כשהעולם פורץ גבולות – מה נשאר?

החיים שלנו, עם כל הרשתות החברתיחות, כתבות הצבע, קטעי הווידאו והצבעוניות המוגזמת, גורמים לנו לשקוע במרה שחורה• ממה עוד נשאר להתרונן? מה עוד לא ראינו ונראה?
מנוחה פוקס
ג' כסלו התשע"ח / 21.11.2017 13:13
מנוחה פוקס

פעם היינו מתרגשים מסיפור על אדם שבזכות הצדקה שנתן נושע ונרפא. היום, פחות מסיפור על נחש קוברה שהפך לאדם – שום דבר לא יכול ללכוד את התרגשותנו.

ההתרגשות היתרה שברשתות החברתיות גורמת לנו לחוסר התרגשות ולאי הנאה מדברים פשוטים.

כבר מזמן הפסקנו להתרשם ולהתרגש ממפגש מרגש של אחים שנפגשו אחרי 60 שנה.

כבר תקופה ארוכה שאיננו יכולים להציץ בעיתון ולחוות התרגשות מנבחרי ציבור שהצליחו להשיג עוד הישג מרשים.

זה ניראה כל-כך מיושן לבהות באתר שמביא צילומים של מבקרים  באזורים מופלאים בחו"ל ולצווח מהתפעלות.

החיים שלנו, עם כל הרשתות, כתבות הצבע, קטעי הווידאו והצבעוניות המוגזמת, גורמים לנו לשקוע במרה שחורה.

כן, מרוב עצים לא רואים את היער.

כשההתלהבות מהאחים שלא ראו זה את זה שנים, אורכת שנייה בקושי, כי מיד אנחנו פונים לידיעה הבאה, הנפש אינה מספיקה להכיל וליהנות ממה שראתה.

כשנבחרי ציבור קופצים לנו עם כל הישג קטנטן לפי מידת פופולאריותם לראש מהדורת החדשות, אנחנו מאבדים טעם בלקרוא על אחרים ולהתרשם מהישגיהם.

כשחו"ל כל כך קרוב, ומביא צבעים וטעמים עד לתוך לוענו, ממה נשאר להתרונן? מה עוד לא ראינו ונראה?

כשהעולם כל-כך מוחצן וצבעוני ומקושקש ומהיר, קשה למצוא התרגשות בלבנו; קשה לחוש סקרנות כלפי משהו בכלל.

כשהעולם פורץ גבולות ומצלם אדם בשעת כעסו, בשעת נפילתו, בשעת תפילתו בכותל המערבי – מה עוד נשאר לראות?

כששוטרים מפליאים מכותיהם בבני אנוש והדבר מצולם עד לכדי כאב; כשגנבים נכנסים לבית ועורכים שוד וכולנו רואים איך אלו שנבראו בצלם מסוגלים אפילו לגנוב; כשאישה ענייה שוכבת מכוסה בסמרטוטים ברחובה של עיר ומצולמת עם כל תפארתה, איך אפשר עדיין להרגיש משהו כלפי מישהו מהעולם? איך?

לפעמים לא לשמוע, לא לראות, לא לדעת ולא לחוות, זו לא פרימיטיביות במיטבה, אלא גאונות כהלכתה.

לפעמים צריך לעצום עיניים, לאטום אזנים, להרפות ולומר: "די, די, אינני רוצה לראות, אינני רוצה לשמוע, ראשי בגמרא, או: תפקידי בכיתה, או: מלאכתי בביתי, וכל מה שמעבר לזה, אינו בתחום אחריותי".

זה נראה מלאכותי.

אבל אם באופן טבעי הכול הפך להפקר, לכלום, לאפר ולקלון, אז כן – הדלת הסגורה היא ההצלה שלי עצמי ושל כלל האומה.

רק כשנסגור את הדלת, שלא ייכנסו רוחות רעות מבחוץ, אוכל להריח את ריח מילות הגמרא, ארגיש את טעם המרק שהוכן במטבח (בלי שעלה בסערה לרשת החברתית כמטעם העולם), אהנה מנשיקת הילדון שמדביק נשיקה ללחי (והוא עושה זאת לא פחות חמוד מכל ילד אחר שכול סקרן מהרחוב ראה אותו) – ואוכל שוב להתרגש, להתרשם, ליהנות, לבכות, לצחוק ולהתפלל.

מאמינים שתוכלו לעשות זאת מצוין, גם אם לא תינתן בימה להצלחתכם?

הדפס כתבה

3 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    כל זה נכתב כדי לומר:
    21/11/2017 23:21
    א
  1. "כששוטרים מפליאים מכותיהם בבני אנוש והדבר מצולם עד לכדי כאב; "
    אפשר כבר בלי לדחוף את הפלג בכח לטורים שלה?
    וחוסמי הכבישים אינם בני אנוש, גדולי הדור כתבו שהם כמו בהמות…

  2. העולם השתגע
    22/11/2017 17:11
    רחל
  3. כל הזמן מחפשים עוד כותרות ועוד סיפורים משונים כשאוכלים יותר מדי אז בסוף מקיאים.

  4. צריך לסגור את הדלת מפנייך ומפני טמאים שמופיעים ב"הדהרות"
    27/11/2017 12:50
    הזמיר המדביר המזמר
  5. מדבירים שם אנשים?