השבוע שעבר התחיל עם עדותה של עוזרת הבית שירה רבן, זו שלהיות עובדת מדינה בבית שברחוב בלפור קרץ לה מאד, אבל אחרי כמה ימי עבודה החטיפה למעסיקים עם תביעה לתשלום פיצויים הזוי.
מול מצלמות הטלוויזיה, חבושה במטפחת צנועה ועם פנים מטושטשות, הטיחה גברת נתניהו אמירות שאיש בעולם אינו יכול לדעת אם הן נכונות. זו מילה שלה, מול מילה שלה.
ביום ראשון הזעיקו אותי מתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה”ל, רגע אחרי שעורכת הדין לינדה עפרוני, מומחית לדיני עבודה, הטילה שם פצצה: אשה חרדית לא עובדת במקומות עבודה חילונים – אז שירה רבן לא חרדית.
אני אפילו לא צריכה לומר מה עניתי. נשים חרדיות עובדות במגוון מקומות, לאו דווקא חרדיים. אז שירה רבן חרדית.
מה זה אומר על הדברים שאמרה ועל נכונותם? כלום.
בצהריים, בתאגיד השידור ‘כאן’, הופעתי מול עפרוני.
“לינדה, למה את לא מאמינה לשירה רבן?” שאלה אותה המראיינת.
היא סיפרה שיש לה בת עו”ד חרדית, שחזרה בתשובה ומתגוררת במודיעין עלית, ולא הגיוני שאשה חרדית תגיש תביעה בבית דין לעבודה.
גם זו, כמובן, אמירה בלתי נכונה.
לא פעם רבנים מתירים פנייה לבתי דין לעבודה. נקודה.
אבל אז, היא סיכמה. והפעם, בהיגיון: “התביעה הזו מריחה לא טוב. היא מריחה שיש פה איזה משהו לא אמיתי לא הגיוני. אשה חרדית, בת 24, אם לשלושה ילדים, שנפלה אאוט אוף דה בלו ישר לרחוב בלפור, ואחרי שבועיים באה וסיפרה סיפור שכמעט רצחו אותה.
“ואני אומרת, לא הגיוני, לא הגיוני, לא יכול להיות… כל התזמורת מתוזמרת”.
ומה את חושבת על זה? – נשאלתי.
“האמת? גם אני לא מצליחה להאמין. התחושה, כפי שאמרה עורכת הדין, היא של תזמורת. קצת מדי זמן, יותר מדי להבות”.
נכון או לא נכון, ביום רביעי האחרון הגיעה שרה נתניהו לבר מצווה לנכדו של יו”ר ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני.
כשהיא מתחככת עם הציבור, ולא רק החרדי, היא תמיד מתקבלת בחום ובאהבה, וכך היה גם בבר מצווה.
איפה החלה הבעיה? בטוקבקים.
העליתי גלריה מבר המצווה, והיא חטפה שם ישר לפרצוף. “בדקו שהיא לא סוחבת בקבוקים?”, “היא לא אמרה למלצרים שהם גוש של כלום?”
לא משנה מה יתברר בסופם של הדיונים בבית המשפט. את ההשחרה שלהם, הם כבר עשו.
כמה חבל.