ביום רביעי האחרון, שוחחתי טלפונית עם אדם מכובד שביקש לפגוש אותי בעניין כלשהו. אמרתי כי יתכן ולא אוכל לקיים את הפגישה, שכן אני מתעתד לצאת אולי להלווייתה של חני ויינרוט ע”ה.
הוא לא הכיר את הדמות והתעניין מיהי.
תוך כדי שציינתי כי מעולם לא פגשתי בה או אפילו ראיתי אותה, אמרתי כשאיני יודע מהיכן בא לי הדימוי: “פעם היה את חוני המעגל, היא הייתה חני המעגלת”.
ואיכשהו, אחרי משחק המילים המיידי, זה עדיין כל כך קולע, נכון? ממש הולם את דמותה הנדירה, נטולת הקצוות.
למרות שאת סיפורה ומעט מכתביה אני מכיר, הקדשתי היום, קצת מתוך כך שבסוף לא יכולתי להשתתף בלווייתה, פרק זמן לצפייה בראיונות עמה.
ודמיינתי לי אותה, אשה צעירה כל כך עומדת, ודווקא בתוך גשם סוחף, כשעולמה חשך בעדה ואימה נוראה נופלת, והיא עגה סביבה עוגה ולא זזה משם עד שנפתחים לה שערי שמיים, שערי רצון וקבלת הדין ומשמעות הקיום, עד קרן שמש זעירה יוצאת פתאום ומשרטטת לה את היעד.
והיא מתחילה ללכת והיא דווקא לא יוצאת מהעיגול ששרטטה סביבה, גם העיגול מצטרף והולך יחד עמה, מתרחב סביבה עוד ועוד במסע ארוך, בלתי מוגדר או תחום בזמן, שכל צעד בו הוא הראשון וכל רגע בו הוא גם האחרון. וכל העת מצטרפים אליה ובעקבותיה עוד ועוד אנשים, מתעגלים אליה ואיתה.
וכמה עגול ושמח ואור ותקווה ואמונה הביאה לעולם מאז התחילה במסעה הפלאי.
וכמה פנים עיגלה לחיוך, כמה ריבועים ושפיצים דוקרים הצליחה לעגל כנגד כל הסיכויים.
אני חושב שחני וינרוט הייתה דמות חד פעמית, דווקא כי אינה אפיזודה חד פעמית וחולפת.
דווקא כי היא משלנו ובגובה העיניים ובמרחק נגיעה.
דווקא כי היא לא המציאה כלום, אך הצליחה בדרכה הקטנה והנחושה להציג פרשנות חיה ומנומקת, ושוב, כל כך עגולה ורכה לעולם האמונה שנולדנו אליו.
אני חושב שזכינו לחיות בדור שהיא חייתה בו. שאנחנו צריכים ללמוד ממנה ואותה. לתת לילדים שלנו לקרוא את כתביה, לספר עליה.
להמשיך בדרכינו הקטנה והייחודית במסע שפתחה היא, שכל צעד בו הוא הראשון וכל רגע הוא האחרון.
ובעיקר להיות הרבה הרבה יותר עגולים.
• מתוך דף הפייסבוק של חיים גרילק