איך חשף יעקב ריבלין את הלחשנים של הקולגות שלו מהעיתון המתחרה

איך עורך מגזין משפחה הופך שיחת טלפון לפגישה • מי דאג להעלים מהשבועונים את הפגישה בין הרבי מגור והגרי"ג אדלשטיין • איך משפד יוסי אליטוב את הקרקס המטורלל של מירי רגב • והאם החלטה של יום ליום להקדיש את שער החדשות ליום השואה נכונה
שרי רוט
א' אייר התשע"ח / 16.04.2018 11:30

1.

את הטור על עיתוני חג הפסח הכתיר העורך עם הכותרת הבאה: עיתוני החג היו כמעט כמו ספר תורה של חב”ד. האם כל אות עלתה כסף?

אני מניחה, שזה היה הרושם שנוצר אצלו מסקירת העיתונים.

השבוע קבלתי ים של תגובות על הטור. בלטו אלו שהצהירו כי הפסיקו לרכוש ‘עיתונים לשבת’. הם לא מאמינים לשום מילה כתובה, הם מוצאים את עצמם מנסים לחפש בכל כתבה את המקור ששילם, את האינטרס, והם חשים מנוצלים.

אז אני לא יודעת האם העיתונים החרדים חשים כבר את התופעה, או שהיא רק בתחילתה, אבל מה שברור הוא שבעולם כולו קיימת מגמה של ירידה בקריאת העיתונות הכתובה, וגם בארץ התופעה מחלחלת בשנים האחרונות. האם זה יחלחל גם לעיתונות החרדית?

נהגו תמיד לומר, שהחרדים ימשיכו לרכוש עיתונים, ‘לשבת’. האם זו אגדה? ימים יגידו.

2.

בין אלפי הדפים של גיליונות חג הפסח נשכח אחד – חשוב ביותר. מפאת חשיבותו אזכירו בטור הנוכחי, למרות שחלף שבוע.

אני מדברת על הגיליון המיוחד של ‘בקהילה’, לרגל מלאת 25 שנה לשלטונו של בנימין נתניהו. הפרשן יעקב ריבלין שרטט ביד אמן את קורות השנים הללו, חלקן עם אריה דרעי בראשות ש”ס, עם אברהם רביץ ז”ל בראשות ‘דגל התורה’, והאחרות עם כהונה משותפת של דרעי וישי, עד לסיומן עם דרעי בראש.

האם נתניהו טוב ליהודים, כלומר לחרדים? זו השאלה שעמדה בבסיס המוסף. אבל לא רק.

אז שאפו מיוחד לריבלין, שליווה בטוריו את כל השנים הללו ופנקסו עמוס חומרים, על שהוא מחכים את הקוראים בכל חג מחדש.

3.

אהבתי מאד את כתבתו של אליעזר שולמן במשפחה, שתיאר את ה”פעילות המבצעית של צלפי העילית הישראלים שעשו השבוע שעות מתוחות בגבול עזה”.

אקטואלי ומרתק.

בפרט כשאני משווה את השער לו זכה (תחת הכותרת “מול פני הטרור”) אל שער ‘בקהילה’, שתחת הכותרת “עלו ונראו” הגיש סקירה של אירועים מפסח: ברכת כוהנים, האירוע של ש”ס – כל מה שאנשים מכירים מאתרי האינטרנט או רדיו. בשביל זה לא צריך לשלם עבור מגזין.

איפה הבעיה?

ששולמן היה מספיק ישר כדי להודות בכתבה שמדובר בשיחות טלפון שערך עם הצלפים, משימה לא פשוטה כשלעצמה.

הנה למה: “הבעיה עם מאיר, האיש איתו שוחחתי בטלפון, שהוא מרואיין גרוע. שותק המון, מדבר מעט. אחרי זמן ארוך של שיחה הצלחתי להרכיב ממנה את המשפטים הבאים: ‘אנחנו עושים את מה שמבקשים מאיתנו לעשות, לא יותר, בטח שלא פחות’. מסתכל, אה?

ובכל זאת הצליח להביא שלושה מרואיינים ‘שווים’ כמו הצלף מאיר, סגן אור – מפקד מדריכי הצליפה של היחידות המיוחדות, וסמל איילון מיחידת ‘מגלן’.

מרואיין נוסף הוא פסקל אברהמי הי”ד “שנרצח בשנת תשע”א מכדור צלף מצרי, שחדר מבעד לאפוד הקרמי בן 22 הק”ג שלבש על גופו”. שולמן מספר, כי “לפני 10 שנים פגשתי אותו ושוחחנו. הצטרפתי לביקור בבסיס הימ”מ במרכז הארץ יחד עם קבוצת ילדים חולים במחלה קשה. אנשי הימ”מ יצאו מגדרם להנעים את זמנם של הילדים וערכו עבורם תצוגת השתלטות של לוחמים על מבנה מבוצר עם מחבלים המחזיקים בני ערובה. זה כלל את כל המודלים של יכולות מבצעיות ייחודיות – ירי צלפים, הפעלת כלבים, תצוגת כלי נשק ואלקטרוניקה מתקדמים”.

אז מהכתבים הם התעלמו, “כמעט בהתרסה”. ובכל זאת נרשם אירוע מעניין שם בשוליים. “בין הילדים החולים היה גם ילד עם מבט כבוי שהגיע למקום עם מתנדב נמרץ שעשה הכל לשמח אותו. ‘הוא עצוב בגלל התוצאות’, שמעתי את המתנדב מספר לחברו. באותו רגע ניגש אליהם אחד מלוחמי הימ”מ והתעניין איך הם מתרשמים. המתנדב סיפר ש’הילד שלי’ – כפי שהגדיר אותו – ‘עצוב בגלל תוצאות בדיקות שקיבל יום קודם לכן’.

“הלוחם ניגש ושאל את הילד החולה מה היה רוצה לראות בפעילות הימ”מ. ‘ירי צלף’, השיב הילד. הלוחם נטל את הילד בידו ושאל את חבריו: ‘איפה פסקל?’ מסיבה שלא ברורה לי עד היום התלוויתי אליהם.

“הוא ניגש לגבר מבוגר ואמר: ‘פסקל, תכיר את דניאל. הוא עצוב וישמח לראות ירי צלף’. פסקל הביט לעבר הילד ואז כרע לידו ובמבטא צרפתי מתנגן שאל: ‘אתה רוצה לראות ירי צלף אמיתי?’ הילד הנהן. ‘בוא’, אמר.

“הוא נטל אותו לאזור המטווחים ובירר מה בדיוק הילד רוצה לראות. ‘איך אתה הורג מחבלים הכי מהר’, השיב הילד… פסקל ניגש והתחיל לירות. ב-12 שניות, על השעון חוסלו 12 מחבלי דמה, כולם עם כדור בלב”.

סיפר בהחלט מרגש.

אז איפה הבעיה של ‘בין השורות’ עם כתבה כל כך טובה? – עם הדרך שבה בחר העורך להציגה בפני הקוראים. צורה שמזכירה לי יותר מכל את הראיון עם הרב יוסף יצחק אהרונוב.

שימו לב לתיאור הפומפוזי בשער: “קור רוח קיצוני, דריכות תמידית ותעוזה שלא תיאמן: אליעזר שולמן בהצצה דרמטית לפעילות המבצעית של צלפי העילית הישראלים שעשו השבוע שעות מתוחות בגבול עזה”. אז נכון שלא כתוב שהוא נסע דרומה ונפגש איתם, אבל תודו, שזוהי כותרת משלה.

לא השתכנעתם? הנה כותרת המשנה: “הם לא מרכיבים משקפיים, הם חייבים להצטיין במתמטיקה וקור רוח – ויש להם רק שלוש שניות כדי להצליח. מיוחד: על רקע צעדות הגבול ההמוניות בעזה, הצליח אליעזר שולמן להסיר שנים של ערפל ושמועות, פגש את הלוחמים שלפני הכוונת ושמע על שעות המתנה מורטות עצבים במארבים, על רמות של דיוק ועל רגשות ותהיות שלא נותנים מנוח”.

פגש? לפני עשר שנים? על כך כתבתנו השבוע?

אוף.

4.

העיתונות החרדית הסתערה השבוע על הבחירות המקומיות, והמנגינה הייתה די צורמת, מבחינה יח”צנית. כאילו יד אחת תדרכה את כל הכותבים (אם כי תמיד יש יוצאים מהכלל, מקוריים).

הנה, למשל, אריה ארליך בטורו במשפחה עם ‘תובנה’: “כל עוד ראש העיר מתפקד ומספק את צרכיהם של כלל צרכי עירו, מכל החוגים וללא אפליות – מוטב שיישאר על כנו ולא תיגרר עיר ואם בישראל לקרבות דמים עכורים ומיותרים. אי לכך יישארו אפוא אבוטבול ופרוש, גוטרמן ורובינשטיין במקומם, ימשיכו לשרת את תושבי עירם כיד הניסיון הטובה עליהם ותושביהם יוסיפו לשכון בטח”.

