מלחמה ספרדית: למה הוסרה ברגע האחרון כותרת מהשער של בקהילה

שרי רוט
|
ג' כסלו התשע"ח / 20.11.2017 22:12
אילו פעמי משיח נשמעים בעיתון ‘משפחה’ • עד כמה אמיץ חיים ולדר • מי נכשל במבחן של ישראל פלר מ’משפחה’ ואיפה הוא יכל למצוא תשובה • איך הפתיע יום ליום • ומדוע אני מעניקה לאחיין את תואר ‘הכתבה הטובה ביותר’

1.

איזה אומץ.

אין ספק שאת המאמר האמיץ של השבוע קוטף, בלי שום התלבטות, הטור ‘אות חיים’ של הסופר חיים ולדר ב’יתד נאמן’.

במכתב אישי לראש הממשלה בנימין נתניהו – הוא מבהיר: “רודפים אותך. מהרגע שעלית לראשות ראש הממשלה בשנת תשנ”ו לא עזבו אותך לרגע. אין כמעט יום שלא מציקים לך ולמשפחתך ומוציאים דיבתכם רעה ומעליבים, הו כמה שהם מעליבים אותך ואת רעייתך ואת ילדיך ואפילו, לא נעים לי לומר, את הכלבה שלך, אפילו איתה יש לה בעיה, חיות מספרות על עצמן..

“כמו עסקנים עלובים נטפלו אליך להעמידך לדין על זוטות שאין להם אפילו בושה לנופף בהם. הובלות, ומתנות, וחמגשיות, וסיגרים ותשלום מים בבריכה ומיטה במטוס וגלידה פקאן, וכמעט שכחתי את הבקבוקים. הו, איך יכולתי לשכוח אותם”.

וכל כך למה? כדי ש”תפסיק לנשום, או לחילופין תתפטר או תסולק מראשות הממשלה”.

לולדר יש גם המלצה: לפזר את הממשלה, לרוץ לבחירות, ולפנות ישירות אל העם ולומר: “כיום המדינה נשלטת על ידי הרשות השופטת, היא עושה זאת דרך מסע הפחדה הרתעה וחקירות של כל מי שמנסה לכרסם בשליטתה… הם לקחו מאיתנו גם את הפרשנות של החוקים. כיום כל אחד יודע שחוקים נפסלים בשרירות ליבם ועל פי דעותיהם הפוליטיות וחוקים אחרים נחקקים בהוראת השופטים”.

אז אם יש לכם מספיק אומץ כדי לקרוא את הטור כולו – הנה הוא.

2.

פעמי משיח בעיתון ‘משפחה’.

כבר בשער מופיעה תמונתו של איש העסקים אייל משיח, מי שמקדיש מהונו וממרצו ל”שלום ספרדי”, שיש פרשנים שיטענו שהוא הסיבה לצניחת ש”ס בסקרים.

שכן, כשאתה מספיד את יו”ר המפלגה עוד בהיותו בחיים, ומתכנן לו תוכניות שלום בלי לתאם איתו, זה לא ממש מוסיף צבע ללחיי המפלגה.

שימו לב למילים, מילות פאתוס של ממש: “ש”ס של היום זקוקה לגרסה מודרנית של נחשון בן עמינדב שייקח אחריות על התקרים, שיטפל ברגישות בתקלות, שיקשור קצוות ויגייס רבנים למעין בית דין לענייני שלום-בית שיקרא לצדדים לסדר, שלא ינוח עד שלא יתכנסו כולם תחת אוהל אחד שבו ישכנו לבטח בשלום ובאחווה”.

עם הקלטות בדרך או בלי?

עבודות רכבתעבודות ברכבת. צילום: FLASH90

3.

אהבתי את הכתבה של ישראל פלר ב’משפחה’ על השבת.

תחת הכותרת המבריקה ‘מרוויחים זמן מפסידים את הרכבת’, מתאר פלר את מאבקי החרדים (“עושה רושם שהנציגים החרדיים מתמחים בקדנציה הנוכחית בדחיית הקץ. הדברים נכונים לגבי אינספור נושאים, אך מתבררים כדחיינות מקצועית כשהדבר נוגע לנושא חילולי השבת”).

האשמה די כבדה, בהתחשב בכך שלא תמיד יש מה לעשות.

הנה, בסוף השבוע ירה שר הבריאות יעקב ליצמן חץ, איים שיפרוש מהממשלה כבר ביום ראשון – אם תחולל השבת. הכול יודעים כי בשבת האחרונה עבדו לאו דווקא מי שאינם יהודים, ובכל זאת, ישיבת הממשלה עברה מבלי שליצמן פרש.

