3 קטעים קצרים: מה סוד קסמו של מרן זצ"ל?

364 ימים בשנה מסבירים לנו מה לא בסדר אצל החרדים. פתאום ליום אחד, עצרה החברה הישראלית להתפעל ממה שכן • טורה של סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר
כ"ח כסלו התשע"ח / 16.12.2017 17:58

1.

"צדיק", "מרן", "גדול הדור". האם תהיה זו חוצפה להוסיף לתארים האלה שזכה להם השבוע הרב שטיינמן גם את התואר "כוכב רשת"?

מנהיג הציבור החרדי שנפטר השבוע עסק בבנייה עצמית ובלימוד במשך 104 שנים רצופות, בלי לעצור אפילו לרגע לבדוק לייקים, אבל עם פטירתו – כבש את התקשורת ואת הרשתות בישראל.

מיליונים נחשפו לשלושה קטעים קצרים אודותיו, שנצפו והושמעו השבוע שוב ושוב. מה סוד קסמם, ובעיקר – מה סוד קסמו?

2.

נתחיל בצוואה. נסעתי להלוויה עם כמה טרמפיסטים, ועמדנו כמובן בפקקים בדרך, כשלפתע הוקראה ברדיו צוואתו של הרב. וואו. שניות ארוכות של שתיקה השתררו אחר כך באוטו. אל תכנו אותי בתארים מוגזמים, ביקש הרב, אל תריבו בגללי, אל תבזבזו כסף וזמן על המצבה ואל תכתבו עליה תארים מרשימים, תקברו אותי בין אנשים פשוטים וכן הלאה.

זו צוואה שמסכמת חיים ארוכים שגם בהם ניסה לחיות כך, בצניעות מוחלטת, בלי שמץ כבוד וגינונים ופוזות. הרב דב לנדא אמר במהלך ההלוויה: "יש אנשים שמדברים צרפתית, יש אנשים שמדברים אנגלית, הרב שטיינמן דיבר שפה אחת: שפת האמת".

זה מה שגרם כנראה גם לח"כים מרב מיכאלי ואיציק שמולי לשתף את עוקביה בצוואתו המלאה. גם מי שרחוק מאוד מעולמו של הרב שטיינמן יכול להתחבר לערכים ששיקף בחייו: פשטות, לימוד, התמדה, רגישות, עדינות. כמה מרענן לדעת שעוד יש בקרבנו דמויות כאלה, הפוכות מסדר היום הציבורי שרצוף לעתים שחיתות, צעקנות, נהנתנות ושטחיות.

אחת מבקשותיו בצוואה הייתה שלא יינשאו הספדים בהלווייתו. הבקשה קוימה – וכך המעמד עצמו הפך להספד הכי מרשים. לא צריך להספיד אדם שמאתיים אלף איש מטריחים עצמם להיפרד ממנו. זה אומר הכול.

3.

ומהצוואה – לגאווה. סרטון ויראלי מאוד הופץ השבוע באינספור מדיות תחת הכותרת "גאווה, גאווה, גאווה". ומה הסתתר מתחת לציווי "צפו"? שני עסקנים חשובים יושבים שם מול הרב, בביתו הפשוט והסגפני, ומנסים להסביר מדוע צריך לדחות ילד חלש ולא לקבל אותו למוסד לימודי מסוים.

הם מציגים שלל נימוקים, ובין היתר מציינים שמישהו מתנגד לקבלת הילד בגלל הרמה הדתית של המשפחה. כאן השקט ששרר עד אז בחדר הקטן הופר בבת אחת. הרב שטיינמן זועם, כועס, צועק: "תמיד יש אחד שרוצה גאווה. רק גאווה. שום דבר לא. גאווה, גאווה, גאווה. לא תחשוב שהוא ירא שמיים, רק גאווה. מאה אחוז! א גרויסע בעל גאווה (בעל גאווה גדול)".

זה דו שיח מכונן. הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים, לשיקולים שהניעו את הרב. הוא הזהיר תמיד שבשם ההשקפה והאידיאולוגיה אפשר לרמוס את המידות הטובות והמוסר. הוא ראה לנגד עיניו את הילד הדחוי, שאותו לא הכיר, ולא את הרבנים ומנהלי המוסד.

בתקשורת סיפרו כמה היה מנהיג גדול, אבל אוהביו הרבים דיברו השבוע על כמה היה מנהיג קטן: כמה היה נגיש וזמין לכולם – לילדים, לאיש החולה, לרווקה המבוגרת, לכל מי שחש מצוקה וקושי. "לא באו אליו בשביל סגולות ומופתים", איבחן אתמול מישהו שנהג לפקוד את ביתו, "באו אליו נטו כדי להתייעץ. כדי לשמוע דעה של אדם חכם".

האנושיות הזו לא הופגנה רק כלפי חרדים ליטאיים מובהקים, כאלה שתורתם אומנותם. בביתו התקבלו בחיוך גם החרדי העובד, החרדי שמשרת בצבא, חובש הכיפה הסרוגה, וגם מי שלא חובש כיפה ביומיום. אפילו כאלה שעזבו את העולם החרדי התרפקו השבוע עליו ועל דמותו.

הנקודה הזו – היחס לזולת – הייתה המרכזית ביותר במשנתו, והיא לא באה מספיק לידי ביטוי השבוע. נכון, הוא חולל מהלכים והנהיג ציבור ענק. נכון, הוא עלה לכותרות שוב ושוב בהקשרים חדשותיים — למשל, כשהתנגד מאוד להפגנות האחרונות בצמתים — אבל בכל אלה השקיע אולי אחוז מזמנו. האויב האמיתי שלו לא היה החילונים ולא החרדים הקנאים, אלא הכבוד, הגאווה, האגו.

על משימת התיקון העצמי הזו הוא דיבר והטיף ונאם באינספור הזדמנויות. הנה ציטוט אחד שמייצג את תפיסתו – שלפיה אין לחפש כל הזמן מה לא בסדר אצל האחרים, אלא מה דורש שיפור אצלך: "כשמדברים על חילונים אנחנו אומרים שהם צריכים לחזור בתשובה, שהם אוכלים נבילות וטריפות, וחושבים שאנחנו לא אוכלים נבילות וטריפות. אבל יש נבילות וטריפות שגם אנחנו אוכלים: שנאת חינם, מחלוקת, כל הדברים שבין אדם לחברו".

ולכן, עד כמה שזה יישמע מוזר, הרב שטיינמן נפטר צעיר מדי. לפני שהספיק להנחיל עוד יותר את המורשת הזו לחברה הישראלית.

4.

הקטע הפופולארי השלישי, שהועבר ונשלח וצוטט רבות, ושגם התקשורת החרדית התרפקה עליו השבוע, הוא מונולוג קצר של רזי ברקאי בפתיחת תכניתו בגלי צה"ל, יום אחרי ההלוויה. על רקע הצלילים המוכרים של פתיח התכנית הזו כבר נשמעו בעבר מונולוגים רבים נגד הציבור החרדי. ופתאום, אמר רזי כך: "אתמול לקח לי שעתיים להגיע הביתה מגלי צה"ל לבית שלי.

בדרך כלל זה לוקח לי 20 דקות. קיללתי. אבל אז ראיתי לנגד עיניי אלפים, אלפים, צעירים ומבוגרים, משאירים את המכונית שלהם בשולי הכביש וצועדים לבני ברק. הם הלכו חמישה ולפעמים עשרה קילומטרים ברגל. היה ברור שהם לא יספיקו להגיע בזמן, ובכל זאת הם הלכו. ואת כל הדרך הזו הם היו צריכים לעשות כמובן אחר כך בכיוון ההפוך. זה היה סוריאליסטי, וגם מעורר השתאות. פעם, כשהייתי ילד, הייתי הולך ברגל לאצטדיון רמת גן כדי לראות מקרוב את חודורוב. בחיים לא הייתי הולך ברגל להלוויה של זקן בן 104. הקללות שלי התחלפו בסוג של קנאה במסירות הזו".

רזי העביר את תחושתם של רבים: מי האיש הזה, שאלו עצמם רבים השבוע, ואיפה הוא היה עד היום? למה אנחנו שומעים תמיד רק על קיצוני בית שמש או על חוסמי הכבישים, ועד כמה הם בכלל מייצגים? 364 ימים בשנה מסבירים לנו מה לא בסדר אצל החרדים. פתאום ליום אחד, עצרה החברה הישראלית להתפעל ממה שכן.

• הטור מתפרסם ב'ידיעות אחרונות'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות