מי יחיה ומי ימות: שלוש התרופות ששינו את העולם ואת המין האנושי

קובי פינדרוס
|
כ"ט אלול התשע"ז / 20.09.2017 00:00
בראש השנה מבקשים על ‘החיים עצמם’ ובכלל זה – על גילויין של תרופות חדשות שעשויות להביא מזור לחולים הרבים שמצפים לנס • מה הן שלוש התרופות ששינו את פני האנושות ובאיזה פרס זכו מי שחשפו אותן?

בראש השנה, יום הדין, כמו גם ביום הכיפורים יום הרחמים, מתפללים ומבקשים על הדברים הבסיסיים ביותר: מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי ינוח ומי ינוע.

אין צורך אולי אפילו לומר, שבתוך תפילות אלו גם כלולות בקשות לבורא העולם, כי ישלח חכמה ובינה בידי שליחיו בעולם הזה, חוקרי המעבדות, הביולוגים והפיסיולוגיים, הרופאים והאחיות, שימצאו את התרופות הנכונות, המועילות והמדוייקות למחלות הקשות וגם הקלות שפוקדות את המין האנושי.

על רקע ציפייה זו, הנה סקירה של שלש תרופות, שנערכה על ידי אוה רוזנפלד ושלומית דיליאון מ’מעריב’, שהצילו את העולם ושינו את פני הרפואה ומכאן את תוחלת החיים של בני האדם.

האנטיביוטיקה הראשונה – פניצילין: “כשהתעוררתי קצת אחרי עלות השחר ב–28 בספטמבר 1928, בהחלט לא התכוונתי לחולל מהפכה בכל התרופות על ידי גילוי האנטיביוטיקה הראשונה בעולם, או רוצח חיידקים. אבל אני מניח שזה בדיוק מה שעשיתי”, כך כתב ד”ר אלכסנדר פלמינג. לגילוי של הפניצילין הייתה השפעה דרמטית על היכולת למגר מחלות זיהומיות קטלניות שהביאו למותם של מיליוני בני אדם. לא במקרה הובילה התגלית לזכייה בפרס נובל.

מי היה ד”ר פלמינג? ובכן הוא היה בקטריולוג שעבד בבית חולים בלונדון, יצא לחופשה בקיץ 1928. בשובו למעבדה מצא על צלחות הפטרי, שבהן גידל מושבות חיידקים, עובש (שם כללי לפטריות). ההפתעה הייתה גדולה כשנחשף מבעד לעדשת המיקרוסקופ לכך שהעובש לא רק מנע התרבות חיידקים, אלא אף קטל אותם.

לפלמינג לא היו הידע והכלים המתאימים לזקק כנדרש את החומר הפעיל בעובש, ולכן הוא זנח את הנושא עד 1940.

כעשור לאחר הגילוי שלו, החל ד”ר הווארד פלורי, פתולוג מאוניברסיטת אוקספורד, לחקור את הנושא עם עמיתו ארנסט בוריס צ’יין. האחרון היה החוקר שהצליח לבודד את הפניצילין. השניים החלו לערוך ניסויים בבעלי חיים והוכיחו שהפניצילין יכול לשמש כתרופה. ד”ר פלמינג הוא החוקר המזוהה ביותר עם תגלית הפניצילין. הוא זכה בתארים ובפרסים, היוקרתי ביותר בהם היה פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה ב־1945, שאותו חלק עם פלורי וצ’יין.

קרני רנטגן: בשפות מסוימות קרינת רנטגן נקראת “קרני X”, כפי שכינה אותה וילהלם רנטגן, פיזיקאי וחוקר מגרמניה, כשגילה אותה במקרה בסוף 1895. לימים, גם היחידות למדידת קרינה מייננת וגם היסוד רנטגניום נקראו על שמו. רנטגן מצא שבדרגה גבוהה של מתח חשמלי, בתנאים מסוימים, יוצאת קרינה שחודרת לתוך חומרים שונים, כמו עץ או בשר אדם.

צילום הרנטגן הראשון היה של כף ידה של אשתו, שבו נראו מלבד עצמותיה גם הטבעת שענדה על אצבעה. גופים ממתכת, כמו גם העצמות, בולעים את הקרינה ולכן אפשר לבחון את מבנה העצמות והשיניים או לאתר רכיב זר ולא רצוי שחדר לגוף. אף שרנטגן לא השתתף בפיתוח ולא השתמש בקרינה לשיקוף ולצילומים רפואיים,

גם הוא, שלא במפתיע, זכה בפרס הנובל הראשון לפיזיקה ב־1901.

אינסולין לטיפול בסוכרת: פרופ’ ג’ון מקלאוד, חוקר “מחלת הסוכר” במחלקה לפיזיולוגיה של אוניברסיטת טורונטו בקנדה, אפשר באחת מחופשותיו ב־1920 לד”ר פרדריק בנטינג, רופא צבאי, לעבוד במעבדתו בזמן היעדרו עם הסטודנט ועוזר המחקר צ’ארלס בסט. השניים הבינו כי בחלק מסוים בלבלב, שבו תאים הנקראים איי לנגרהנס, מיוצר ומופרש חומר מסוים, שלימים נקרא אינסולין, המשפיע על רמות הסוכר בדם.

אם יש מחסור באינסולין (עקב ירידה בייצורו בלבלב או בפעילותו המטבולית) נוצרים סיבוכים ובעיות בריאותיות האופייניים לסוכרת. באותם ימים הייתה סוכרת מחלה חשוכת מרפא, והחולים בה איבדו ממשקלם וסבלו מתשישות ומפגיעה בתפקוד – עד מוות.

לאחר מיצוי אינסולין (הפרדתו מנוזלים) מהלבלב ובדיקת השפעתו על כלבים במעבדה, ניתן אינסולין גם לנער בן 14, חולה בסוכרת, ומצבו השתפר פלאים.

האם הם זכו גם כן בנובל? התשובה כמובן חיובית. על תגלית זו, שהצילה מיליוני בני אדם, זכו ב־1923 ד”ר בנטינג ופרופ’ מקלאוד בפרס נובל לרפואה. הראשון התעקש לחלוק את הפרס (גם הכספי) עם בסט. השני, שהיה שותף לפרס בעיקר בזכות העובדה שעמד בראש המעבדה שבה עסקו במחקר, ביקש לצרף את ג’יימס קוליפ, ביוכימאי שסייע בתהליך מיצוי האינסולין. בהמשך הם העבירו את הזכויות על הפטנט שרשמו לאוניברסיטה.