מה שמהווה עוד קריאה של ‘זאב, זאב’, ויוביל לכך שבכירי הקואליציה לא ממש יתייחסו בעתיד לאיומים, גם כשאלה יהיו רציניים.

הנה עוד האשמה – והפעם לעברו הספציפי של יו”ר ש”ס אריה דרעי. כמי שנכחה בישיבת סיעת ש”ס, ניתן לומר בבירור שיש הפרזה בהאשמה:

“אם היה רצון לראות עד כמה תופסת השבת מקום אצל הנציגות החרדית, די היה להקשיב לדבריו של יו”ר ש”ס אריה דרעי בישיבת הסיעה השבועית שהתקיימה ביום שני בצהריים. בחלקה הפתוח של הישיבה נישאו דברים שהוקדשו במרבית הזמן (95%, אם איננו טועים) לסערת ההקלטות ויחסי ש”ס-הגרש”מ עמאר, ורק חמשת האחוזים הנותרים מן הדברים הוקדשו לנושא השבת”.

האמנם?

ממש לא. הנה לפניכם הקלטות של שני חלקי הישיבה, כפי שתיעדתי. 4:50 דקות לחלק שעסק בסערת ההקלטות, קצת יותר מ-2 דקות לחלק שעסק בשבת. 95 לעומת 5? ממש לא. יותר בכיוון של 40-60.

פלר מוסיף וכותב: “לאחר שאף כתבה עיתונאית בעיתונות היומית והמקוונת בישראל, שסיקרה את ישיבת ש”ס הראשונה שלאחר סערת ההקלטות, לא התייחסה לנושא השבת – פנה ‘משפחה’ והציג בפני מספר עיתונאים וכתבים שנכחו פיזית בישיבת הסיעה את החידה הבאה: מה בדיוק אמר דרעי בנושא השבת. התשובה ברורה. כצפוי, אף אחד מהם לא זכר, אף אחד לא הקשיב, אף אחד לא דיווח”.

הנה למה כדאי, לפעמים, לפנות לנשים. כעיתונאית, נכחתי שם, ואפילו הקלטתי מילה במילה את שנאמר בנושא השבת, אילו רק פנית אלי ושאלת, היית יודע גם אתה, פלר.

לטובת קוראיך, הנה התיעוד המלא:

“אנחנו רוצים להעביר שלושה חוקים כדי להתמודד עם בעיית השבת שאנחנו מתמודדים איתה כיום. שני חוקים זה להתמודד עם הבג”צ של המרכולים, שזה למעשה הפרת הסטטוס-קוו שהיה עד היום שלא היה באופן רשמי ופורמאלי מסחר בשבת, והחשש הגדול הוא שמאז פסיקת הבג”צ שלשר הפנים יש רק סמכות אישורית ולא סמכות שיקול דעת, זה יתחיל להיות סחף.

“צריך לזכור שהחנויות הללו הן בדרך כלל רשתות, ואם יש סניף פה, יש גם סניף בעיר אחרת, וזה יכול להתפרץ. וגם, אין גבולות. מי שמכיר את גוש דן, אתה לא יודע בדיוק איפה עיר מתחילה ואיפה היא מסתיימת. ולכן הצעת החוק שכבר הפצתי ובשבוע הבא מסתיימים 21 ימי ההמתנה שלה, קובעת שפתיחת חנויות בשבתות ובמועדי ישראל לשר הפנים יש סמכות. איני נכנס לכל הניסוח של החוק. זה למעשה לא מתמודד עם הבג”ץ על מה שכבר נפתח בתל-אביב, כלומר, על מה שבג”ץ כבר אישר לפתוח בתל-אביב.

“רק נזכיר שבתל-אביב חוק העזר מדבר על 164 חנויות כשכיום פתוחות שם קרוב ל-400 חנויות, כך שהעירייה תצטרך לבצע את חוק העזר, אחרי שאושר על ידי בית המשפט. הם יצטרכו לסגור הרבה מאד חנויות כדי להיות לפי החוק. החוק שאנחנו מגישים והפצתי לא מתמודד רטרואקטיבית אלא מכאן והלאה, וזה משום שיועצים משפטיים והיועץ המשפטי לממשלה לא אישר לי. אומר שזה לא חוקתי, כך שלא יכולתי להפיץ הצעת חוק ממשלתית כזו”.

3.

פעם אמר לי יהודי, המתנגד לקריאת שבועונים: “הם מעריצים יתר על המידה אנשים עשירים, וזה לא חינוכי לילדינו”.

