מה גרם ל’יתד’ לפתוח במתקפה על הזיג-זג של ריבלין בלי לבקש תגובה
1.
את הדמעה של השבוע הזלתי משהגעתי לקטע השלישי בטורו של אריה ארליך. את הסיפור שמעתי לפני מספר ימים, כמעט מילה במילה כפי שכתב ארליך.
אבל היה משהו בתיאור שלו, שריגש אפילו עוד יותר מהמקור.
“לבוש פראק חתנים הדור נכנס החתן שלוימה שטיינמן, מבחירי ישיבת ‘אורחות תורה’, לחדר הטיפול הנמרץ במעייני הישועה. ‘זיידע’, אמר, ‘הערב אני נכנס לחופה’. פני התורה אורו. מבעד למכשירים ולזונדות – חיוך ראשון לשבוע זה הפציע על הפנים הטהורות, החלושות. מרן ראש הישיבה תפס את ידו של נינו החתן בשתי ידיו הטהורות, הרפויות, ולחש: ‘מזל טוב, בניין עדי עד’.
בחדר הטיפול הנמרץ עמדו שני המחותנים, רבי נויח שטיינמן ורבי איסר שוב – נרגשים בכל ישותם. הם שמחו על הזכות להתברך מאת פני הקודש, רגע לפני ההליכה לחופה”.
למי שמכיר, לנין שלוימה יש קשר אמיץ ומיוחד עם מרן ראש הישיבה מרן הגראי”ל שטינמן. הכול קיוו, עד לרגע האשפוז, כי סבו יגיע להשתתף בשמחתו, ולפחות לדקות ספורות, לחופה. אולם, אחרי ‘יום רביעי ההוא’, היום בו הורע מצבו ואז שב לקדמותו באורח ניסי, שמחה גדולה שררה על הזכות להתברך, לשמוע במילים מפורשות, מפיו הטהור של הסבא, את איחולי המזל טוב.
עד מאה ועשרים. ימים על ימי מלך תוסיף.
ותודה, ארליך, שריגשת.
2.
זו לא הפעם הראשונה ש’יתד נאמן’ תוקף את הנשיא רובי ריבלין. ואולי אך טבעי הדבר, באשר ‘דגל התורה’ סירבה לתמוך במועמדותו.
בבחינת, הנה תראו, צדקנו שלא תמכנו.
בכתבת מגזין גדולה מגוללת ט’ כץ את “הזיג-זג הרפורמי של רובי ריבלין”.
שימו לב לפתיחה: “‘מדובר בעבודת אלילים לא ביהדות’, התבטא ח”כ רובי ריבלין בחלחלה לאחר ביקור ב’טמפל’ רפורמי בווסטפילד, ארה”ב, והוסיף: ‘עד עכשיו חשבתי שהרפורמים הם זרם ביהדות. אבל אחרי ביקור בשניים מ’בתי הכנסת’ שלהם, אני משוכנע שמדובר בדת חדשה לגמרי, בלי קשר ליהדות’. מילים כדורבנות. אך אבוי, השנים חלפו, וריבלין, הפעם כנשיא המדינה, ‘שכח’ מה זה להיות עקבי ופצח במסע שיטתי של התחנפות למעודדי ההתבוללות ומחריבי היהדות, שבדרך כלל נמנים גם עם מבקריה השמאליים ביותר של ישראל. פזילה לתקשורת? כמיהה ל’איתרוג’? ‘נקמה’ בירובי נתניהו? שאיפה להיות ‘נשיא העם היהודי’? תחליטו לבד”.
והנה עוד פתיח, מעין משל: “בגינת הבית שברחוב הנשיא 3 בשכונת טלביה בירושלים מתמודדים עם אתגר בוטני לא פשוט. יושבי הבית מטפחים עץ שנחשב לקשה לגידול, בהיותו חשוף למחלות, חרקים ופגעי מזג האוויר. המגדל משלם מחיר כבד של עבודה קשה ונזקים כלכליים אלא שבסופו של תהליך הכל שווה, ועל העץ צומח פרי עץ הדר, אתרוג לתפארת”.
אם לא הבנתם, האתרוג הוא הנשיא, כשנכנס לבית הנשיא נכנס ל’כוננות אתרוג’, “פה ושם הוא השיל מעליו את התדמית הניצית, שם הוא חורר מעט את גלימת ארץ ישראל השלמה, ומעל הכל, הוא ביצע, ולא פעם אחת, פליק פלאק אידיאולוגי, כזה שיאתרג אותו במחוזות מסוימים מאד”.
הנה עוד חבטות: “כך הפך ריבלין שופע ההדר הבית”רי לאופוזיציונר יבבן וטרחן. כולנו זוכרים את המוכיח בשער שהטיף אחרי הרצח המתועב של התינוק הפלשתיני: ‘בני עמי בחרו בדרך הטרור’. אם היה נוחת בארץ חייזר, היה בטוח שהמוני יהודים החליטו שדינם בסיף, ויצאו לעשות ג’יהאד בערבים. ריבלין עמד בכיכר רבין והיכה קולקטיבית על חזה האומה. כולם רצחו, כולם אשמים וכולם מתעלמים מאלפי תאי הטרור המשגשגים כאן בארץ”.
מכאן, לרפורמים: “שיא השיאים של הפליק פלאק בעמדותיו של ריבלין, מתבטא ביחסו לרפורמים.. מסע החנפנות של ריבלין לרפורמים ולקונסרבטיבים החל כבר לפני יותר משנתיים, לקראת תשעה באב קיים ריבלין בבית הנשיא אירוע שעסק ב’חורבן ירושלים ואחדות העם’ בשיתוף עם המכון למדיניות העם היהודי (לא נכביר מילים על המכון, ראשיו ומטרותיו). בביתו של האזרח מספר אחת של מדינת ישראל התארחו ‘רבנים’ רפורמים ו’ראבה’ קונסרבטיבית, ואף נשאו דברים”.
בדקתי, ולא הובאה בכתבה כל תגובה מבית הנשיא. לכאורה, אין צורך, שכן מדובר בעובדות. אבל לטעמי, היה מתבקש, ובפרט כשמדובר בכתבה שכולה דברים חריפים כנגד ריבלין.
פניתי לבית הנשיא לשאול האם התבקשו למסור תגובה.
מקורבי הנשיא השיבו לי: “כל קורא שפוי מחפש את המילים ‘מבית הנשיא נמסר כתגובה’, או משהו בסגנון הזה, ובפרט אחרי ‘אסופה של דברי שנאה שכזו אצל הכותבת, שניחנה ביכולת הנבואית להיות התובע והשופט, יודע צפונות חדרי הלב”.
עוד הוסיפו כי הם “מאחלים לה בריאות ואורך ימים בהמשך עשייתה הברוכה למען משימת ההפצה של אהבת ישראל שלקחה על עצמה במסירות נפש שכזו”.
לא נגענו.
ואני רק תוהה, למה נזכר ‘יתד’ בדיוק השבוע בזיג-זג של ריבלין. מנסה לשחזר משהו ספציפי שקרה בהקשר זה. אדרבה, תזכירו לי.
3.
אני תקווה כי הדברים שכתב השבוע דוד דמן בטורו, אינם אלא בגדר הלצה.
“לאחר עשרות תגובות זועמות ואנשים שאיימו עלי בנשק יום הדין, לדלג על הטור שלי מעתה ועד עולם, לא נותר לי אלא להרים ידיים ולהודות שייתכן וטעית. ובכן, אלאור אזריה זכאי, אלאור אזריה זכאי. הוא זכאי. כמו כן אני מבטל בזאת את תמיכתי השגויה בהחלטתו של הנשיא ריבלין לא לחון אותו ואדרבה, אני מצטרף בזאת לכל עצומה שתקרא להעניק לו שחרור מוקדם. ואני גם ממליץ מעתה לכל חייל וקצין לנהוג כמוהו. הבא להרגך, השכם להרגו חד וחלק, בלי חשבונות של אתיקה, בלי שיקולים של מה יאמרו הבריות ומה יגידו ב’בצלם’.
