מדוע 'העליון' צריך יועץ תקשורת

בבחירות לנשיאות לעגו למייק פנס על מנהגיו ה"מוזרים" שלא לסעוד לבד עם נשים שאינן אשתו, ולא להגיע בלעדיה לאירועים שבהם מוגש אלכוהול • אבל כעת "חוק מייק פנס" הופך יותר ויותר פופולארי
סיון רהב מאיר
י"ד כסלו התשע"ח / 02.12.2017 19:30
סיון רהב מאיר

1.

בית המשפט העליון צריך יועץ תקשורת. לא, לא בגלל ההחלטות, בהנחה שהן משפטיות טהורות (והן לא). בגלל העיתוי והיישום והטון.

האם מרים נאור התייעצה, למשל, לפני שפרסמה כהחלטה אחרונה לפני פרישתה את פסיקתה בעניין המרכולים בשבת בתל אביב? אם נתעלם מהנוהג המוזר שבו שופט אמור לפרוש בפסק דין "מהדהד", כאילו מדובר בסדרת דרמה, הרי שנאור בחרה להעביר פה מסר ערכי, אידיאולוגי, שמעצים בדיוק את הדימוי האנטי-דתי של העליון.

השבוע זה המשיך בתמונות שהגיעו מ"נתיב האבות" שבגוש עציון. ושוב, לא רק בפסיקה עצמה.

כך כתב העיתונאי עופר חדד, שמסקר את ההתיישבות כבר שנים: "מבלי להתייחס לגופה של החלטת בג״צ להרוס את המבנים בנתיב האבות, יש משהו תמוה בהחלטה להתעקש על פינוי נפרד ודחוף של הנגרייה המצ׳וקמקת הזו, ארבעה חודשים לפני פינוי כל המתחם. מאות אנשי ביטחון ואופרציה שלמה על מבנה רעוע מכמה לוחות פח ועץ. סתם חיכוך מיותר ובזבוז משווע של כספי ציבור".

2.

אמנם סערת ציפי חוטובלי כבר נשכחה, אבל במהלך הדיון בדבריה השתמשו פה רבים בביטוי "יהדות ארצות הברית". ובכן, לומר משהו כוללני על "יהדות ארצות הברית" זה מדויק בערך כמו לומר משהו על "יהדות ישראל".

גם שם יש דעות וזרמים ושסעים. ובכלל, כל הארגונים האמריקניים הרשמיים, מימין ומשמאל, שהדובר שלהם מוציא הודעת גינוי – אינם הסיפור. אותם קל לצטט, אבל הדור הצעיר, המנותק, המתבולל – הוא-הוא הבעיה האמיתית, ולו אין ארגון ודובר.

3.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית לעגו למייק פנס. הסגן הנוצרי והשמרן של טראמפ גרם לסטיריקנים לצחוק על מנהגיו ה"מוזרים": לא לסעוד לבד עם נשים שאינן אשתו, ולא להגיע בלעדיה לאירועים שבהם מוגש אלכוהול.

אבל כתבה גדולה שפורסמה בימים אלה ב"ניו יורק טיימס" מדווחת ש"חוק מייק פנס" הופך יותר ויותר פופולארי בקרב בכירים בתקשורת ובכלל.

אם הטרדות במקומות עבודה הן מגיפה לאומית, נכתב שם, הרי שצריך בתגובה להשתמש בתרופת-נגד רצינית. בכתבה מסופר שחברות רבות מבטלות את מסיבות הסילבסטר או משנות את המתכונת שלהן ולא מגישות אלכוהול.

אופציה אחרת היא להעביר את האירוע לשעות הצהריים, באמצע היום, וגם להחליף את הבר במתחם משחקים. מנכ"ל אחרי מנכ"ל מתראיינים שם ובעצם מבשרים שארצות הברית הליברלית מתעוררת, ומתחילה לשים לעצמה גבולות.

4.

בקרוב תיפתח עונת אסיפות ההורים. לכ-20 אלף ההורים שיגיעו לפגוש את המורים בתיכונים של רשת אמי"ת, מחכה שי מפתיע. חוברת מושקעת שכותרתה "מחשבות על חינוך בעידן הסמרטפון".

מיטב המומחים כותבים שם על הסיפור הכי רלוונטי לחיינו, המסכים. איך להתמודד, לאזן, לשמור על אנושיות.

ד"ר הילית פינקלשטיין, ראש תחום מחקר ופיתוח ברשת, כתבה את הטקסט הבא, שלדעתי מתמצת את המורכבות והאתגר:

"אני ילידת דור ה-Y, ואני מקנאה. מקנאה בנוער שלנו שכל הידע נגיש לו בקצות האצבעות ולא בחדר העיון בספרייה הקרובה, שיכול לארגן פעילויות אלטרואיסטיות בהינף מקלדת ולהיות שותף לשיח בשלוש קבוצות של תנועת הנוער בו זמנית, שלא צריך לחכות שבוע שלם כדי לצפות בפרק הבא של הסדרה האהובה עליו ולא לריב עם האחים על השלט, שמגיע עצמאית לכל חור בארץ כי 'מה את דואגת, אני עם Moovit', ששומר בקלות על קשר עם כל מי שהכיר בקיץ בקבוצת ווטסאפ ארצית, שלא צריך להסמיק ולגמגם מול המחנך כשיש לו שאלה אלא שולח אחת אנונימית בכל פורום, שיכול לצלם במחנה מיליון תמונות בלי לחשוב על חדרי חושך ועלויות פיתוח, שלא צריך לחשוש שיפסיד מפגש עם החבר'ה כי האחות המתבגרת תפסה את הטלפון כשהקשר בין החבר'ה עבר, שיש לו במה להביע עמדה למרות שהוא עוד נחשב קטין, שלא צריך לקום מהכיסא ולצאת מהמזגן בשביל שיעור פרטי במשוואות טריגונומטריות מסובכות, שיכול לתכנן ברגע את היציאה הבאה ולמצוא שעות פתיחה ועלות ומאות חוות דעת, שיכול לקנות מלא קאברים מגניבים לסמאטרפון כי בעלי אקספרס הם עולים רק דולר וחצי.

אני ילידת דור ה Y, ואני מרחמת. מרחמת על הנוער שלנו שלא יכול לצאת לשבוע בלי לדווח פעמיים ביום שהוא חי, שמתמודד כל יום עם אלפי פיתויים שנגישים לו בהינף אצבע, שההורים שלו מחוברים לעבודה 24/6 ולא באמת פנויים להיות שם רק בשבילו, שלא יכול לצאת לחופשה משפחתית או לטיול שנתי ורק ליהנות בלי להיות מוטרד מלכידת הסטטוס המושלם הבא, ואז לא יכול בלי לבדוק כמה לייקים הוא קיבל עליו, שמוצף בים של מידע וידע מבלבל וסותר שלא מתאים לגילו וספק אם מתאים לגיל כלשהו, שלא מתברבר בדרך וכך גם לא מגיע למקומות נפלאים, וגם לא מתקשר לסבא שמכיר את כל הסמטאות בעל פה ומרוויח על הדרך עוד כמה סיפורי היסטוריה של האזור, שלא נהנה מחוויית צפייה משפחתית מגבשת מול הטלוויזיה, שמבזבז שעות על צפיית בינג' בסדרה אחרי סדרה.

ואז עוד כמה שעות על שיחות ווטסאפ שרובן בעלות שתי הברות והכל שם בכאילו, שגם במפגש שלו עם החבר'ה ישנם המון רגעים של שתיקה כי העיניים במסך, ששכח איך להביע את עצמו פנים אל פנים, שעושים לו שיימינג בלי לחשוב פעמיים, שלא יכול לצאת לדייט אמיתי בלי שכבר למדו עליו הכול בגוגל, שלא רובץ שעות על גבי שעות בחדר הצוות בסניף של התנועה בתכנון וחשיבה, שלא יכול לפעמים להתעלם מחבר ושיאמרו שהוא לא בבית כי ה'בית' מחובר אליו וראו שנצפית, שיציאה לשיטוט של קניות עם אימא בקניון זה פאסה עבורו כי היי, בגוגל הכול יותר זול. אני מקנאה בכם, אני מרחמת עליכם, דור Z יקר ואהוב, וחושבת מה תחושו אתם כלפי הדור הבא, דור האלפא. האם גם אתם תקנאו בו ותרחמו עליו בו זמנית?"

• הטור מתפרסם ב'ידיעות אחרונות'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות