נסעתי ברכבת בתוך ירושלים.
הדרך הייתה רטובה. הרכבת הייתה עמוסה.
איש אחד עם כלב טיפס לתוך קרון הרכבת ונעמד בצד כשהכלב לצדו.
אימא לשלושה ילדים קטנים הצמידה אותם אליה בעמידה, תוך כדי שהם פוזלים לעבר הכלב בחשש קל, והאזינה לאישה, נושאת הסלים, שלידה.
“זה לא היה כלב אחד, גם לא שניים” – האישה עם הסלים הסבירה לה בקול רם, שהדברים יהיו ברורים.
“כן, אני יודעת”, נדה אם הילדים. “היו שם עשרה כלבים! שמעתי, את יודעת מה זה, עשרה כלבים מתנפלים על ילדה אחת, ה’ ישמור, איפה הייתה אימא שלה? איפה היה האבא?!”
“איפה היו הבעלים שלהם?”
“ולמה אף מבוגר לא הגיע לשמע הצעקות של הילדה?”
“אני אומרת לך, שאם יימצאו הבעלים שלהם, הם צריכים לשבת במאסר!”
“אבל זאת הבעיה, הם היו כלבים נטושים!”
“ראית את הילדה? מסכנה, כולה מליאה בחתכים, הכלבים כמעט רצחו אותה!”
השתיים המשיכו לשוחח בקול גדול. האנשים בקרון הרכבת הקשיבו אלו מרצון ואלו שלא מרצון.
•
מרגע לרגע נצמדו שלושת הילדים לאמם יותר ויותר.
“די, למה אתם דוחפים?” היא פרצה עליהם לפתע בצעקה.
“אימא, אנחנו פוחדים מהכלב!” הם לחשו במקהלה מיוסרת, ופניהם חיוורים כסיד.
היא הפסיקה להקשיב לחברתה לרגע, העיפה מבט אל הכלב שישב כנוע לצד אדונו.
“מה יש לפחד מכלב?” היא שאלה את הילדים, כפי שהייתה רגילה לשאול אותם בכל פעם שהראו פחד מפני החיה הזו.
הם הביטו בה במבט תמה, שואל, מבולבל: “מה יש לפחד מכלב?”
“נו, באמת, אימא, מה יש לפחד מכלב?”
•
לעיתים אנחנו משוחחים לפני הילדים שלנו וחושבים שהם קירות דוממים. נדמה לנו שהם לא שומעים, לא מבינים, לא בעניינים, לא מתעניינים.
אחר כך אנחנו מתפלאים שהם פוחדים מגנבים, כי בדיוק דברנו עם השכן על הגנב שנכנס לביתו כשלא היה שם; שהם לא רוצים ללכת לבית הספר, כי רק אתמול ריכלנו על המורה ואמרנו שהוא שווה כפרות; שהם מתחצפים לסבא ולסבתא, כי הם שומעים אותנו מדברים עליהם בלי טיפת כבוד.
אז אם איננו רוצים שילדינו יפחדו, יזלזלו או יתחצפו, כדאי שנמדוד את מילותינו הנשמעות ממש מתוך גרוננו. ואם כבר דברנו על הכלבים הרצחניים, אז לפחות נישאר נאמנים למקור ולא נשאל בתמימות שקרית:
“מה יש לפחד מכלב?”