוברסקי זצ”ל – ראש ישיבת פוניבז’, את התלמידים, שלא יעזבו את פתח הישיבה, כדי שלא להרגיז את המשפחות של החיילים הלוחמים, וכדי לסייע בידי הלוחמים בלימוד התורה שמגינה, ובזכות התפילות הרבות. בסופו של דבר, מי שנותן – הוא זה שמקבל.
יום העצמאות שבא בסמיכות וברצף ליום הזיכרון, גם הוא ‘זכה’ לביקורת רבה. גם בשל הסמיכות מעצב לשמחה, ובעיקר מעצם העובדה שהמדינה קמה במטרה ששמו לה קברניטיה בראשיתה, והיא לחסל את הדת שלטעמם הייתה שייכת לגלות ולעבר החשוך. .
קשה לנו, אם בכלל, להזדהות עם מדינה שחרטה על דגלה – ‘שמד רוחני’.
אלא מה? חזונם של נביאי הבעל, לשמחתנו, לא התגשם. להפך, המדינה הפכה עם השנים למחזיקת התורה הגדולה בעולם. שריה וחלק נכבד מראשיה ומראשי וועדותיה, היו חרדיים לדבר ה’, שתורת ה’ לא משה מפיהם.
אז אולי לחגוג לא נחגוג, אך גם לא נתאבל על עצם היותה מדינה, ועל כך שהפכנו לחלק ממנה, מדינה המשפיעה והמסוגלת לקבל החלטות שיש בהם לקבוע מסמרות לגבי עתידו הרוחני של העם היושב בציון.
• הכותב הוא סגן אלוף במילואים
תגובות
אין תגובות