מי ישליו: סיפורה המופלא של מורה ליוגה ש’מצאה’ את האמא היהודייה

אמונה בן גרא, היום אם לשישה ילדים מסולסלי פיאות, נולדה במשפחה מתבוללת מצאצאי חסידי צ'כנוב בעיירה קטנה במדינת ניו יורק • בשיחה מרתקת עם שרי רוט היא מגוללת את סיפור חייה המדהים: הבריחה להודו, המפגש עם בעלה, החזרה ליהדות - וההופעות במסגרת להקת מחול חרדית לנשים
כ"ט אלול התשע"ז / 20.09.2017 00:01

“למה אתה הולך כבר עכשיו למנחה? לך יותר מאוחר עם אבא”, אני שומעת את אמונה בן גרא לוחשת לבנה הגדול. ברקע בליל קולות של ילדים משחקים, המולת אחר הצהריים שהיא הכי שגרתית בבית חרדי קלאסי.

רק אתמול בלילה הייתה בהופעה של ‘אמנות ואמונה’ – המרכז לאמנויות ברוח יהודית, המהווה בית חם לאמנים החרדים. היה קשה לשוחח איתה, היא נערכה ואפילו התרגשה. קשה להאמין, אבל הריקודים על הבמה הם סוג של הגשמת חלום עבורה, או אם תרצו, אמונה שהתגשמה. מי היה מאמין, כשהחלה את צעדיה בגיל 3, שיום יבוא והיא תתוודע לכך שהיא בעצם יהודיה.

ליהודים בארץ קשה לתפוס עד כמה המנטאליות האמריקנית שונה מזו הישראלית. שנים של הפרדת דת ומדינה עשו את שלהם, כך שגם אם ביום אחד בהיר נוחתת על ראשך המהלומה בדמות הודעה כי ‘אתה יהודי’, זה לא ממש מזיז לך או נותן לך תחושה של ‘השתנו לך החיים’.

זה, בעצם, מה שקרה לאמונה. אבל נתחיל מהתחלה.

“נולדתי בארה”ב, במדינת ניו-יורק אבל רחוק מהעיר, קרוב לקנדה”, היא פותחת את סיפורה המרתק. “עיירה קטנה, וילה עם חצר ענקית, כמו לכל השכנים בסביבה”.

בחודש בו נולדה אביה התקבל ללשכת עורכי דין, להתמחות. עם הזמן הבית הולך והופך ל’בית אמיד’ עם אבא עורך דין. “אמא שלי עבדה כסוכנת ביטוח, ולמרות שהסגנון לא היה מנקר עיניים, אני זוכרת שמעולם לא חסר לי דבר בבית. פה ושם היינו נוסעים לחופשות, טסים, היה לנו הכל”.

יש לה אח גדול ממנה בחמש שנים, “וזהו”. רק הם, שניהם. משפחה אמריקנית טיפוסית, שממש לא דיברה על יהדות ולא ממש נתנה לילדים מידע על כך שהם יהודים.

“המעניין הוא שהרקע של שני ההורים שלי יהודי לגמרי. אמא שלי מניו ג’רזי, משפחה ממוצא גרמני במקור. הסבא וסבתא שלה הגיעו מגרמניה עוד הרבה לפני מלחמת העולם השנייה. אמה יהודיה, אבל ממשפחה מתבוללת שעסקה במשחק בתיאטרון, דור של השכלה, קצת זהות יהודית אבל לא מעבר לזה. מה שהביא לכך שהיא התחתנה בהיותה בארה”ב ל…גוי. גם הוא עצמו היה במקור מגרמניה, מה שהביא אותו, מטבע הדברים, להתבייש בכך שהוא נישא ליהודיה.

“הדרישה הנחרצת שלו הייתה: תתנצרי, וכך היא עשתה. דרישה נוספת הייתה שלא לספר על מוצאה היהודי לילדיה, כך שאמא שלי מעולם לא ידעה על מוצאה המקורי.

אמונה

אמונה בן גרא. צילום: שקד דגן

“החתונה שלהם הייתה ב-1938, לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, בניו-ג’רזי, שם גדלה. אני לא ממש יודעת אבל יתכן שהרוחות האנטישמיות שנשבו בגרמניה, שם עדיין נותר חלק גדול ממשפחתו, הביאו לכך שהוא התבייש, גם בהיותו כבר בארה”ב, ארץ החופש והליברליזם, ברעייתו היהודייה. למען האמת, משפחתו לא ממש אהבה את סבתי, למרות שהיא התנצרה, גידלה את אמא שלי כנוצריה אדוקה, כולל הליכה לכנסיה בימי ראשון וניסיון להפוך את אמא שלי לנזירה…מה שלא צלח בידם”.

“אבא שלי מגיע מלונג-איילנד, אבא שלו, כלומר סבי, היה ממשפחה של חסידי צ’וכנוב. משפחתו הגיעה מפולין, כל אחיו נולדו שם, הוא היה הראשון שנולד כבר על אדמת ארה”ב. היה זה בשנת 1925 כשהגיעו. למען האמת, אבי סבי הגיע עשר שנים קודם לכן לארה”ב, כדי להכין תשתית כלכלית לכל המשפחה. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה כך שהתוכנית התעכבה ורק אחרי כעשר שנים הצליח להעביר את כל המשפחה אליו. תשעה חודשים לאחר מכן נולד סבי”.

• המשפחה הייתה חרדית?

“אז זהו, שלא. ההורים שלו היו חסידים. בהתחלה היה הסבא שלי תלמיד מבריק בישיבת ‘חיים ברלין’. אבל בשלב מסוים יצא, הלך לצבא האמריקני והכיר שם חברים גויים. יום אחד הלך לחתונה של חבר והכיר שם את סבתא שלי, שהיא הייתה ממשפחה ממש מתבוללת. שבת אחת הוא סיפר להורים שלו שהוא נוסע אליה והוא חזר וסיפר ‘התחתנתי’.

“ההורים כמובן שלא היו מרוצים מהבחירה שלו, משפחה חסידית, כל בני הדודים של סבא שלי חרדים מברוקלין, והוא היחיד שנטש את הרקע החרדי. יש עוד אח שהוא רפורמי, אבל כל האחיות שלו ממשפחות ממש חרדיות”.

מה שהביא לניתוק הקשר שלו עם המשפחה. “בשנים האחרונות אני מנסה לשחזר קשרים, להכיר, להתקשר, לדבר. אבל בילדותי, לא שמעתי עליהם, לא ידעתי עליהם. הוא היה מנודה. לבית הזה נולד אבי, בית מנותק לגמרי מכל זכר ליהדות”.

“אמא שלי הכירה את אבא שלי באוניברסיטה ‘סירקיוז יוניברסיטי’, היא למדה שם התפתחות הילד, והוא למד עריכת דין, כאמור. אבל כשהחליטו להינשא היא קמה ועזבה את הלימודים כדי לתמוך באבא כלכלית.

כילדה היא למדה בבית ספר ציבורי, עם חג המולד וכל שאר מיני סממנים. “שום יהדות…רק שב’מקרה’ שתי חברות טובות שלי היו יהודיות, אז יצא לי להיות אצלן ב’סדר’, בחנוכה וכאלו. הן ממש לא היו חרדיות או קרובות לזה, קצת מסורת, קצת זהות יהודית ותו לא.

“כל הזמן חברות ‘זרקו’ לי שאני יהודיה, אבל לא ממש הבנתי, כי כל הסיפור עם סבא שלי נשמר בסוד. את מכירה את זה, זה היה דור שבו הכול היה בסוד ואתה לא ידעת כלום על אף אחד. אתה שואל מי ההורים שלך, למה אין לנו דודים, אבל שותקים וכולם עושים במרפקים כאילו אסור לדבר על זה. זה היה דור אחר ממה שקורה היום”.

אמונה
‘ששת ימי המעשה’. צילום: שקד דגן

עם משפחת אמה, היא הייתה בקשר חם מאד, אבל גם הם לא ידעו כלום על מוצאם. “אחרי שסבתי נפטרה, אחותה הגדולה ביותר של הסבתא יצאה אלינו ואמרה: ‘יש לי סוד לספר לכולם, אמא שלכם הייתה יהודיה’. היא סיפרה איך ניסתה לחדש את הקשרים עם הסבתא שלה, הסתכלה באלבומים ופתאום ראתה איך כולם חבושים בכיפות והתחילה להפנים שהיא יהודיה. כולם הופתעו, אמרו כזה ‘וואו, לא ידענו שאנחנו יהודים’.