השבוע, עת אחזתי בידי את שער מגזין ‘משפחה’, הבנתי למה הוא התכוון. זה בסדר לכבד עשירים, ‘רבי מכבד עשירים’, אבל להציג על שער עיתון חרדי תמונה של יהודי העומד מאחורי ‘קרן הון סיכון’, אפעס, לא ממש הולם לבית יהודי בשבת.

בפרט כשמשווים למתחרה ‘בקהילה’, שהשער שלו הוקדש לתמונת ישיבת ‘כנסת חזקיהו’.

אז נכון שמבחינה גרפית שער ‘משפחה’ מעוצב עשר ליגות מעל המתחרה, אבל בעיתון חרדי, גרפיקה אינה חזות הכול.

עית

זה מול זה. משפחה ובקהילה

4.

לא נעים להקדיש את תואר ‘הכתבה הטובה ביותר’ לאחיין – אבל מה שמגיע מגיע, וזה מגיע לו בזכות, וממש לא בחסד.

 את אותות ההתלהבות מהכתבה מצאתי עוד ביום שישי, בקבוצת בוגרי קרית אתא, זו הסמוכה לרכסים. לי עצמי הזדמן לקרוא רק בשבת, וזה היה פשוט מרתק.

“את שנות ילדותי העברתי בקריית אתא – השכנה הטובה של רכסים”, פותח יצחק פלדמן את כתבתו. “הכרתי היטב את סיפורה של העיירה שבמרחק לחיצה אחת על דוושת הגז”.

כשנתקלתי לראשונה בכתבה, חשבתי לעצמי: נו מה יש לו לחדש? שבוע קודם לכן, ב’יתד נאמן’, היה זה כתב השטח שמואל גרינוולד שעשה את אותה דרך צפונה, אל רכסים, שם שורה אבל ומספד לאחר פטירת זקן המשגיחים הגה”צ רבי דב יפה זצ”ל.

אבל עד מהרה הבנתי, שהוא בהחלט חידש.

ראשית, הוא עשה עבודת מחקר על היישוב. מאבי השושלת, רבי חזקיהו יוסף משקובסקי, עבור דרך עליית החסידים, “שנתיים לאחר העלייה שייסדה את העיר בני ברק”, ומשם אל כל מי ששימש בקודש במקום.

בין לבין, הוא שילב תיאורים: “ענני עשן נפלטים מחלון של רכב, מציירים עיגולים שבורים באוויר, סוגרים על המחשבות המעופפות ותוחמים אותן בגדרות של פיח. הדרך אל מבצר התורה של הצפון עוברת בין ערים חדשניות, שדות שיבולים משעממי נפש ומנהרות שנחצבו מתחת לאדמה כדי להיטיב עם בעלי החיים שלמעלה. שאון הרכבים החוצים בדהרה את כביש שש נהדף על חלון המכונית ומתגלגל בחזרה אל נחל אלכסנדר”.

“חוט המחשבות עוד היה הולך ונמשך אלמלא הרכב שהגיע למחוז חפצו. הגיע הזמן לנחם את הישיבה השקועה ביגונה על גאון המוסר שנעקב ממנה”.

כל מילה, פנינה.

5.

משהו מוזר היה לי השבוע בשער החדשות של ‘בקהילה’. אך טבעי הוא הפס התחתון ובו פרסומת, אבל כשגם בשמאל מופיעה מודעה – זה כבר חשוד.

פניה לעורך שלמה קוק העלתה כי מודעה שנכנסה ברגע האחרון הביאה לגניזת הכותרת. מה שהבהיר לי ששמועה ששמעתי, אינה נכונה.

על פי אותה שמועה, שמקורה באחת מחצרות הרבנים, קטע שנכתב בטורו של ריבלין היה לטעמם לא מדויק, ומאחר והעיתון כבר היה מודפס בעת שנודע להם הדבר, כל שביקשו היה לגנוז לכל הפחות את האזכור שבשער. ביקשו, וגם קיבלו.

עית

מודעה מוזרה משמאל. באדיבות המצלם

לא סביר שאכן כך היה הדבר, כי אם אכן היה – חזקה על העורך, שמופקד על עימוד השער, שהיה יודע את העובדות.

הנה הקטע שעורר את הפולמוס:

תחילתו, בביקור של יו”ר ש”ס אריה דרעי בתל-אביב ובמפגש שלו עם ראש העירייה רון חולדאי. כזכור, השניים הרבו להתבדח (ריבלין מביא את הסיפור על החדר הקטן בעליית הבית, לשם היה עולה המשורר הלאומי. חזקה עליו שלא ראה את סרטון הווידאו הבלעדי שפורסם בחרדים 10, שכן אילו היה רואה חזקה עליו שהיה מביא דבר בשם אומרו), “ולפתע מצלצל הטלפון במקטורן של דרעי”.

על הקו מישהו שביקש את התערבותו של דרעי בשחרור גופתה של בתו של הגר”מ מאזוז, בדמי ימיה. המשטרה משום מה ניסתה לעכב את ההלוויה, והיה צורך בעזרה.

לדעת ריבלין, “שר הפנים לשעבר לא הצליח לשחרר את הנפטרת”, ורק התערבות דרעי הועילה וההלוויה התקיימה בעתה ובזמנה. אז שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ‘בין השורות’ סבור ששחרור גופה הוא לא באמת משהו שצריך לריב על הקרדיט שלו.

יעמדו שניהם על הברכה לכל הפחות על המאמץ והטרחה.

6.

עיתון קטן, יחסית, הוא ‘יום ליום’, אבל מעת לעת אני מוצאת בו פנינים של ממש.

השבוע הוא הפתיע, כפי שלא הפתיעו הגדולים, בראיון מיוחד עם הגאון רבי אברהם יוסף. השבוע נגזר דינו של הרב, שחתם על עסקת טיעון, ומטבע הדברים שמר על שתיקה.

אלא שיוחאי דנינו הצליח להתחכם. “מיד לאחר יום הכיפורים, לקראת יום השנה הרביעי למרן זצ”ל, נכנסנו ללשכתו של הגאון רבי אברהם יוסף בבניין הרבנות בעיר חולון, שוחחנו איתו על ימי העלומים עם אביו הגדול, שמענו את הזכרונות והזלנו דמעה על החסרון הגדול. כבר במהלך אותה השיחה שתוכנה התפרסם במגזין המיוחד שיצא לאור, רמז הגאון רבי אברהם על התפטרותו הצפויה ואמר: ‘אני עומד לפרוש מהרבנות של חולון”‘.

אך עם זאת ציין הגאון רבי אברהם: “אני לא חושב שאני אמעיט במשהו את הפעילות שלי, אני לא חושב שאני אמעיט במשהו את ההשתדלות שלי למען הכלל בגלל שאני לא רב רשמי. אני לא זקוק לתארים”.

במהלך אותה השיחה, “שוחחנו גם על הנסיבות שהביאו להתפטרותו מהתפקיד, אולם תוכן הראיון שעסק בנושא זה צונזר לפי בקשתו שהדברים לא יתפרסמו טרם גזר הדין. כעת אנו מביאים את הדברים במלואם מפי אומרם”.

בהחלט שיחוק לעיתון ולכותב.

הרב אברהם יוסף

הרב אברהם יוסף, לפני גזר הדין. צילום: Miriam Alster/Flash90

בין החשיפות המעניינות יש את האמירה לפיה “זו סאגה שלא תיגמר, אין לי כוח בשבילה”, שזו בעצם הסיבה שבגללה פרש ממשרתו. “אגורה לא מצאו…על מה אם כן הדין?”

ויש גם מתקפה חריפה על השופטים: “לשופטים בישראל אין לא הבנת הנקרא ולא הבנת הנשמע”, אומר הרב, שאינו “נאחז בכסא. טוב לי, אני אמשיך לעבוד לשם שמים”.

7.

מעניין היה למצוא ב’יום ליום’ את הידיעה הבאה. כל המוצא ידיעה דומה באחד מהיומונים החרדיים או אפילו בשבועונים החרדיים יזכה בצל”ש מיוחד מאת ‘בין השורות’.

בכותרת: “על קרן הצבי: ‘קופת העיר’ הפסידה מיליוני שקלים בהשקעה כושלת”. בידיעה עצמה: “מניית קרן ‘מגוריט’ בצניחה חופשית: מאז ההנפקה לפני כשנה צנחה מניית החברה בכמעט שלושים אחוזים… בתחילת השבוע דיווחה ‘מגוריט’ באופן רשמי על פרישתם של גבאי ואנדורן מהדירקטוריון… עם זאת דווקא לאחר ההודעה על פרישת שני הבכירים התורנים עלתה החברה בשבעה אחוזים אך עדיין מדובר בהפסד של מיליוני שקלים אותם השקיעה ‘קופת העיר’ במניית הקרן”.

מן הסתם לא ראו במערכת ‘יום ליום’ את המכתב שהפיקו ב’קופת העיר’ עבור התורמים. מי שקרא את המכתב לא יכול היה שלא להשתכנע שלא דובים ולא יער…

ושאפו על האומץ!

• הערה: במדור נסקרים עיתונים שנשלחו לבית הכותבת או כאלו שהצליחה להשיג בחנות הסמוכה לביתה.