חמש וחצי שנים חלפו מאז פרץ ה’אביב הליטאי’ או באקט היותר סימבולי שלו – סילוקו של נתי גרוסמן ממשרדי יתד – ועד להפגנות הפלג הירושלמי ברחובות, הכוללות תמונות צבעוניות של נערים מחובקים ומקפצים בשלוליות הגשם והמכת”זיות.
כמו כל תהליך חברתי, גם היחס החרדי-סוציאלי לתהליכים המרתקים הלו עבר אבולוציה מרתקת.
אם רוס דיברה על חמשת שלבי האבל אותם עובר האדם הפרטי מהכחשה ועד לקבלה, מצביע אתר חרדים 10 על תשעה שלבים חברתיים סביב ‘המחלוקת הליטאית’, הנעים מאופטימיות זהירה לעצב תהומי.
לא כולם עוברים את אותם שלבים, וישנם כאלו, שאימצו רק את שלב ג’ ו-ט’, או רק את ח’, אך כולם כך נדמה טיילו בין חלק מן השלבים הללו.
א. אופטימיות זהירה ותמימות: עם פרסום הקרבות במערכת ‘יתד נאמן’ בליל ה-י”א בסיוון תשע”ב והידיעה כי הגוורדיה הוותיקה הודחה מן הציבוריות החרדית, נרשמה אנחת רווחה בקרב לא מעט חרדים.
מסתבר, שבאופן לא אופייני לקבוצה הליטאית, הצליח הרחוב החרדי להתאחד קונצנזואלית סביב תיעובו של העורך גרוסמן, שנחשב היה כמי שפיתח שיטות הדרה והיררכיה בין רבנים, חצרות וקבוצות שלא הלמו בהכרח את השקפתו האישית.
רבים האמינו כי החברה החרדית צועדת לקראת נורמליזציה, העיתון ינוהל על ידי אנשי ביתו של הגראי”ל שטיינמן והרחוב החרדי ישוב לשגרה מבורכת.
השיח באותם ימים היה: מחלוקת בין גדולי הדור לא תתרחש, בסופו של יום בדברים החשובים ידעו כולם כיצד לנהוג. העיקר שגרוסמן פוטר.
ב. התפכחות ראשונית: שבועות ספורים חלפו וגרוסמן הוכיח כי לא לחינם הוא תופס מקום כל כך מרכזי בסוציאליזציה החרדית. הוא הקים עיתון, וקבוצה מהציבור החרדי התלכדה סביב מנהיגותו של הגר”ש אויערבך, כשהיא מכריזה כי הם ‘בני תורה’, והיחס של המיינסטרים על אושיות חרדיות כמו סוגיית הגיוס נחשבת לפשרנית ומסוכנת.
הגר”ש אוירבך. צילום: Yaakov Lederman/Flash90
ג. אי האמון: במשך חודשים, יחסם של בני הקבוצה המרכזית לקבוצה שקיבלה במהירות את השם ‘הפלג הירושלמי’ התאפיין בביטול. “מדובר בקבוצה קטנה, שולית וחסרת משמעות”. העיתון שלהם, נשמעו בכירים ב’דגל התורה’ אומרים, לא יחזיק אפילו חודש. אבל העיתון שזוכה ל-13.7 אחוזי חשיפה המשיך להיות מופץ במשך למעלה מחמש שנים, ובני הפלג הירושלמי אף הכריזו על ריצה נפרדת בבחירות לרשויות המקומיות.
ד. המאבק: בשלב הזה פתחה ‘דגל התורה’ במלחמה כנגד הפלג הירושלמי, שמצידו לא טמן ידו בצלחת. חרם פרסומי הוכרז על העיתון ומאבק גלוי הוכרז כנגד הקבוצה. אנשי הפלג הירושלמי, בתגובה, פתחו בבליץ שיחות טלפון למפרסמים כשהם מזהירים אותם מפני חרם צרכנים. במרץ 2015 נעצרו עשרים ושנים חשודים בגין חשד להטרדות ואיומים של הגורמים בחברות הגדולות, ושנתיים לאחר מכן נעצרו גם ראשי העיתון בחשד דומה.
ה. היפרדות: ברחוב החרדי החלה להירקם ההכרה כי הפער בין שתי הקבוצות חורג מוויכוח קונקרטי על גיוס ודיחוי, ותהליכים אופרטיביים של היפרדות קיבלו ביטוי בהדחת אישים שסירבו בתוקף לקבל את הנהגת הזרם המרכזי מכוללים, מעמודי התפילה, ומעמדות כח אחרות.
ו. היבדלות מוסדית: כאשר המאבק החריף, ברור היה לכל כי לא ניתן לקיים אווירה חינוכית נאותה לשתי קבוצות הניצים תחת קורת גג אחת. עד מהרה הוקמו מוסדות נפרדים, בתי ספר, ישיבות, סמינרים וכוללים, ותזוזות רחבות של צעירים וצעירות ילדים וילדות אברכים ואברכיות עברו מן המוסד הוותיק למוסד ההולם את השקפתם.
השלכה נוספת ולא פחות חשובה הופיעה בשדה השידוכים, והורים לנערות שהגיעו לפרקן דרשו מן השדכן לבדוק, לפני הכל, האם הבחור המוצע משתייך ל’עצניקים’. רק בהמשך ביקשו לבדוק האם הוא גם זכר.
ז. השנאה: בשלב זה שבסוציולוגיה נקרא – מעבר מן השלב העוברי לשלב המיסוד – החלה להתפתח שנאה ואיבה בין הקבוצות. ההיבדלות הפיסית והמוסדית לא נהנתה מהשתגרות שקטה בנוסח ‘אנחנו כאן הם שם’, אלא עימותים, הטחת האשמות חריפות ולא מעט דיבורים אסורים כנגד גדולי הרבנים החלו להישמע בקבוצות השיח החרדיות.
שלב זה כלל גם לא מעט דיווחים על התפרקותן של משפחות גרעיניות בשל המחלוקת הליטאית.
ח. התיעוב: השנאה והאיבה בין הקבוצות הפכה לתיעוב עמוק עם פרוץ גל ההפגנות בשנה האחרונה. התמונות של עשרות צעירים חוסמים כבישים, כאשר שוטרים ושוטרות מתעמתים איתם, יצרו סלידה עמוקה בקרב חרדים ‘רגילים’ ביחס למפגינים.
נתי גרוסמן. צילום:Yonatan Sindel/Flash90
“פעם ראשונה שהבנתי מהי שנאה”, אמרה לי שכנה ממודיעין עילית. ובעלה הסביר: כשהעדה החרדית מפגינה באופן הזה אני יודע שזה ‘הם’, שלפני ניצב ה’אחר’ שלא מייצג אותי. כשהעצניקים, שהיו חלק ממני עושים זאת, אני מסוגל לדמיין את בני שם ואני מתחלחל.
העצניקים מצידם סבורים כי התיעוב העמוק מופיע ממקום של מבוכה והאשמה עצמית: החרדים ‘הרגילים’ מבינים שאנו צודקים והם חשים בושה על חידלונם מול ‘גזירת הגיוס’. את השנאה העצמית הזו, הם מתיקים אלינו.
ט. העצב: למרות התחושות האינטואיטיביות כי ההפגנות יפסקו עם בא היורה, נדמה כי המפגינים לא הולכים לשום-מקום. בתנועה מעגלית המפגינים נעצרים, מתגלים כעריקים, סופגים עונשי מאסר ארוכים וחבריהם יוצאים להפגין שוב.
החרדים שביקשו לדלג עד כה על שמונת השלבים הראשונים ולהיוותר ניטרליים, מתקשים להיוותר אדישים נוכח התמונות המביכות והכעס החילוני. הם לא שנאו את ‘העצניקים’, הם לא ניסו לפטור אותם כרבים אחרים במונח ‘המשוגעים האלו’, אלא קיימו איתם שיח רציף וניסו בכנות להבין את ערכיהם.
אבל אז הופיעו התמונות הקשות של צעירות יוצאות ממכוניותיהן ומגדפות במילים גסות את המפגינים, והם מתמלאים בעצב עמוק. הם שואלים את עצמם איך הורה, שצופה בתמונות, מסוגל לשלוח את בנו עם 15 צעירים נוספים להתעמת בצורה אנרכיסטית עם שוטרים, שוטרות ונהגות, שבדמעות מבקשות להבין מדוע הם משבשים את חייהם?
זהו עצב אמיתי, אליו מחוברת תחושת השלמה והבנה כי לא ניתן להגיע לשיח רציונלי עם אותם נערים צעירים. ככלות הכל מה ניתן לומר לילד בן 16 ששוכב מחובק עם חבירו על כביש מרכזי מידי שבוע, כשסילון מים באושים מותז עליו, ושירת ‘בשלטון הכופרים’ של מטורפי העדה החרדית מנוגן ברקע?
אפשר אולי לומר לו שאנחנו עצובים.