למה רק כתיבה על ביבי מעוררת היסטריה

הזיכרון שלי לא משהו, אבל כמה ימים אחורה אני עוד זוכר. בשבוע שלפני הביבי-טור, נכתב כאן על מהדורת חדשות מרכזית שמקדישה דקות ארוכות לכתבה מפחידה תחת הכותרת "ההדתה בצה"ל" • זה לא יותר חשוב מכן-ביבי-לא-ביבי?
ידידיה מאיר
ב' ניסן התשע"ח / 17.03.2018 23:21
ידידיה מאיר

1.

הטור שנכתב פה בשבוע שעבר על בנימין נתניהו היה המוגב ביותר שכתבתי בכל חיי, וכנראה גם הנקרא ביותר. ובכל זאת יצאתי קצת מתוסכל.

שלא תבינו לא נכון, לא באתי להרוס עכשיו את המסיבה. אני ממש לא כמו הזמרים האלה שיורדים מהבמה אחרי מופע מדהים, ומתנשאים על אצטדיון שלם: "אה, זה לא זה. זה היה סתם שואו, אני רוצה לעשות אומנות אמיתית. המופע הכי טוב שלי הוא בפסטיבל החליל האינטימי". ממש לא.

אני שמח מאוד בשואו הגדול, אני שמח שיש קהל נלהב, ואני מאוד מחובר ללהיט שזימרתי כאן בשבוע שעבר.

אבל פתאום תפסתי כמה טור יכול להשפיע. או לפחות לגעת, לעורר שיח. פתאום קיבלתי מושגים.

אתה כותב משהו ו-3,768 אנשים – ביניהם אחד, בנימין נתניהו – מחליטים לשתף את הטקסט עם חבריהם בפייסבוק. בכל מקום שבו הלכתי דיברו איתי רק על הטור הזה ועל העוול שעושים לראש הממשלה. בכל רגע נתון שבו נכנסתי לאתר כלשהו, ראיתי שיתוף של הטקסט הזה.

אפילו בארגנטינה הרחוקה, שם ביקרתי השבוע (ועל כך בטור אחר), עצרו אותי יהודים ברחוב. באמת.

2.

נו, אז מה רע? מה אתה מתלונן? ובכן, הכול טוב. שירבו קוראים ומגיבים בישראל ובבואנוס איירס.

ובכל זאת, כל השבוע הזה שאלתי את עצמי, למה רק הסיפור של נתניהו מצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, ולא נושאים אחרים, לא פחות חשובים, שעולים על סדר יומנו?

הזיכרון שלי לא משהו, אבל כמה ימים אחורה אני עוד זוכר. בשבוע שלפני הביבי-טור, נכתב כאן על מהדורת חדשות מרכזית שמקדישה דקות ארוכות לכתבה מפחידה תחת הכותרת "ההדתה בצה"ל", בגלל אישה אחת שזעמה על כך שחיילים שרו בתום טקס צבאי "אני מאמין".

דוגרי, זה לא יותר חשוב מכן-ביבי-לא-ביבי? זה לא מצדיק שיתופים ודיונים – איך מיעוט קטנטן שיש לו רוב בתקשורת השתלט על כל השיח והתודעה של עם ישראל בנוגע לזהותו? לא שציפיתי שראש הממשלה ישתף את כל הטורים שלי בכל שבוע, אבל מה עם יתר 3,767 האנשים שלחצו על הכפתור? הדרך לליבם עוברת אך ורק דרך הפגיעה בביבי? למה רק כתיבה עליו, מעוררת כזאת היסטריה? מה זה אומר עליו, ומה זה אומר עלינו?

3.

אז אני יודע מראש שלא תהיה היסטריה סביב הטור השבוע, וראש הממשלה יעבור הלאה לשתף כותבים אחרים שתומכים בו, אבל מה לעשות. בעיניי, הדברים שיובאו כאן עקרוניים יותר מאלה של השבוע שעבר. בואו נדבר על הנאום המדובר של הרב יהושע שפירא. ליתר דיוק: על החלק הלא-מדובר בנאום המדובר של הרב יהושע שפירא. בחלק שמשום מה לא עניין אף אחד.

נתחיל במה שהתפרסם. הרב יהושע שפירא דיבר בכנס של האיחוד הלאומי, וטען שמדינת ישראל הפכה למדינת להט"ביסטן. כלומר, מדינה שבה כל מי שתומך במוסד המשפחה המסורתי של אבא אימא וילדים ומעז להתנגד להכרה בסוגים אחרים של משפחות, הופך ללא לגיטימי, למסוכן, לאדם שצריך לסתום לו את הפה.

דקה אחר כך, וגם זה התפרסם מאוד, יאיר לפיד הוכיח את התזה של הרב יהושע שפירא, ממש הדגים אותה הלכה למעשה, כשקרא בעקבות הנאום לפטר אותו מראשות ישיבת רמת גן.

על הדרך, הוא גם הוכיח (שוב) את התזה שהוא לא באמת רציני. נראה אותך, לפיד, מפטר את הרב יהושע שפירא מישיבת רמת גן. הרי אם מבחינתך הדברים של הרב יהושע שעסקו בחופש הביטוי והמחשבה כה חמורים, אז קדימה, תדרוש לסגור את מוסדות ישיבת רמת גן וגם להוציא את כנס 'בכל לבבך' אל מחוץ לחוק. זה הופך אותך לאדם לא דמוקרטי, סותם פיות ואביגדור-ליברמני.