“וברצינות: קיבלתי הערות זועמות רבות בנוגע לדברים שכתבתי. יהודים ויהודיות מכל רחבי העולם הוכיחו לי מכל צד שמה שכתבתי נוגד את ההשקפה היהודית ואת ההלכה היהודית, ואני שאין לי מאסטר בהשקפה יהודית ובטח לא היתר הוראה בהלכה, לא ידעי כיצד להתמודד עם הדברים ובהחלט ייתכן שטעיתי. הרי רק שמאלנים לא טועים”.
טוב, אני לא יודעת האם טעה דמן או לא (יש דעות לכאן ולכאן, גם השקפתיות וגם הלכתיות), אני רק יודעת שלעיתונאי אסור לסגת מדעתו בעקבות “טרור” הקוראים, שבט ביקורתם או איומים על החרמת הטור. להיפך, כל אלו אמורים רק לחשק את אומץ ליבו של העיתונאי ולגרום לו להתעקש ולעמוד על דעתו.
לפיכך, תרשו לי ליטול את דבריו של דמן כהלצה בלבד.
גילוי נאות: אני מחבבת את טורו.
4.
כמה נקודות בשולי הסיקור המאלף של ‘משפחה’ את התפטרות שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן:
א. שאפו על הראיון. עבודה מעולה של אליעזר שולמן ושלומי גיל. הראיון טוב, אין צורך לנפח בשער עם “שלומי גיל ליווה את השר ליצמן לאורך השבוע הסוער בחייו” – שהרי לכל ברור שמדובר בראיון נקודתי, של שעה-גג-שעתיים, בלשכה.
ב. לצד הכבוד שקיבל ליצמן מהמראיינים, שכתבו באהדה רבה, וטוב שכך, ניתנה למרואיין סטירת לחי מצלצלת בכותרת החדשות: “ושמרו את הסטטוס קוו”, ובגג: “דרמה גדולה, אפס הישגים: כך החטיאה התפטרות חבר הכנסת יעקב ליצמן מתפקידו כשר הבריאות את מטרתה”. יתכן שאילו ידע על כך ליצמן, לא היה מעניק את הראיון? מי יודע.
ג. הנה הפירוט בכתבתו (הפותחת, בחדשות) של ישראל פלר: “חילולי השבת בתל אביב יימשכו למרות חוק המרכולים של דרעי שיקודם, וחוק השבת של גפני שלא יוקדם; משחקי הכדורגל בשבת יימשכו למרות הבטחות ש”ס לשחקנים המסורתיים; ואילו עבודות הרכבת יתבצעו לפי שיקול לדעתו של השר הממונה על ההיתרים תוך התחשבות במסורת ישראל”.
שאפו ל’משפחה’, הן על הראיון, והן על ההסתייגויות המתבקשות.
5.
אבל אין ספק שהסיכום הטוב ביותר ל’פרשת השבת’ נמצא בין השורות בטורו של יהודה פולק בבקהילה – ‘בוא נדבר על זה’.
“כל בחור ישיבה שלא נכנע לגזירת הגיוס מן הסתם טרם הספיק לשכוח את המשל הנפלא… על השועל שתמרן את הזאב הכועס לתוך באר עמוקה וכך נחלץ ממנה בעצמו. נשאלת השאלה, כיצד שועל פוליטי כה ערום לקח סיכון ענק כאשר נכנס לבאר מלכתחילה מבלי לדעת בוודאות אם הזאב אכן יקנה את ההמצאה על הגבינה המלוחה שנמצאת למטה? …
“והוא מתרץ שהשועל תכנן את מהלכיו בקפידה. בטרם נכנס לדלי הראשון כדי לשכנע את הזאב שמדובר בעסק רציני, הוא הכין בדלי השני אבן כבדה ממשקל גופו. לדלי שאליו נכנס בעצמו לקח אבן כבדה פחות, שרק יחד עמו הכריעה את המשקל. אם הזאב לא היה מתפתה להיכנס לדלי הריק, השועל היה פשוט מחכה עד הלילה, זורק את האבן הקטנה ומתרומם למעלה בכובד האבן שבדלי השני”.
והנמשל?
“לפני כשנתיים וקצת התעוררה התלבטות גורלית באשר לשאלה אם ר’ יענקל ליצמן יוכל לקבל תפקיד שר או לא. התכנסו גדולי וחכמי ישראל והכריעו בעד… בימים האחרונים נדמה שההישג הגדול ביותר של ליצמן כשר הייתה דווקא ההתפטרות המהדהדת שהמשרה הזו סיפקה לו עכשיו.
“בישראל הקטנה, ויתור על תפקיד שר לצורך הבעת מחאה… אינו דבר של מה בכך… החילונים מעריכים הקרבה אישית למען ערכים שאדם מאמין בהם. החלק המעניין ביותר הוא העובדה שההתפטרות הזו אפשרה לח”כינו להמשיך לשבת בקואליציה, בעוד שאילולא היה ליצמן שר מלכתחילה, אין ספק ששערוריית חילולי השבת הייתה מאלצת את הח”כים החרדים לפרוש כאיש אחד ולהעמיד בסכנה נושאים רגישים אחרים”.
טוב, בזאת אינני בטוחה. חוששתני, שאף אילו לא היה ליצמן זוכה בתפקיד שר, ופורש ממנו באופן מהדהד, היו נותרים בקואליציה. כפי שנותרה ש”ס של אלי ישי בקואליציית המשחן. אבל למשל ולנמשל נאמר – שאפו!
6.
את הקטע המושחז ביותר מצאתי השבוע בשולי הטור ‘מקלט מדיני’ של ישראל יוסקוביץ ב’משפחה’. שימו לב:
“שגריר ישראל באו”ם, דני דנון, מתגעגע. הוא רואה את ההתרחשויות האחרונות במערכת הפוליטית ומבין את המשמעות. כשמונה לשר המדע בממשלה הקודמת, נתניהו הבטיח לו שדרוג, בסוף הוא נבעט לתפקיד היוקרתי כשגריר באו”ם. כעת הוא בניו יורק, ממשיך את מסורת קודמיו: להילחם נגד הרוח, לספוג את הצפוי מראש, ולטעון שזה לא גשם אלא טפטוף.
“לפני יותר משנה דיווחנו כאן על כך שמנכ”ל משרד החוץ באותם הימים, ד”ר דורי גולד, נזף בדנון על השימוש שהוא עושה בתפקידו כשגריר כדי לתחזק את הקשר עם תומכיו במרכז הליכוד. ביררתי אז עם גורמים במשרד כיצד מגיב דנון לדברים. ‘הוא לא מתרגש מכך’, טענו באוזניי, ‘ואין הרבה מה לעשות כדי לעצור את זה’.
“השבוע התברר שמכתבי הברכה שהוציא דנון לפעיליו הם רק קצה הקרחון. בתחקיר יוצא דופן של העיתונאי עמית סגל, התגלה שהשגריר הישראלי עוסק בחלק משעות יומו בהזרמת כספים וג’ובים למקורביו, באמצעות תפקידו הנחשק… כשדנון, הציניקן מהימין, האיש שכל כך אהב לעצבן את השמאל, נבחר לתפקיד – בלשכת רוה”מ, כמה מפתיע, נשמו לרווחה. השבוע הם גילו שדנון עדיין כאן, חי, נושם, ובועט. רק פוליטיקאים יודעים לעשות את שני הדברים בו זמנית: הרבה לאכול וקצת לעבוד”.
כל מילה, פנינה.
7.
את התיאור הפוליטי הטוב ביותר לסיכום השבוע שהיה מצאתי בטור ‘מקור נאמן’ של העיתונאי אריה זיסמן ביתד נאמן:
“שני חברי הכנסת הבולטים ביותר של הליכוד – שני ה’דוידים’, ביטן ואמסלם – מצטיירים היום בעיני התקשורת כשני כלבי שמירה גדולים החושפים שינים לכל עבר…
“ניתן לחשוב כי אכן מודבר בשני ח”כים מחוספסים ששום דבר לא משפיע עליהם… אולם מי ששמע השבוע את נאומו של ח”כ דוד אמסלם בכנסת הבין עד כמה הוא פגוע מהסיקור השלילי נגדו ועד כמה הוא משוכנע שהכול נובע מכך שהוא, ‘אמסלם’, בן עדות המזרח… קצפו יצא בעיקר על ‘הארץ’ והכתב יוסי ורטר שתיאר בצבעוניות כיצד אמסלם מאיים על בני בגין להצביע בעד חוק ההמלצות במתכונתו, וכיצד ביטן ואמסלם גם יחד ‘יושבים על בגין’ (כמעט כפשוטו) עד שלבסוף מחליטים להוציאו מוועדת הפנים כדי להשיג רוב לחוק.
“הנה התיאור של ורטר עם קיצורים נדרשים. ‘באותו יום במליאת הכנסת היינו עדים למחזה שכאילו נלקח מהמאפיה. אמסלם המיוזע בחולצה מקומטת, בפנים אדומות, ובתנועות ידיים מאיימות, גוהר על בגין המאופק, מאיים עליו, נוזף בו, משרבב אצבע מול פרצופו, דורש ממנו להצביע בעד הצעת החוק… משמאלו של בגין, סרוח על המושב לצדו, יו”ר הקואליציה ביטן, מנסה לדבר על ליבו בטוב. כפי שזה נראה, שניהם, דוד א’ ודוד ב’, כמו צמד שכירי חרב, מטפלים בלקוח הסורר כמו שהם יודעים”.
בהחלט נשמע מוקצן מאד. חולצה מקומטת, פנים אדומות, גוהר, מיוזע, מאפיה…
“התקשורת ניפחה וניפחה, אולם מי שהוציא את האוויר מהבלון היה בגין עצמו, שנפגש עם אמסלם למפגש מצולם, בו נצפו השניים מחויכים וקרובים מתמיד… בגין הפגין את יכולת החיקוי שלו והציג את האופן בו פנה אליו אמסלם במליאת הכנסת, עם אצבע שהניף לעברו. השניים פרצו בצחוק ולחצו זה את ידי זה, כאשר אמסלם אף מציין עד כמה הוא מעריך את בגין”.
מרתק.
8.
אילו ידעה עורכת ‘קטיפה’, רוחמה פז, כי השבוע תעלה חני וינרוט ע”ה בסערה השמימה, מן הסתם הייתה מקדישה לטורה, טורה האחרון צריך לומר, את הכותרת הראשית, ולא מסתפקת בעמוד האחורי.
אלא שהידיעה על פטירתה תפסה את המגזין בדרכו אל הדפוס, ובטרם ניתן היה לשנות דבר.
“חני ויינרוט, המתמודדת עם המחלה, ביומן אישי שצריך לעורר את כולנו”, נכתב בגג הטור, ששמו “חלקי בארץ החיים”.
ואף הופיע שמה לתפילה, חנה בת יפה…
“תמיד ידעתי מה אני רוצה…רציתי בשבילו, בשביל השם יתברך, בית עם חצר ובעל שלומד תורה וילדים… אני חוזרת להסתכל בשברים של חיי, נדמה לי שהם מחזירים קצת אור, מסנוורים את עיניי, משכיחים לרגע ממני את מה שאבד ולוחשים לי, חני, יש לך מקום בעולם. למרות כל מה שאבד, כי ‘לוחות ושברי לוחות מונחים בארון'”.
ובשיר, בצד שמאל, סיפרה על חודש כסלו. “כסלו זה סוף עונת הסופגניות. כסלו זה תחילת עונת השלוליות… כסלו זה על הניסים… ובנימה אישית, בשבילי כסלו זה יום הולדת לתינוקת שלי נעמי שתחגוג השנה עשר חורפים. הילדה שלי שאני לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה… אבקש על במה זאת להודות לבורא האור והחושך בחיי, שהקדים תרופה למכה ובירך אותי בכזאת ילדה שלא מאפשרת לי להיות חולה.
“ילדה שמזכירה לי שיש עדיין עבודה, שמסיבות חנוכה זה חובה, כולל אביזרים לקישוט ועבודות יצירה ומשחק סביבון עם מטבעות אמיתיות ומלא מלא רעש ומילים וצלילים שמחדדים בי את התחושה שאני עדיין פה איתה”.
לבכות.
תגובות
אין תגובות