ואני שאלה: ומה עם איצ’ה רייך ברכסים? הוא משרת את תושבי העיר ללא אפליה, ולראיה נזכיר את כיכר הגר”ע שהקים, אבל לא רק. מצד שני, יש הסכם בין ש”ס לדגל ולפיו בכל קדנציה יכהן מועמד מסיעה שונה, כך שהפעם תורה של ש”ס. האם התנערות ‘דגל’ מההסכם הכתוב ותפיסה בכוח של עוד קדנציה תיחשב כמונעת “קרבות דמים עכורים ומיותרים” או להיפך?

האם שכח ארליך את רכסים?

ועל זה המשקל, יש הסכם בין ‘דגל’ ל’שלומי אמונים’ ולפיו האחרונה קיבלה את הקדנציה הקודמת על מגש של זהב, תמורת הענקת הקדנציה הבאה ל’דגל’. התנערות מהסכם שכזה, טובה או לא?

5.

הנה יעקב ריבלין בבקהילה, בהתייחסות זהה. כאילו אותו גורם שוחח עם כולם. בניגוד לארליך, ריבלין גם חושף את זהות המקור: “גורם יודע דבר בבית מרן הגר”ח קנייבסקי אומר לנו השבוע דברים ברורים ביותר”.

הנה דבריו: “הרב לא מוכן לשמוע על הימור בירושלים… מרן הגר”ח מסתכל על ירושלים ברעדה ולא מוכן לשמוע שום דבר שהוא בגדר שמא, אלא רק ודאי בלבד. הוא מודאג מהפיכת הבחירות האלה למבחן כוח בין חרדים וחילונים בעיר.. לדעתו של מרן הגר”ח, אומר הגורם הנ”ל, דגל התורה צריכה לבדוק באלעד ובבית שמש האם צרכי הציבור הליטאי מקבלים מענה אצל ראשי הערים הקיימים. אם כן, הם יכולים להישאר בתפקידם ואין צורך להחליף אותם.

“במידה ולא, יש לבחון האם צרכים אלו שקולים כנגד כל מה שיכול לנבוע ממלחמה פנים חרדית. יש להניח שישראל פרוש באלעד ומשה אבוטבול בבית שמש יכולים לישון קצת יותר בשקט לאור הדברים האמורים”.

עוד משהו: “מי שכבר מזמן ישן בשקט יען כי בחירתו הובטחה כבר לפני שנה הוא ממלא מקום ראש עיריית בני ברק הרב אברהם רובינשטיין. רובינשטיין קיבל את ברכת מרן הגר”ח לתפקיד וכיום אין בדגל התורה מי שחושב שניתן לשנות את דעתו או לחפש סעד במקומות אחרים”.

האמנם, לפני שנה? עוד בחיי מרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל?

כך או כך, הרמתי טלפון לגורם בכיר ב’דגל התורה’ ושאלתי: האמנם “אין בדגל התורה מי שחושב שניתן לשנות את דעתו או לחפש סעד במקומות אחרים”?

תשובתו הייתה: “גזרי ושמרי את דברי הפרשנים מהשבוע, הם חזרו על עצמם כמעט מילה במילה, תראי בהמשך כמה לא צדקו”.

אז כך אעשה.

6.

אפרופו מקורות.

יכול להיות שיד נעלמה ‘דאגה’ לכך שהשבוע גם במשפחה וגם בבקהילה לא מצאתי ידיעה על ביקורו ההיסטורי של הגרי”ג אדלשטיין אצל האדמו”ר מגור?

7.

אפרופו דברי ריבלין לפיהם “ישראל פרוש באלעד ומשה אבוטבול בבית שמש יכולים לישון קצת יותר בשקט” – הרי מי שתדרך את שמעון בריטקופף במשפחה שיכפל את התזה.

“ההערכה הרווחת בישיבה הייתה שבשתי הערים המרכזיות: אלעד ובית שמש, לא יחליטו גדולי ישראל להריץ מועמד מטעם ‘דגל התורה’ שאר המועמדים יסירו את מועמדותם. דרעי, עם כל הכבוד, לא יכול לנהל מערכת בחירות נגד הוראה של מרן הגר”ח קנייבסקי, יצטרכו אולי לפצות אותו, אבל מערכת היחסים לא תיתן לו לצאת למלחמה”.

אלא אם כן, המועמד הספרדי יהיה אחד כזה שמקובל גם על ‘דגל התורה’.

מעניינת הייתה הציניות של העיתונאי יעקב ריבלין השבוע, כשהיא מופנית לשר האוצר משה כחלון.

“אם עשרה קבין של צביעות ירדו לעולם…תשעה מהם נטל שר האוצר משה כחלון ואת העשירי הותיר לראש הממשלה”.

על מה הקצף? “יום קודם לכן הוא שוחח עם אנשי לשכתו של כחלון…אין שום סיכוי…שכחלון יסכים לפסקת ההתגברות בחוק הגיוס”, ככה אמר לו. “נאמן לדרכו לא טרח כחלון להשתתף בישיבת ראשי הקואליציה שדנה ביום רביעי השבוע בהצעת חוק ההתגברות שהחל לנסח השר יריב לוין. למה להתקוטט בפומבי ולסדוק את תדמית האיש המחייך שרק רוצה את טובת העם והמולדת?”

אהבתי.

8.

אבל את הציניות המשובחת ביותר מצאתי בטורו של יוסי אליטוב, במשפחה:

“וישנה הזירה.. הבידורית והמשעשעת.. התגוששות הענקים הילדותית לקראת טקס הדלקת המשואות…

“חלק מהדיונים הרי הגורל עסקו בשאלה האם יסכים ראש הממשלה להסתפק בהקראת טקסטים קצרים ממגילת העצמאות שאותם יכתיב לו אסיר ציון יולי אדלשטיין, או שיחמוד לעצמו נאום ארוך יותר.. שמא משמר הכנסת יכתיף את נשקו יסתער על ראש הממשלה ויוריד אותו אזוק אל מחוץ להר הרצל, ומקסימום שייקח מונית מ’מוניות הפסגה’ שבסמוך, ייסע הביתה אבל וחפוי ראש וימשיך לנאום לרעייתו ולגיבורי החיל שבביתו את הקומוניקטים שהכינו עבורו חגי חריף ויונתן אוריך ושאר מנסחי הנאומים והציוצים?…

“רגעי המבוכה בין ביבי ליולי יכולים היו להיחסך אלמלא עמדה בתווך השרה רגב. רגב היא מאותם יהודים שקיבלו את השופר לתקוע בו תקיעה קצרה במוצאי יום כיפור, כדי לבשר לציבור על סיום הצום, ובמקום להסתפק בתקיעה קצרה פתחו בסדרת תשר”ת, תר”ת ותש”ת וחוזר חלילה לפי כל השיטות והחומרות, ולא נתקררה דעתם עד שכל תושבי העיירות הסמוכות ידעו מיהו התוקע המהולל האוחז בשופר.

“רגב החליטה ששופרה יהדהד בכל בית, בכל מחסן, בכל קיוסק, בכל סמטה. היא לקחה את טקס המשואות והפכה אותו מרגע שצרוב כקונצנזוס בהווייה הישראלית ללול תרנגולות מקרקר שבו בעלי הכנף מנקרים זה את זה, שורטים ונועצים ציפורניים האחד בפרצופו של רעהו. רק כאשר הלול כולו הופך לזירה מדממת ואיש לא נשאר ללא פצע וחבורה ומכה טרייה – מגיעים להפסקת אש”.

“בין הגמלוניות של יולי אדלשטיין לציניות של בנימין נתניהו היה חסר רק הקרקס המטורלל של מירי רגב”.

אוח, אוח.

9.

אהבתי את התנצלות שיגר יעקב ריבלין למשה ליאון, המועמד לראשות העיר ירושלים.

“אפרופו ליאון הנה תיקון והבהרה מתבקשים: לפני שבועיים נכתב כאן שהוא הצביע נגד הנציגים החרדים בהקצאות למבנים בקרית יובל בקאנטרי קלאב ובמתחם התחנה. בבדיקה נוספת שערכנו התברר שהוא לא נכח כלל בשלוש ההצבעות. ההצבעה היחידה נגד הנציגים החרדים הייתה באישור התקציב למנהל המקומי ‘יובלים’ שניהל מלחמת חורמה נגד הציבור החרדי בשכונה. ליאון הצביע בעד התקציב אך לזכותו ייאמר שלאחר מכן פעל בדרכים משלו להפסקת הסרטים שהוקרנו שם בשבת. מה שנכון נכון, ועל כגון דא נאמר ט.ל.ח”…

אכן. טעות לעולם חוזרת.

10.

חולקת עליו באשר לדבריו הבאים:

“כפי שנכתב כאן בשעתו, נתניהו היה כפסע אחד לפני הכרזה על הקדמת בחירות על רקע חוק הגיוס. התוכנית שגובשה אצלו לפני הנסיעה לארה”ב הייתה מפורטת והסתמכה על העימות הבלתי ניתן לפתרון בין ליברמן והחרדים בחוק הגיוס… התוכנית השתבשה לאחר שליברמן והחרדים החליטו שלא לשחק בהתאם לתפקידים שקבע להם המפיק והבמאי בנימין נתניהו”.

ממידע מוצק שיש בידי נתניהו לא רצה בחירות על רקע חוק הגיוס. נקודה. זה הדבר האחרון שחסר לו, לתפארת המנדטים שיגרוף יאיר לפיד.

11.

יוסי אליטוב, הקולגה ממשפחה, תיאר תיאור ססגוני את להיטות ביבי לבחירות, כפי שבאה לידי ביטוי בחג הפסח האחרון.

“מתחת לרדאר.. נתניהו מתכנן היטב את הקדמת הבחירות. ראש הממשלה גמר אומר ללכת לבחירות ארבעה ימים לפני ראש השנה, או מיד אחרי החגים. מניין אנו יודעים זאת? הסכיתו ושמעו.

“בימי חול המועד יצא בנימין נתניהו למסע שופינג בקרב ראשי מפלגות הקואליציה וביקש לקנות את תמיכתם בהקדמת הבחירות תמורת הטבות אגדיות. לקליינטים הפוטנציאלייים שלו הציע את מה שהוא יודע להציע טוב מכולם. מתווה חלומות של משרדים ותיקים עתירי כוח ותקציבים, ללא קשר למספר המנדטים שישיגו בבחירות… אחד מבני שיחו החרדים שאל אותו – ‘על מה הבהלה, לאן אתה רץ?’ ונתניהו הסביר שאין מנוס, זה זמן השיא שלו. או שזה קורה עכשיו, או שישראל תשלם מחיר יקר. כידוע, כשביבי מדבר על ישראל הוא מתכוון לבנימין נתניהו”.

אז בדקתי עם כמה מראשי המפלגות, וביניהם אחד שנמצא במקום נמוך בסקרים, ולא – הם לא מכירים הצעה כזו. גם בסביבת נתניהו מכחישים שהיתה.

מכחישים, באופן רשמי. באופן לא רשמי, יוסי יודע מה הוא אומר.

12.

מעניינת החלטתו של עורך ‘יום ליום’ להקדיש את שער גיליון החדשות ליום השואה.

בעבר, היו עורכים בשבועונים שהקדישו את הגיליון הסמוך ליום השואה לנושא, ויש שבחרו שלא. היומונים התעלמו באופן מופגן מהתאריך, שנקבע על ידי קברניטי המדינה ולא ע”י חז”ל.

השנה, אגב, גם ‘משפחה’ וגם ‘בקהילה’ בחרו שלא להבליט את היום.

אז ראשית, צריך לזכור ש’יום ליום’ מגיע גם לבתים חילונים, כך שנראה שההחלטה לכבד את היום נבונה.

שנית, מעניינת הייתה התייחסות העיתון לשואה של יהודי טריפולי, רק לדוגמה, תוך הבלטה ששואה לא פגעה רק היהדות אירופה.

בהחלט מעניין וכיוון מרענן.

הדפס כתבה

2 תגובות

    "כמו ספר תורה של חב"ד" אהבתי!
    17/04/2018 21:26
    יהודה
  1. אכן הייתה זו חוויה מתסכלת לעלעל בעיתוני החג. שקוף למשל שכתבה על מרן הגר”ח הייתה מגמתית מתחילתה ועד סופה. הרגשתי גועל וביזוי כלפי מרן הגר”ח. שקוף שהיה רצון להאדיר את מרן הגר”ח (אקט מיותר לחלוטין!) ולהקטין מישהו אחר. חבל מאוד שמי שמשרבט כתבה מן הסוג הזה אינו מצליח לזהות זאת.

    • שפירא   18/04/2018 21:23

      בושה גם למערכת העתון