שטח שנוא או ארץ אהובה?

למה פרסמתי מידי לידי תמונות מהכותך, חוץ מחיבת הלייקים? • ואם השמאל הציוני רוצה לחזור יום אחד להנהגה, בכיריו ודאי ימצאו עניין במסמך ההיסטורי המוצג כאן • טורה של סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר
י"ז תשרי התשע"ח / 07.10.2017 20:09
סיון רהב מאיר

1.

בימים שלפני יום כיפור העליתי מידי לילה בחצות לרשתות החברתיות תמונה של הכותל ברגע השיא של הסליחות. מדריכי טיולים וסתם מבקרים התחילו לשלוח לי תמונות מרשימות, שבכל אחת כמה עשרות אלפים. אנשים, נשים וטף מצטופפים ברחבה ואף גולשים ממנה לסמטאות הרובע היהודי.

בשעות שלפני כן, קיבלתי גם תמונות של הפקקים האנושיים ברחובות העיר העתיקה: סיור סליחות לחיילים בדואים, סיור סליחות בשפת הסימנים לחירשים, סיור סליחות לילדים בשעת צהריים מוקדמת, סיור נגיש לנכים ש'יד שרה' אירגנה.

למה פרסמתי את זה, חוץ מחיבת הלייקים? מה התמונות האלה מספרות? נדמה לי שהן אומרות שלושה דברים שלא דיברו עליהם בשנה שהסתיימה זה עתה:

• המספר. כמיליון איש הגיעו לכותל מראש חודש אלול ועד סוכות. זו הצבעה ברגליים. בדרך כלל אירועים בסדר גודל כזה הופכים אצלנו לחדשות. כשהתקשורת רוצה, גם פחות מאלף איש בהפגנה מגיעים לעמוד הראשון. תלוי באג'נדה. במקרה הזה, אחוז עצום מאזרחי ישראל התאמץ ונסע ועמד בפקקים וחנה והלך ברגל. זה אומר משהו, אבל כמעט לא זכה לסיקור.

• המגוון. רוב הנוכחים לא היו "דתיים" על פי ההגדרה המקובלת. אפשר לראות זאת בתמונות: כמעט אפס חרדים, קצת כיפות סרוגות, ואינספור כיפות־כותל לבנות שנחבשו לרגל המעמד. כך גם בעזרת הנשים. והכל מתנהל בהרמוניה, בשירה אדירה של הסליחות. אף אחד לא מעיר לאף אחת על צניעות, למשל (אוי, איזו כותרת ראשית היינו מקבלים אם איזה טמבל בודד רק היה אומר משהו!). פגשתי שם עובדי בנק בסיור סליחות מאורגן, ואז עובדי רשות מקומית, וגם תלמידי מכינות קדם צבאיות, ומשפחות שהתארגנו יחד כדי להגיע, והרבה אוטובוסים שיצאו מקיבוצים וממושבים בדרום ובצפון, וגם יחידים־יחידים, כל אחד וליבו שמשך אותו לכאן. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת.

• הכותל. כמה הוא הושמץ בשנה החולפת. הוא סוקר רק בנסיבות מעוררות מחלוקת, קיצוניות, כאילו הוא רק מפלג ומחלק אותנו, ומי בכלל רוצה להגיע אליו. מבלי להיכנס לעצם הדיון על "נשות הכותל", הנהירה הזו של אלול ותשרי נותנת קצת פרופורציות כמותיות. אבל לאוהבי הכותל אין ארגון מסודר ואין דובר שמוציא הודעות לעיתונות. אף אחד לא ראיין אותם השנה לשמוע את דעתם על המקום. אז מאות אלפים אמרו סליחות בכותל, אבל אולי צריך לבקש קצת סליחות מהכותל.

2.

הטקס במלאות 50 שנים להתיישבות הסתיים מזמן, אבל מה שקרה כאן סביבו עוד מהדהד. הסיפור הוא לא בית המשפט העליון ואיילת שקד, אלא גם השמאל הציוני.

מה עמדתו ביחס למקומות האלה? האם זהו שטח כבוש ושנוא, או ארץ אהובה, שתמורת שלום יש לסגת ממנה בכאב? אם השמאל הציוני רוצה לחזור יום אחד להנהגה, בכיריו ודאי ימצאו עניין במסמך ההיסטורי הבא.

ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, מצא התכתבות שנערכה בשנות ה־80 בין חנן כהן, חניך השומר הצעיר מצפון תל־אביב, לבין רכז ההנהגה הראשית של התנועה, אלישע שפירא.

"לאלישע שלום", כותב חנן. "לצערי הרב השתתפתי ב'טיול ירושלים' של כיתות ח' השנה, שנערך כידוע לך בשטחים שכבשה ישראל ב־ 67', שטחים שמעבר לקו הירוק. שמא פשוט לא היה מספיק מקום בשטחה של ארץ ישראל כדי לערוך טיול. הרגשתי נורא במקום לא לי. הרגשתי נורא גם כשקיבלתי עזרה רבה מה'מתיישבים היהודים החלוצים' בשטחים אלו (מתקוע, למשל). גם אותו טקס מציק של קבלת 'סמל הטיול' איבד כל משמעות, כאשר נעשה על הר ההרודיון, אשר נמצא בשטחי יהודה ושומרון.

"אנחנו, תנועת השומר הצעיר, שותפים בדיוק כמו אותם רשעים אחרים, אשר בעזרת סיסמאות כמו 'ארץ הקודש', 'עם סגולה' וכיוצא באלה סיסמאות נדושות המצדדות ב'ארץ ישראל השלמה ליהודים' – שולטים ומצדיקים שליטה על עם אחר, בכוח הזרוע ובברוטליות. לדעתי הקו הירוק הוא הקו האדום. אני מקווה שהטיול 'מים אל ים' בצפון לא ייערך בשנה הבאה מביירות להרי השוף, למשל. אין לדעתי הבדל בין טיול כזה לטיול זה, וזה ברצינות".

"לחנן – חזק!", עונה אלישע שפירא לחניך הצעיר. "מדינת ישראל לא תוכל לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי אם תמשיך לשלוט בעם אחר. הגענו למסקנה שבתנאים שנוצרו אין דרך אחרת אלא לחלק את הריבונות על ארץ ישראל בין שני העמים. אך בשום אופן איננו חדלים לראות בכל ארץ ישראל את מולדתו התרבותית, ההיסטורית והלאומית של העם היהודי. חנן, אתה שואל בציניות ובלעג, האם שורשינו השומריים והיהודיים צומחים ויונקים מנופי ההרודיון, בריכות שלמה ובתיר.

"תשובתי הברורה: כן! הר הורדוס נקרא כך על שם בונה הר הבית. אותו מלך שבנה גם את מצדה, אליה אנו עולים מדי שנה. בבתיר, היא ביתר העתיקה, לחמו אנשי בר־כוכבא במרד הגדול נגד הרומאים. ובריכות שלמה לבטח ידועות לך.

"חנן, אין מוחקים קשר של עם למולדתו בהבל פה של לעג וציניות. כאשר נשוב מיהודה ושומרון (לגבולות הבטוחים והמוסכמים שאינם בדיוק הקו הירוק), ואני מקווה שנעשה זאת במהרה, לא נשוב משם ככובשים החוזרים הביתה מארץ זרה. נשוב כמי שמחלקים את ביתם, כמי שנפרדים מנופים יקרים להם מאוד, למען מטרה ראויה מאוד – השלום. זו העוצמה המוסרית של עמדת השומר הצעיר. אחרי הכל, אני מקווה כי לאחר בוא השלום נוכל להמשיך לטייל בנופים ובאתרים שבהם צמח והתגבש עמנו, גם במקומות שבהם תתקיים ריבונות אחרת, כי אם לא כך – איזה מין שלום יהיה השלום הזה?

"חזק ואמץ, אלישע שפירא, רכז ההנהגה הראשית של השומר הצעיר".

נדמה שהדיון הזה – מיאוס וזרות כלפי יהודה ושומרון או אהבה לחבלי מולדת – רלבנטי מאוד עד היום. גם אם המסקנה הסופית היא אותה מסקנה, הגישה אומרת המון.

הסטטוס היהודי:

"כשם שהסוכה ארעית, כך חיינו ארעיים. רק ידיעה זו לבדה נותנת פרופורציה, משחררת אותנו מכל המצוקות הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו על-על, לחדווה אחרת. לכן חג הסוכות נקרא 'זמן שמחתנו'. הוא מאפשר לנו שמחה פשוטה ואמיתית" (הרב ארז משה דורון)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות