איך קרה שכמעט אף אחד לא שמע על שני נאומים חשובים ומרגשים?

האם אנחנו יכולים לשמוע רק דברים רעים על עצמנו? שתי נשים בכירות ומרשימות נשאו השבוע שני נאומים מדהימים, אבל אף אחד כמעט לא דיווח עליהם • הטור של סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר
כ"ב חשון התשע"ח / 11.11.2017 19:59
סיון רהב מאיר

 1.

האם אנחנו יכולים לשמוע רק דברים רעים על עצמנו? למה אם איזה פקיד באיחוד האירופי מעקם את אפו לגבי ישראל זו הופכת לכותרת ראשית, ואם מישהו בממשל טראמפ רק רומז משהו על דרישות מישראל זה הנושא המרכזי? למה במקרים הפוכים אנחנו הרבה פחות מתלהבים?

שתי נשים בכירות ומרשימות נשאו השבוע שני נאומים חשובים ומרגשים, שכמעט אף אחד לא שמע עליהם.

תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, הייתה הראשונה. אחד המשתתפים באירוע שבו דיברה בלונדון, לציון 100 שנה להצהרת בלפור, סיפר לי שיצא מהאולם וחיפש באתרי החדשות קישור לדברים, כדי לשלוח לבני משפחתו, ולא מצא. "לא הבנתי איך שום דבר ממה שאמרה לא הפך לכותרת. זה היה נאום פרו-ישראלי מובהק ותקיף. תענוג. אבל כמעט בשום מקום לא ציטטו אותו".

אז הלכתי לאתר הרשמי של ראש ממשלת בריטניה, לחפש את התמליל. "זה אחד המסמכים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה", היא אמרה בתחילת דבריה על הצהרת בלפור. "זה מכתב שהוליד את המדינה הכי יוצאת דופן".

אבו-מאזן דרש לאחרונה מבריטניה להתנצל על ההצהרה, ומיי ענתה: "כאשר יש מי שמציע לנו להתנצל על המכתב הזה, אני עונה: חד משמעית לא! אנחנו גאים בתפקיד החלוצי שלנו ביצירת מדינת ישראל. אנחנו גאים לעמוד כאן היום יחד עם ראש הממשלה נתניהו ולהכריז על תמיכתנו בישראל. רק כשחווים מקרוב את הפגיעות הישראלית, מבינים את הסכנה המתמדת שאתם מתמודדים עימה יומיומית. כך היה בביקור שלי בישראל ב-2014, כשנמצאו הגופות של הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח.

"אז אבהיר: תמיד נתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה. אין שום תירוץ להחרמות ולסנקציות על ישראל, הם לא מקובלים והממשל הנוכחי שלנו לא יהיה חלק מכך בשום אופן. אין גם שום תירוץ לאנטישמיות, והיום יש אנטישמיות חדשה ופסולה, שהופכת את הביקורת על ישראל – לדיון על עצם זכותה להתקיים. זה מתועב.

"בואו נבהיר: ביקורת על מדיניות ישראל איננה תירוץ לשלול את עצם קיומה, ממש כמו שביקורת על בריטניה לא יכולה להיות צידוק לשלול את קיומה. בנוסף, ביקורת נגד ממשלת ישראל איננה תירוץ להתנהגות אנטישמית כלפי יהודים. לא נשכח לאן שנאה כזו יכולה להוביל. זו הסיבה שבבריטניה יוקם בקרוב אתר הנצחה לאומי לשואה, ממש סמוך לפרלמנט. השבוע כבר נבחרו המעצבים לפרויקט הזה".

2.

כמה ימים אחר כך עלתה ניקי היילי על בימת מרכז הקונגרסים של וושינגטון, והתקבלה ככוכבת רוק. שגרירת ארצות הברית לאו"ם הגיעה לכנס ה-IAC, ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית, והאלפים בקהל הריעו לה שוב ושוב.

"הגעתי לביקור נפלא בישראל לפני כמה חודשים כדי לראות על מה הממשל האמריקאי מבזבז חצי מזמנו באו"ם", פתחה היילי את דבריה, ומול גלי צחוק בקהל הבהירה: "אני לא צוחקת, זה פשוט מגוחך. זה נראה שבאו"ם חצי מהזמן מדברים על ישראל וחצי מהזמן על שאר 192 המדינות בעולם.

"אז הייתי ברמת הגולן, הייתי במנהרות הטרור שנחפרות מעזה, ראיתי את עמדות הטילים בדרום לבנון. טסתי בהליקופטר מעל ישראל, וזה פקח את עיניי לראות כמה המדינה הזו קטנה. זה לא סוד שהאו"ם הוא מקום עוין לישראל, אבל זמן קצר לפני כהונתי, הייתה תקופה מבישה שבה גם ארצות הברית הצטרפה לעוינות הזו.

"ארצות הברית, בפחדנות, אישרה את החלטה 2334, שלפיה ישראל מפרה זכויות אדם. עבורי, זו לא החלטה על ההתנחלויות. יש לנו חילוקי דעות בנושא, ואפשר עדיין להישאר חברים. בהחלטה הזו הייתה בגידה בחברות שלנו, ועוד בפורום כל כך מרושע ועוין. אמריקה הייתה רחוקה מלהיות חברה לישראל באותו יום".

ובעודי בודקת האם שמעתי נכון והיילי אכן האשימה את ממשל אובמה בבגידה בישראל, היא חזרה על המילה הזו: "כל עוד אני בתפקיד, בגידה כזו לא תחזור שנית".

בדרך כלל, כשמישהו מאשים מישהו ב"בגידה", זו כותרת. כנראה לא כשמדובר בכותרת שנעימה לאוזנינו.

היילי המשיכה, כאילו דני דנון כתב לה את הטקסט: "המאבק שלי למען ישראל הוא יומיומי ובלתי פוסק. ארצות הברית יצאה מאונסק"ו, ואם צריך תצא גם ממועצת זכויות האדם, אם הצביעות שם לא תיפסק ואם הם לא יתחילו לדאוג באמת לזכויות אדם. פקחי האו"ם לא מפקחים על החיזבאללה בלבנון, הכול קורה מתחת לאף שלהם. זו בדיחה ואנחנו משנים זאת. גם בעניין ההסכם עם איראן, אנחנו נוטשים את עולם הפנטזיה של ממשל אובמה לטובת העולם האמיתי. צעד אחר צעד, אנחנו נשנה את התרבות האנטי-ישראלית באו"ם. אתם חושבים שאתם נאבקים לבד במזרח התיכון, אני כאן כדי לומר לכם – ישראל לא לבד. תודה רבה לכם, גוד בלס יו".

3.

השבוע שמענו על הקלקול ביחסים בין המינים, בגלל אנשים חייתיים, ללא שליטה ביצר, ללא איפוק. ובפרשת השבוע, "חיי שרה" – רוח אחרת. שיר הלל לזוגיות.

אברהם קונה חלקת קבר לאישתו שנפטרה, לשרה. "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", מסופר לנו. לפי אחת הגרסאות ההספד הזה היה שירת "אשת חיל" המפורסמת. פסוק אחרי פסוק אברהם שר ותיאר את מעלותיה. ומאז שנפטרה שרה – אברהם לא דיבר יותר עם אלוקים. הפרשנים מסבירים שבלעדיה הוא לא יכול להמשיך ולהתנבא. הם זוג שמשלים זה את זו, במשימה משותפת.

ואז מגיע תורו של הדור הבא לעלות על בימת ההיסטוריה. אברהם מודאג מכך שבנו יצחק עדיין רווק. החיפוש אחרי בת זוגו של יצחק כולל קריטריון אחד בלבד: נדיבות.

המבחן ליד הבאר מוכיח שרבקה היא אשת חסד. שוב ושוב היא שואבת מים כדי להשקות את כולם, וגם מציעה לאורחים לישון ולאכול בבית משפחתה. זה האודישן שהופך את רבקה לרבקה אימנו. זה הבסיס לזוגיות שלה עם יצחק.

ואז מופיע אחד הפסוקים היפים בתורה: "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ". קודם "ותהי לו לאישה", ורק אז – "ויאהבה".

התרגלנו שהסרט מתחיל באהבה ומסתיים בנישואים. אבל הסדר הוא הפוך: הנישואים הם רק תחילת הסיפור, שמתוכו נבנית ונוצרת האהבה האמיתית.

• הטור מתפרסם ב'ידיעות אחרונות'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות