אולי בכלל צריך להתחיל מהסוף?
ויהי אחרי החגים, ותחלוף לה פרשת בראשית ותגיע פרשת נח – נעיצת המסמר בתיבת השגרה. ויבואו המחשבות השנתיות.
מכירים את זה?
“הפעם אקפיד כל שבוע על שניים מקרא ואחד תרגום”, “הפעם אתחזק לי במצווה פלונית וגם אתגבר על ניסיון אלמוני”, הלא הזדמנות היא – פרשת בראשית, התחלה חדשה, כוחות חדשים והכל מתוך רצון מתחדש.
כולנו חווים זאת. זה לא פוסח על אף אחד מאתנו.
יתרה מזאת – ברוך השם לא אלמן ישראל והזדמנויות החידוש רבות הן. האפשרות ניתנת לנו מדי חג, מדי יום הולדת פרטי, מדי ראש חודש, מדי שבוע, אפילו מדי בוקר לבלתי מיואשים שבננו ולחזקים יותר גם מספר פעמים ביום.
אבל, וזה אבל גדול, מהר מאוד נבלעים אנו אל השגרה הקסומה וכל הרצונות הטובים נידפים להם ברוח הסתיו, אשר מדי ערב מזכירה לנו על קיומה.
נוהג היה מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זיע”א לספר כל שנה בלויין על אותה אשה אשר מדי שבת הייתה מגיעה לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה, ובכל שנה כאשר הייתה שומעת מפי החזן את סיפור מכירת יוסף הייתה תמהה ורוטנת מדוע אין הוא בורח? וכי אינו זוכר מה אירע לו בשנה שעברה?
אכן, תמימה הייתה אותה אשה. אבל השאלה העולה – האם אין אנו גרועים ממנה? והרי אנו לא כל כך תמימים ועם כל זאת נוהגים כמוה ולא משכילים להפיק לקחים משנה שעברה. מוכרים אנו עצמנו לידי השגרה, כשה לטבח נשבים אנו בקסמיה ובכל מה שיש לסביבה להציע, מלבד תורה ומצוות.
אז מה בעצם הרווחנו מכך שהתחלנו מהתחלה? אולי בכלל צריך להתחיל מהסוף?
מסתבר כך. ובהחלט לזה כיוונו חכמינו ז”ל כשיעצו לנו להתגבר על יצרנו על ידי שנזכיר לו יום המיתה.
האמת שבמצב נורמטיבי לא צריך ללכת ממש עד הסוף. מספיק ללכת עד סוף השנה. להעלות בזכרוננו כיצד זועקים אנו את יג המדות בסליחות של אלול ואת כאב החבטות בוידוי הגדול של כיפור. ואם נתמקד עוד יותר, זהו ודאי ההסבר הפשוט למאמר הפייטן: “סוף מעשה במחשבה תחילה” – חשוב כיצד תרגיש בסוף המעשה, או אז תכלכל צעדיך בתבונה ותנהג נכון.
אז סגור? מתחילים מהסוף?
תגובות
אין תגובות