“אולי זה היום כיפור האחרון של ימי חיי”: היומן המטלטל של האדמו”ר

האדמו”ר מאונגוור, הגאון רבי מנשה קליין זצ”ל, מי שכינה עצמו באלפי התשובות שהשיב ‘מנשה הקטן’, היה, בין היתר, ניצול שואה.

הרב, שלא שכח לרגע את התופת שעבר, השתמש בכח הכתיבה שלו והוציא קונטרס ארוך שנקרא ‘פרסומי ניסא’. הקונטרס הודפס כמנחת תודה בפתיחת חלקו העשירי של שו”ת ‘משנה הלכות’ שחיבר, והוא מלא בתיעוד דומע משנותיו האיומות במחנות ההשמדה.

ליומנו ההיסטורי של הרב יש חשיבות כפולה, שכן האמינות שלו היא כעדותו של מלאך ה’ צבקות, וחייו של הרב למרות כל התנאים שעבר מעידים כי לכל תכלה ראיתי קץ, ותמיד תהיה תקומה מכל צרה וצוקה.

בחרתי כאן, להביא קטעים נבחרים שליקטתי בדחילו ורחימו מיומנו של הרב, תוך שמירה קפדנית על לשונו של הרב ועל סגנון כתיבתו, עם שינויי עריכה קלים הנצרכים.

העתקתי ובכיתי.

•

ואני בתוך הגולה, הייתי נמצא אצל אחותי ראשקע הי”ד עם ששת ילדים, שבעלה הק’ כבר לא היה בבית שנלקח על ידי הרשעים למחנה עבודה, וכשמעי מהשמועה (-גזרת כינוס כל היהודים למקום אחד על ידי היטלר ימ”ש. מ”מ) ותחרד כל גופי וארכבותי דא לדא נקשן, ונכנסתי לבית מיוחד, ובכיתי הרבה מאד בצעקות גדולות ובקשות לאבינו שבשמים שירחם על עמו, ואיפה אתה מלאך מיכאל אשר מעולם ממליץ טוב על עם ישראל, ואיה זכות אבות ואמהות, ועוד כהנה וכהנה אשר בעת צרה יצאו דברים בלב נשבר בבכיות גדולות, אשר תשברנה אפילו לב אבן.

אמנם כנראה שהיה לאחר חתום שטרות, וכתב שנכתב ונחתם מפי המלך מלכי המלכים אין להשיב. ובזמן קצר קבצו את כל היהודים מכל המקומות כפרים ועיירות והכניסו אותם בשני מקומות באונגוואר, ובמקום שהביאו אותנו היה בית חרושת אבני אדמה, שטח של כמה מאות מטר. ובאותו מקום לבד קבצו כשלושים אלף איש, בלי בתים בלי מאכל ומשתה. והיינו שם משבוע לאחר הפסח עד לפני שבועות.

וסכנתי נפשי וחיי להחיות את עצמי ואבי ואמי ואחותי עם ששת ילדיה הקטנים ועוד הי”ד.

וכשעברתי דרך הגטו כמעט לא הכרתי אדם, כי בעוונותנו הרבים הצר הצורר צווה לכולם לגזוז את זקנם, ולא הכרנו שום אדם.

הגאון רבי מנשה קליין זצ”ל. צילום: באדיבות ויקיפדיה

והנה בעברי דרך הגטו, והנני שומע קול דממה דכה שקורא אותי בלשון רכה, והנני פונה ונדהמתי וזלעפה אחזתני לראות מורי ורבי  גאון הגאונים קדוש וטהור מרן רבי יוסף אלימלך כהנא, גאבד”ק אונגוואר הי”ד.

כמעט לא היכרתיו, עומד באמצע הגטו בלי זקן ועיניו זלגו דמעות ושפתיו נדות אלי: “אתה הנך תלמידי ראה מה עשו לי הרשעים” – והראה לי על זקנו ופאות הראש, ואמר: “מעולם לא נגעו ידי בצלם אלוקים ועכשיו באו הרשעים הללו ועשו לי מה שעשו”. וזלגו עיניו דמעות ונזדעזעתי עד דכדוכה של נפש, וכמעט פרחה נשמתי בדברי אותו, קדוש גאון עולם.

•

 מדי שבוע בשבוע לקחו אלפים מאתנו ברכבת של משא סגור ומסוגר, לא יאומן כי יסופר בימי השרף והדוחק והצער בתוך הרכבת בלי מזון, והעיקר בלי מים, הגיע עד לפיקוח נפש ממש.

לערב שבועות, זמן מתן תורתינו, הגיע התור עלינו ועל קרובינו ונלקחנו והגיענו לבירקונא מקום מכון לפורענויות, ביו”ט ראשון של שבועות לעת ערב ה’תש”ד. ושם ראינו את הלהט החרב המתהפכת, להבי אש יוצאים עד לב השמים, קולות וברקים (במקום הר סיני) מצעקת אחינו בני ישראל, תינוקות נשרפים חיים, רבת מעמינו מושלכים לתנורי גז לשריפת הגופים הקדושים והטהורים לאחר שהביאום כביכול במרחצאות וכיוצא בו, והמיתם על ידי מיתת הגז והרג ואבד במכת רצח ובזיון עד אין שיעור.

מיד לאחר היציאה מן הרכבת בכמה דקות, כבר עמדנו נגד מלאך המוות (מענגעלא ימ”ש), שד מלובש בבגדי אדם ובידו מקל, ומראה באצבעו ימין ושמאל ובזה הוא דן לחיים ולמוות רבבות אנשים ונשים וטף, בלי שום מחשבה.

באותה שעה הלכתי יחד עם אאמו”ר (-אבי) ואמרתי לו שאני הולך אתו, ואז המילה הראשונה והאחרונה שדיבר אלי ואמר: “די געה און זיי מצליח” (- “תלך אתה ותצליח”. מ”מ) ובדברים אלו נפרדנו. הרשע עשה את שלו והפריד ממני את אבי ואמי ואחותי עם הילדים הקטנים, ונלקח ממני ארון האלוקים אאמו”ר הרהגה”צ הקדוש ואמי מורתי הצדקנית הקדושה ואחותי עם ילדיהם הי”ד כולם והרגו אותם בתאי הגז. ביום שנתן בו תורה – נלקחה.

 •

ומאז התחילו הצרות היותר גדולות.

מבורקונא לקחו אותנו לאושוויץ למאנאוויץ, סימנו על הזרוע מספרים (להבדיל כבהמות נדמו) ולא קראו בשמות אלא במספרים. ולקחו כל אשר לנו ורק הלבישו אותנו בלבוש אסורים הידוע, ועינו אותנו בכל מיני עינוי עבודת הפרך, לא יאומן כי יסופר בלי מזון ומחיה.

ופעם הכו אותי מכות רצח על אשר לא רציתי להתגלח בתער, אלא במספרים. ופעם על שכסתי את ראשי להתפלל ערבית או כיוצא בו, ואם כאור הבוקר קמתי להניח תפילין שהביאו שם בגניבה, גם כן הכו, וכן הכו על לא דבר, רק לשם הכאה בעלמא.

צילום: Esther Rubyan/FLASH90

יום אחד כשחזרתי מהעבודה עברתי דרך בלאך אחד וראיתי כעין חדר, ומשם מוציאים מיני מאכל ישן והוא מלא עיפוש, והנה החדר היה סגור ומסוגר, אמנם מן הצד היה חלון אחד שבור קצת, וחיכיתי עד הלילה והכנסתי ידי שמה, והוצאתי משם בקושי לחם מעופש שהיה מונח שם, שהיה כנראה ממה שהביאו מאושוויץ מהלחם שהביאו איתם האנשים הבאים שמה, והנאצים ימ”ש הביאו שמה ונתנו מזה להדברים אחרים (-לחזירים. מ”מ) שלהם שם.

והנה לקחתי מהלחם הזה ולקחתי קצת קאפפע שחור שנתנו בבוקר, וטבלתי את הלחם שמה עד שנימוק קצת ואכלתי קצת מזה, וככה עשיתי כמה ימים. עד שפעם מצא אותי השומר והכה אותי מכות גדולות ולקח הלחם וזרקו לבית הכסא, והיו שם אנשים שהלכו ורצו להוציא הלחם מבית הכסא.

•

 פעם בשבת קודש יצאנו לעבודה בבוקר, ובמקום העבודה מחמת הרעבון הגדול, ראיתי שם על האשפה גל עם קליפות בלתי מבושלות מתפוחי אדמה, עברתי שמה וליקטתי כמה מהקליפות מתוך האשפה, ואחד תפס אותי על העבירה זו, ולקחו אותי הקאפו שלי ואותו האיש, ופשטו אותי על ספסל, אחד ישב על כתפי והשני לקח עץ עב וארוך, והכה אותי על אחורי בכל מקום שאפשר קרוב למאה הכאות. עד שישים ושש או שבע ספרתי, שוב הפסקתי לספור. והיה כל גופי עולה בנפחות געשוולען וכמעט לא נשאר בי חיות כלל, ורק בביטחונו של הקב”ה ובעזרתו בכוחות האחרונות נכנסתי אחר כך למחנה.

באחד הזמנים נחלתי מאד במקום העבודה, והרגשתי כאבים בכל הגוף מכף רגל ועד ראש והלכי לקאפו ובקשתיו להקל מעלי העבודה, שהיה בחוץ שלג מעורב עם גשם, וקר מאד ולא היה לי לא מעיל וגם הנעלים היו קרועים ונכנסו המים הקרים, והוא ברשעותו צעק עלי כחיה: ‘אתה עצלן צא ועבוד’. ומאז הביט אחרי כל היום לראות אם אין אני מפגר בעבודה.

בדמעות בעיני בכל כוחותיי האחרונות עשיתי עבודתי, כי ידעתי שאחרת יפול עלי ויהרגני, וכשנכנסתי לאחר העבודה במחנה, מיד פניתי מה שקראו שם בית חולים ומדדו החום והיה עולה מ-42 (ארבעים ושתים וחמש פסיק מעלות) וכל גופי בוער כאש.

•

ביום הכיפורים יצאנו לעבודה כבכל יום, מיהו החלטתי להתענות הגם כי היה בכלל פיקוח נפש ורבים אמרו שאסור להתענות.

אמנם אמרתי בליבי מי יודע אם אזכה עוד לראות להיות חופשי ואולי זה היום כיפור האחרון של ימי חיי, אצום ויעבור עלי מה.

הקאפו הרשע שידע שיום כיפור היום, הלך לאיזה מקום וביקש והביא קדירה גדולה עם מאכל, וצווה לכל אחד לעמוד בשורה והוא בעצמו חילק את המאכל לכל אחד ואחד. ולאחר שעברתי וקבלתי המאכל נצטערתי מאד, לאכול לא רציתי, לשפוך המאכל על הארץ היה קורא לזה סאבטאזש, והיה ממית אותי, ולא ידעתי מה לעשות.

צילום: Mendy Hechtman/Flash90

בינתיים עובר עלי עוד אחד מבני המחנה עם מאכלו שאכל, ואני לקחתי את המאכל שלי במהירות גדולה ושפכתי לקערתו ורמזתי לו שיאכל במהרה וכן עשה. לאחר שסיים לחלק הסתובב הרשע וראה שאיני אוכל, מיד פנה אלי בכעסו: ‘היכן המאכל שלך’. אמרתי לו: ‘כבר אכלתיו’.

בא אלי והסתכל סביבותי אם לא שפכתיו על הארץ ולא מצא על הארץ, אבל הבין שנתתיו לאחר, ולכן מיד שגמר לחלק, הגם שהיה זמן חצי שעה להינפש, לא הניח אותי אלא אמר: ‘אני כבר אסתדר איתך’ – ומיד צוה עלי לעמוד ולילך לעבודה. והנה לקח בעצמו מן תיבה גדולה שיש לה שתי בדים ונושאים בו שני אנשים, אחד הולך מלפניו ואחד מלאחריו, ובא בעצמו והניח שם חול ואבנים מלא על כל גדותיו, וצוה לי להעלות את זה למעלה על בנין של ג’ קומות, ועמד עלי כל הצהריים, ומיהר עלי לעלות ולירד פעם אחר פעם במהירות רבה.

ו(את) האדם השני אשר סייע לי מצד השני החליף בכל פעם ופעם שעלינו וירדנו, שהרי הוא לא היה חייב עונש רק אני. וחשב הרשע שבהיותי רעב ועניתי בצום נפשי שלא אכלתי כלום, ובעבודה קשה כזו אפול ואמות ח”ו, אבל מאת ה’ הייתה זאת שקיבלתי הכל בשמחה רבה ובלי לאות, ואדרבא הרגשתי כעין קלות ורגלי מוליכות אותי במהירות עד הלילה תודה לקל שחזקני.

 •

…ולזכרון בעלמא, כי בברין הנ”ל זרק מישהו תפוח קטן לתוך הרכבת ואני תפסתי אותו, ולפי שהיו שם הרבה שרצו לחטפו ממני הכנסתיו כולו בפה, ובאו שניים והחזיקו בי ורצו להוציאו בכח מן הפה, והתחיל אחד לפתוח הפה ולהכניס ידו בפי, ואז בלעתי את התפוח כמו שהוא בלי לעיסה, והיה נס שלא נחנקו שונאיהם של ישראל באותה שעה. ולא הרגשתי שום רעבון רק חשבתי היות כי מבואר ברמב”ם דאי אפשר לחיות יותר מז’ ימים בלי מאכל, והיות כי כבר אכלתי תפוח קטן זה, ודאי אוכל לחיות עוד שבוע ימים, על כל פנים.

במרחץ גלחו אותנו והשיבו אותנו תחת מי המקלחת ולא היה לנו כח לעמוד תחת המקלחת, והגם שהזהירו אותנו שלא לשתות מן המים שממקלחת שהם היו מעורבים עם בורית, מכל מקום לא היה בנו כח ואומץ למנוע, כי כבר היינו שבוע ימים בלי מים, רק מה שאכלנו קצת מהשלג שנפל ברכבת עלינו, ובלשוננו היינו מלקקים זה מזה השלג. ולכן שכבנו תחת המקלחת ופתחתי את פי והמים ירדו לתוך הפה ועלי יחד.

צילום: Miriam Alster/Flash90

האמנם [מחנה] בוכנוואלד קובע לעצמו פרשה בפני עצמה, כי שם היה הצרות גדולות עד אין לשער, הרעב היה גדול מאד במחנינו, עד כדי כך שבעיני ראיתי שם איזה אנשים שהיו גם כן במחנה, והם מהרוסים, שחתכו ירך מאדם אחד מת ובשלו אותו ואכלוהו. ועוד מעשיות כאלו, ממש היה נמצא לאכול בשר עצמם.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי, המאמר התפרסם גם בעיתון יום ליום: [email protected]