טוב, אומרים שזה מה שאתה רוצה עכשיו, לקחת קולות מאביגדור ליברמן. אבל בכל מקרה, מה שברור הוא שאתה לא באמת יכול לפטר את הרב יהושע שפירא מראשות ישיבת רמת גן. זו לא חוות דעת משפטית, מה שאני אומר עכשיו, אני לא מבין בתקשי"ר – אבל מבחינה מהותית ברור שזה מגוחך. זה כמו לפטר את הרב גרוסמן מראשות מוסדות מגדל אור או את הרב אלבז מראשות ישיבת אור החיים.

יש אנשים שזכו, שזכינו, שהם ומוסדותיהם הנפלאים חד הם. הם הקימו, הם בנו, הם סחפו את ההמונים, והם בעזרת השם ימשיכו להוביל בדרכם המיוחדת את בני קהילתם.

אלא שלפיד הלא-רציני-מספיק, שפעם אחר פעם נופל בעובדות קטנות ומביכות, לא יודע את כל זה, וגם לא בדק. השם "ישיבת רמת גן", נשמע לו כמו "ישיבת גבעתיים", או "ישיבת חולון", או "ישיבת נס ציונה". כלומר, ישיבה עירונית כזאת, שבראשה מינו איזה רב אחד ועכשיו יש להחליפו באחר. טוב שהוא לא מבקש לפטר את ה'סבא מסלבודקה' מסלבודקה.

עזבו את סתימת הפיות – זה פשוט לא רציני. הייתי קורא עכשיו ליש עתיד לפטר את יאיר לפיד, אבל כאן אני יודע בוודאות שאין שום דרך משפטית לעשות את זה. לפיד הדמוקרט דאג לחסום כל אופציה כזאת בתקנון המפלגה למאתיים השנים הבאות. לפידיסטן.

4.

עד כאן בנוגע לחלק המפורסם בנאום. אבל אני, כאמור, רוצה לדבר על החלק שאף אחד לא פרסם. הייתי צריך לעשות תחקיר, ללכת לחפש הקלטות ולתמלל אותן. קבלו בפרסום בלעדי את החלק הסודי בנאום של הרב יהושע שפירא:

"אני חושב שהערב הזה שם את האצבע על הנקודה החשובה ביותר. במפה הפוליטית אנחנו דתיים וימניים, ויש כפילות. אנחנו גם ימניים ואנחנו גם דתיים, ולעיתים אנחנו ניצבים בפני שאלה: מה העיקר ומה הטפל? לא מפני שאנחנו מתכוונים לוותר על אחת מהרגליים, אלא מפני שאם אנחנו לא יודעים מהו השורש ומהו הענף, ואנחנו מנסים לטעת את העץ הפוך, הכול יקמול וייבול.

ארץ ישראל ושאלות הדת הן שני צירים שאנחנו עסוקים בהם רוב ימינו בחיים הציבוריים, אבל צריך לדעת מהו השורש ומהו הענף. האם התורה היא זו שמובילה אותנו לאחיזה בארץ, או שאנחנו אוחזים בארץ בגלל שאנחנו עוד עם שיש לו ארץ? אני רוצה לספר סיפור. לפני עשרים שנה, בשנת החמישים למדינת ישראל, המפד"ל התאחדה מכל עבריה, כל הרבנים הצטרפו לחוברת אחת, וביקשו גם ממני להצטרף. אחרי שראיתי את החוברת אמרתי שאני היחיד שהמילה מפד"ל לא הופיעה בתוך דבריו… אני טענתי טענה ואני רוצה להביא אותה בפניכם עשרים שנה אחר כך:

בחמישים השנים הראשונות של מדינת ישראל הלך והתברר דבר שהיה נראה מופקע. שלא רק שהתורה לא סותרת את הלאומיות, אלא שככל שיש יותר תורה הלאומיות מתקיימת לאורך זמן, ואם לא – היא הולכת ומתפוררת. אנחנו יודעים מי הקים את המדינה הזאת ומה היחס שלו לארץ ישראל היום, מה קרה לאחינו האהובים שנמצאים היום בשמאל. אני חושב היום, שבחמישים השנים הבאות יתברר שמי שאוחז בתורה ובארץ ישראל הוא גם רוצה שלום אמיתי וגם יביא אותו. כי שלום אמיתי זה לא שלום של נכנעים ולא של אישה מוכה.

אבל אם נחזור לעניין הראשון: הקישור שלנו אל הארץ והסיבה שאנחנו נמצאים בימין ומאמינים שהארץ הזאת היא באמת שלנו, זה מפני שקיבלנו תורה מסיני עם שבועה אלוקית, עם ברית היסטורית שהקב"ה חתום עליה והוא שפועל בתוכנו ובקרבנו. אנחנו קשורים אל הארץ מפני שהדת, מפני שהתורה, מפני שהדבקות האלוקית היא הנשמה של כל המעשה ציוני – ולכן היא תמשיך הלאה ולא תיעצר.

אנחנו רואים ששאלות דת ומדינה מותקפות השכם והערב, ויש לצערנו אנשים שבחרו להתעלם מהנושא הזה. זה לא חלק מסדר היום. שכחנו. כאילו רק ארץ ישראל ורק שופטים ימניים, או שמרניים, בבית המשפט העליון זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו באמת צריכים את זה, אבל השורש, הנשמה שבה הכול תלוי והכול יתפורר בלי זה – תלויה בכמה שאנחנו נהיה דבוקים בתורה שקיבלנו סיני".

5.

אין פה "היידה שרה" בסוף, ובכלל אין פה "היידה". יש כאן קריאה למחשבה על שורשי הדתיות והלאומיות, דווקא בשבוע שבו ניסו לרדד אותנו ולהשטיח כמה שיותר את הדיון, באווירת ספק-בחירות.

• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות