לא נעים לשמוח לאיד.
תחושת השמחה וההקלה הממלאת את הלב כשאדם שאינך אוהב נתפס בקלקלתו מעלה אינסטינקטיבית את ההכרה כי מדובר בחולשה אליה נקלעת. שכן, במקום להתמודד עניינית עם אותו גורם, או לקוות כי משנתו או התנהגותו ינוטרלו אינטלגנטית, אתה נשען על החשיפה הצהובה שסילקה אותו מהמשוואה.
ולמרות זאת, אני מתקשה שלא לחוש חדווה על הטענות כי שדרן גבי גזית התנהג בצורה שאינה הולמת, אם נתבטא בעדינות, כלפי נשים.
זה חזק ממני. אני פשוט שמח.
למה?
גזית הרי אינו האדם היחידי שאני לא מחבב. ישנם עוד לא מעט אנשים שאינם כוס התה שלי. אחרי הכל אני משמש כעיתונאי ופובלציסט הרבה שנים וכנגד לא מעט מהם התבטאתי – לא שתמיד היה אכפת להם – ואף פעלתי.
אבל גזית הוא שונה. הוא אחר. מותר, כך לפי האינטרפרטציה שלי לפחות, לשמוח.
כי גזית, לא היה אוייב ‘רגיל’ של הרחוב החרדי. הוא לא נלחם באופן אינטלגנטי, הגון והגיוני כנגד הקבוצה שהוא כל כך לא אוהב.
למה? אינני יודע. אולי הוא התעצל לעשות שיעורי בית, אולי הוא לא ראה בכך חשיבות, זה לא משנה.
העובדה הברורה על כל פנים שהוא החליט להילחם בחרדים בדרכים שלו.
איך? הוא הפך לשקרן ולמנבל פה.
כך הוא הכריז לא מכבר שאברך כולל מקבל מידי חודש משכורת מן המדינה על סך 7,250 שקלים, טענה כל כך הזויה ובלתי אינטלגנטית, שאילו רק היה עושה חיפוש קטן בגוגל יכל לחסוך מעצמו את הביזיון.
שנים ספורות קודם לכן הוא כינה את החרדים בתוארים החביבים: “העלוקות, התולעים האלו… מתי נבין שאנחנו צריכים לכלוא אותם בשכונותיהם, לנתק אותם מצינור החמצן של הקידמה להותיר אותם לבד בעליבותם ובשנאתם”.
גם כאשר בשידור אחר, ניסה לטעון כי אין צורך להתחתן ברבנות, הוא משום מה, לא הצליח לשמור על נרטיב אינטלגנטי ואת דבריו סיים במשפט העמוק הבא: “הם [הרבנות] יכולים לקפוץ לי”.
יש עוד כמו ‘החרדים ממלאים את בתי הכלא’, או, ה’חוזרים בשאלה שחיים חיים איומים ועלובים בכפר חב”ד וירושלים’, ועוד פנינים שכנראה אינני זוכר.
גבי גזית אם כן, אינו אויב של הציבור החרדי במובן הזה שיש להתמודד עם דבריו או לנסות להשיב לטענותיו. הוא פשוט שקרן, שמנבל את פיו במובן הפשוט של המונח.
כשטיפוס כל כך לא מרשים נתפס על פי העדויות, בהתנהגות בלתי הולמת כלפי נשים, אני מרשה לעצמי לשמוח.
אני מודה.