“ידעתי שאבא שלי יהודי, סוג של, השם שלנו היה יהודי, בנדקובסקי, אז תמיד אמרו לי שאני יהודיה, אבל זה לא אמר לי כלום. אבל לגבי הצד של אמא שלי ממש לא ידעתי”.

• צחקו עליך על כך שהיית יהודיה?

“לא, מה פתאום, גדלתי בחברה מאד פתוחה, בבית מאד מאד ליברלי, בארה”ב אין דבר כזה לצחוק על יהודי או מישהו שונה. לזכותו של אבא שלי ייאמר שהוא אמר תמיד שצריך לקבל את כולם וגם את השונה, ואכן, כשחזרנו בהמשך בתשובה הוא קיבל אותנו ממש יפה. זה לא רק סיסמה שהשתמש בה. וזה לא כמו בארץ שאומרים שצריך לכבד כל אחד, אבל את החרדים לא תמיד מכבדים”.

• אז בגיל 11 השתנה אצלך משהו?

“לא. זו אמריקה, שם ההפרדה בין הדת למדינה מושלמת. להגיד לי שהסבתא שלי יהודיה, זה בערך כמו להגיד למישהו שאבא שלך אסטרונאוט. לא התייחסתי לזה בכלל, רק שמעתי, וזה עבר לי למעלה מעל הראש.

“בעיירה שלי, הארבורן, היה רק בית כנסת אחד, גם הוא רפורמי, זו עיירה מאד קטנה למרות שהתפרסמה בגלל בית הכלא הגדול הנמצא בה. פעם אחת בלבד הייתי בבית הכנסת, כשחברתי עלתה לתורה בבת המצווה שלה, מזה את מבינה שזה היה בית כנסת ממש רפורמי (היא פורצת בצחוק. ש.ר.). גם לאוניברסיטה בחרתי ב’סוני פרצ’ק’, קרוב לניו יורק סיטי, אוניברסיטה של אומנות שם בחרתי מסלול של אמנות. זה היה מקום מספר 3 למחול בארה”ב, עושים שם תואר אקדמי במחול. בארץ אין דבר כזה.

“רקדתי בערך מגיל 3, והיה חשוב לי למסד את זה. זה כמו קונסרבטוריון, זה לרקוד מהבוקר עד 11-12 בלילה, לומדים תיאוריה של מחול, מוזיקה, היסטוריה של המחול, אנטומיה, עוד נושאים של אמנות שקשורים, מוזיקה, דרמה, הרבה מאד שיעורים, הרבה מאד כירוגרפיה, זה ממש כמו אקדמיה ויוצאים עם תואר BSA.

“לנגן לא למדתי, רק תיאוריה של מוסיקה שצריך לדעת כרקדנית וכירוגרפית, אבל לנגן ידעתי אישית מילדות, כשניגנתי בחליל צד, אבל לא מאד משתמשת בזה. זה שוכב בארון, מידי פעם אני מוציאה את זה, אבל לא מעבר לזה. לא בהופעות. אבל בזכות זה אני יודעת לקרוא מוזיקה וזה מאד עזר לי”.

• את מסיימת את התואר, ומה עושים עם זה?

“אז הולכים לגור בעיר ניו יורק, עושים פרויקטים בלי תשלום, והולכים כל הזמן לאודישנים. אין כסף בתחום הזה של אומנות, אולי היום זה שונה”.

אמונה

‘ששת ימי המעשה’. צילום: יעל שווארץ

• אז למה בעצם בחרת במקצוע שאין איתו תעסוקה, למה לא הלכת ללמוד עריכת דין, נניח, כמו אביך?

“את נשמעת כמו הסבא שלי. הוא היה אומר לי, לפחות תלמדי משהו שתוכלי להתפרנס ממנו. ואני התעקשתי שלא משנה לי, אני לא עושה שום דבר אחר, רק את זה. וזה לוקח את כל הזמן שלך, אי אפשר לעשות עוד משהו בינתיים. אפילו ללמד באוניברסיטה לא יכולתי כי לא עשיתי תואר בהוראת המחול אלא בלהופיע. התעקשתי שאני הולכת להיות רקדנית מקצועית, להופיע, לא הייתה לי אפילו שאלה על זה”.

• זה, בעצם, להגשים חלום. כנראה שלא היו לך קשיים כלכליים בילדות, אז לא הבנת את החשיבות של הבאת פרנסה.

“זה לא היה חשוב לי הקטע הזה של לא לחיות בצמצום”.

•ההורים שלך מימנו לך את הלימודים?

“גם וגם. לקחתי הלוואות, שסיימתי לשלם אותן אחרי שהבן השני שלי נולד… זה לא שההורים שלי לא עזרו לי, אבל מדובר באוניברסיטה מאד יקרה, כך שהם מימנו אותי ותמכו בי, אבל מעבר לזה נאלצתי גם לעבוד במסעדות כמלצרית. צריך להבין שההורים שלי היו עם מוסר ומשמעת, לא בקטע של לתת לך בלי גבול אלא שבן אדם צריך להסתדר בכוחות עצמו ולא הכול לקבל מההורים. שם בגיל 17-18 אם אתה רוצה ללכת לאוניברסיטה אתה יוצא מהבית מיד, אין שם צבא אז מתחילים ללמוד מוקדם, ואתה חייב ללמוד להסתדר”.

•  באודישנים, את עדיין בלי שום ידע ביהדות. ואת כבר בת 22-23 וכלום עם יהדות.

“בגיל 21 סיימתי את האוניברסיטה, והייתי הולכת לאודישנים, מגיעה קבוע לשלוש אחרונות. בכל אודישן יש איזה 200 משתתפות, כל אחד מקבל מספר, אתה עושה הופעה קצרה, ממיינים, אומרים את המספרים שיכולים ללכת הביתה ומי נשאר. ושוב עושים הופעה, ושוב שולחים חלק הביתה וחלק נשארים. כל אודישן נמשך יום אחד, אבל לפעמים גם יומיים. כלומר, מחר תחזרו ונמשיך. מדובר בלהקות למחול שמחפשות משתתפים. ואני מוצאת את עצמי מגיעה תמיד למקומות האחרונים, אבל לא נבחרת”.

• בגלל שם משפחתך היהודי?

“לא, מה פתאום, בארה”ב אין דברים כאלו. לא הכרתי בחיים שלי משהו שדומה לאנטישמיות. גם לא התייחסתי ליהדות שלי, אמרתי לעצמי זה שם משפחה מפולין, הא ותו לא. החברה בה גדלתי היא כל כך מלאה בתערובות. בכיתה שלי היו ילדים מיפן, מסין, מאטליה, מכל מקום, ככה גידלו אותי, אז מעולם לא התייחסתי למוצא. הנושא הזה של לא להיבחר ממש הכניס אותי אז לדכאון. אבל בהמשך התבררה לי הסיבה. אילו הייתי נבחרת הייתה לי סיבה להישאר בארה”ב, אבל ה’ רצה משהו אחר בשבילי, מסלול שונה”.

פסל החירות, מנהטן, ניו יורק, ארה"ב

צילום: פלאש90

ואז חלתה אמה, בסרטן נשים. “היינו מאד קרובות אני ואמא שלי”, היא מספרת, ומוסיפה שבגיל 12 הוריה התגרשו. ומאז, היא חיה עם אמה, כך שהקשר ביניהן היה מאד קרוב.

“זמן ממש קצר לאחר שחלתה היא נפטרה, אני הייתי בת 23. אמנם לא גרתי אז איתה בבית, אבל הייתי מגיעה הרבה. כל שבוע, או כל שבועיים, לפעמים לקחתי חופש מהאודישנים ומהמלצרות וחוזרת להיות איתה כמה ימים. כשנודע לי שהיא חולה ובעיקר לקראת הסוף ביקרתי אותה המון, שהיתי איתה הרבה. כשהיא נפטרה זה היה בשבילי ‘בום’ ענק. היא הייתה בסך הכול בת 49, אשה צעירה. את אחי ילדה כשהיתה בת 21 ואותי בת 25, כך שהייתה אמא מאד צעירה, גם ברוחה. אשה נדירה, אשת חסד, יהודיה טיפוסית!”

כשהיא מדברת על אמה, קולה רוטט. “עם מי היא לא הייתה עושה חסד. כשהיו לחברות שלי קשיים, הייתה לוקחת אותם הביתה, אנשים חולים היא טיפלה בהם, הייתה אשה כל כך טובת לב, תמיד עם חיוך. אבא שלי, לעומתה, היה שונה. הוא עדיין חי ברוך ה'”.

היא מעדיפה לדלג על פרשת הגירושין וסיבתה, ואני מכבדת את רצונה. אחרי הכול, כתבה המתפרסמת באינטרנט, תמיד יכולה להגיע בעזרתו הברוכה של הגוגל לכל מקום בעולם. במבט לאחור, פטירתה של אמה היא ששינתה את חייה. “זה ממש ערער את החיים שלי. פתאום לכלום לא היה משמעות”.

• איך הגיב אביך?

“הוא בכה. הוא סיפר לי שהוא נזכר איך היא הייתה מלמדת אותו התעמלות קרקע, בכל אופן אמא של הילדים שלו ועברו משהו ביחד בחיים. היא גם תמכה בו בתקופה שהוא למד. כשהיא נפטרה הוא היה כבר נשוי, הוא ואשתו התחתנו אחרי גיל 40 ומעולם לא היו להם ילדים”.

בנקודה הזו חייה מתערערים. “חזרתי לניו יורק, ואין לי שום טעם פתאום בחיים. לא יוצאת עם חברות, שומרת על קשר עם אבא שלי, אבל אי אפשר להשוות את הקשר עם אמא שלי. הוא היה קשר מצוין, אבל לא כזה של להתקשר כל הזמן ויודעים עליך את כל הפרטים כמו שהיה אצל אמא שלי. איבדתי את הטעם למחול, לעבודה, אני בת 23 ושבורה לגמרי. לא ידעתי שום דבר על הלכות אבל, אבל איבדתי את הטעם. לא רציתי לאכול, לרקוד, תפקדתי בלי לחשוב, הכול היה נראה לי טיפשי וחסר משמעות”.

בשנים קודמות עוד החלה לעשות יוגה, וחלמה להיות מורה ליוגה, וגם פנתה לכל מיני קורסים להכשרה למורות ליוגה. ואז קיבלה תשובה שיש קורס להכשרת מורות ב…הודו. זה יצא ממש בתזמון הנכון.

“כחודשיים אחרי פטירת אמי הגיע סכום של כסף מהביטוח הלאומי. אח שלי התקשר לבשר לי על זה, כמה אלפי שקלים, ופשוט לקחתי את הכסף, שילמתי על הקורס, קניתי כרטיס, עשיתי ויזה ועוד באותו יום עליתי על מטוס לשם. זה נשמע לך אולי לא מוזר, אבל לבחורה אמריקנית זה מאד מוזר. זה משהו שאופייני אולי לישראלים, לא לאמריקנית. פתאום רציתי הודו. זה היה סוג של בריחה”.

הודו

הודו. צילום: Nati Shohat/FLASH90

היא הגיעה להודו, ירדה מהמטוס, לקחה מטוס, הגיעה למקום בו מלמדים יוגה, “שם קיבל אותי בחור שרשם אותי והוא היום בעלי… אני לא זוכרת אותו, אבל לימים הוא סיפר לי על זה.

“הוא עצמו קוראים לו משה, משה בן גרא, הוא בחור חיפאי מישראל. גם הוא אוהב יוגה, והוא עבד שם במכון בהתנדבות. במקור הוא היה כדורסלן במכבי חיפה נראה לי מגיל 15. היה מאד גבוה. לימים הפך לאיש עסקים, הם התגוררו ברחוב הס, איפשהו בכרמל, משפחה לא אמידה. בעלי יצא לעבוד מגיל 14 לפרנס את משפחתו. ההורים שלו התגרשו, אבא שלו עבר לארה”ב ומאז לאמא שלו היה מאד קשה לפרנס את הבית. אמא שלו לחמה ממש על הילדים שלה, היה לה קשה מאד, אבל היום היא מנכ”לית של חברה מאד מוצלחת.

“לבעלי הייתה ילדות קצת קשה. בהמשך נפצע בצבא, בסוף תקופתו בצבא, איפה שהוא בגיל 21, בתאונת דרכים. אמרו לו שלא יילך לעולם, 8 חודשים הוא היה בכיסא גלגלים. אבל ברוך ה’ הוא יצא מזה והקים חברת כח אדם שקיימת עד היום, למרות שהוא כבר לא חלק מזה. ‘יד ביד’, ככה נקראת החברה, שהקים יחד עם אמא שלו. בהתחלה היה עובד 18 שעות ביום, לא ישן מספיק, אבל אז הוא קרס וקיבל התקף מהמתח האדיר.

“הרופאים הורו לו לקחת חופש חודש ימים בלי להתקרב למשרד. הציעו לו לעשות יוגה באיזה קיבוץ, והוא קפץ על הרעיון, הוריד את הקוקו, הוריד את החליפה, והחל לפתח חיים של יוגה. ככה הגיע להתנדב בהודו במקום אליו הגעתי אני. זה חיים של פשטות, אתה מתנדב, הם נותנים לך אוכל ולינה, זה משך אותו”.

וככה הם נפגשו בהודו.

‘את יהודיה?’ שאל אותה פעם.

היא השיבה: ‘לא, מה פתאום. אבא שלי היה יהודי, וזהו’.

‘ומה עם אמא שלך?’ שאל.

‘אמא שלי לא, אבל אמא שלה כן’ – השיבה לו. ‘אם אמא שלך יהודיה, אזי גם את יהודיה’, הוא השיב.

“אם תחשבי שבאותו רגע זה היה עם שופרות זיקוקים או ברקים, אז ממש לא. החיים המשיכו כאילו כלום לא קרה, למרות שבשבילו זה היה רגע מאד חשוב. אנחנו נשואים 15 שנה, 15 שנה אנחנו בארץ, אבל התגלגלנו הרבה מאז אותו רגע גורלי…”

בשלב מסוים, אחרי חצי שנה, תמה הויזה שלה, והיא מצאה את עצמה חוזרת לארה”ב.

אמונה בן גרא, הללו

צילום: תמי וייס

משהו משך אותה לבקר את כולם, את כל בני המשפחה, כולל את סבה שבא ממשפחה של חסידי צ’כנוב. “לא הייתה לי עבודה, נשאר לי קצת כסף מאמא שלי, אז מה שנותר לי זה לעשות קצת סיבובים ברכבת ובאוטובוסים כדי להכיר את המשפחה שלה. חייתי בפשטות. עם הסבא והסבתא גדלנו יחד, עם גיל 11 גדלנו בשכנות. הגעתי לסבא שלי ואמרתי לו: ‘סבא, הכרתי את הבן אדם שאיתו אני הולכת להתחתן’. הוא נבהל ושאל: ‘הודי?’ אמרתי: ‘לא, לא, ישראלי’. זה לא שהיה חשוב לו שלא אתחתן עם גוי, פשוט המוצא ההודי הפריע לו, ככה נראה לי.

הוא שאל: ‘ישראלי וגם יהודי?’ אמרתי: ‘כן, קוראים לו משה’. הוא נהיה חיוור ואמר: ‘זה השם של אבא שלי’.

“ואז סיפר לי את כל סיפור חייו, למה עזב את הדרך. לא בדיוק הבנתי אז מה זה יהדות. במקביל, משה חלה בהודו במחלת בטן טיפוסית להודו והחליט לסיים את טיולו ולחזור הביתה. היו לו חלומות כמו לטפס על ההימלאיה ועוד דברים מהסוג הזה, שלא עניינו אותי. בין לבין היינו הולכים לבתי חב”ד, הוא לקח אותי, אמר לי: ‘את חייבת ללכת לאכול חמין’. אבל עדיין שום קשר ליהדות ולדת”.

יום אחד הוא הודיע לה שהוא חוזר ארצה. “דיברנו במיילים, וסיפר שקנה כרטיס ליום זה וזה. לא שאלתי כלום, רצתי וקניתי כרטיס לארץ והגענו יחד”.

בעלה נכנס הביתה, ואני שומעת אותה אומרת לו “שלום” בחביבות. נראה שהוא קולט מהר במה היא עסוקה, ומהרגע הזה הוא מתערב פה ושם ומסדר לה את הסיפור. “אל תשים אותו לישון”, אני שומעת אותה מבקשת ממנו…

שני אנשים שגילו יחד את האמת ואת האמונה. “הכול החל בספרון שנתן ידיד לבעלי. הספרון הזה התחיל לחזק אותו, אני ממש הייתי מרוחקת. כל מה שהוא רצה לעשות, לא הייתי אנטי, אבל זה לא דיבר אלי. הוא גדל עם סבא חזן חיפאי מפורסם, משה אליהו (שם המשפחה המקורי היה חמקאג’י), חזן ופייטן, במוצאו הוא מחאלב. אני הייתי מנותקת לגמרי”.

• אז את ממוצא פולני, בעלך ממוצא חלאבי ואתם מסתדרים.

“כן, בטח (היא צוחקת)… חצי חלאבי חצי מרוקאי…”

“הצעת הנישואין שלו הגיעה על רקע התקדמותו בדת. גרנו אז בארץ, בחיפה, וחיפשנו רב שיחתן אותנו. הוא היה לוקח אותי להרצאות של ערכים, כשאנחנו מדברים על שנת 2002. תוך כדי הוא ניסה למצוא רב שיחתן אותנו. הוא היה מתרגם לי לאנגלית את ההרצאות והיינו יושבים מאחורה והוא היה מתרגם לי בשקט. אנשים היו מסתובבים ואומרים: ‘זה מפריע, זה מפריע’, אבל הוא לא תיגרם לי את זה. אני הייתי שואלת אותו: ‘מה זה מפריע? מה הם אומרים?’ והוא היה אומר, ‘לא יודע’…הוא לא רצה שאפגע.

אמונה בן גרא, הללו

צילום: תמי וייס

“היינו בהרצאה של הרב סטבסקי, שמצא חן בעיני בעלי והוא החליט שהוא זה שיחתן אותנו. באותה עת בעלי התחיל ללמוד, להתחזק דרך הרב יובל אשרב, והרב הסכים לחתן אותנו בתנאי שנשמור טהרה, כשרות ושבת. אני אמרתי אין בעיה, אנחנו ממילא צמחונים כי היינו ביוגה, אז נכשיר ונטביל את הכל, זה פשוט. שמירת שבת? לא ידענו אפילו מה זה, כמה הלכות יש, כמה לימוד זה כולל. חשבנו לא נבשל ולא נסע בשבת זה מאד פשוט. לגבי טהרה אמרתי: תביא לי ספר אקרא ואחליט. הוא הביא לי ספר מאד רוחני וזה היה נשמע לי מיוחד, כך שזה מצא חן בעיני. הסכמנו מתוך תמימות, בלי הרבה ידע”.

החתונה שלהם הייתה יפה מאד. לה לא הייתה משפחה בארץ, הימים ימי האינתיפאדה (2002) כך שרק אביה ואשתו והאחות הגדולה של אמה הגיעו. חתונה בעתלית, על הים, חתונה לא מאד גדולה, חתונה צמחונית כמובן (“עד היום המשפחה שלו מדברת על זה”…”אחרי שילדתי חזרנו לאכול כרגיל, זה לא התאים לי, למרות שאני צמחונית מגיל 12, יחד עם אמא שלי”) בעלי כבר היה עם כיפה, ציצית וזקן, אני עם מכנסים”.

אחרי החתונה התגוררו בישוב קטן בשם ‘לוטם’, בצפון. “זו הייתה שכונה קטנה שנבנתה לילדי הקיבוץ, חדר או שנים והתקבצו שם הרבה אנשים שהגיעו מהודו. בעלי ממשיך להתחזק, ואני בקצב שלי. לא אנטי, אבל קצב משלי. נסענו לכרמיאל לשיעורים, ערכים שלחו לנו נשים שהעבירו לנו שיעורים. היינו קבוצה קטנה שחזרה בתשובה ביחד, ועד היום אנחנו בקשר. שמרנו על טהרה, כשרות ושבת, כל הזמן למדנו עוד, עד שהתחזקתי לגמרי, כולל כיסוי ראש, צניעות ועוד”.

היום יש לה 6 ילדים, בלי עין הרע. הילד הגדול שלה כבר בן 13 ולומד ב’תורת חיים’ ביד-בנימין. לפני כחודש הם עברו דירה לירושלים, “כל ילד כמעט נולד במקום אחר. גרנו בלוטם, משם עברנו לאור הגנוז ליד מירון. הראשון למד בלוטם והיה הרבה איתי בבית, השני למד באור הגנוז, כשהגיעו לכיתה א’ עברנו לאדם ולמדו ב’שער השמים’, תלמוד תורה בבית אל, ובעלי גם לימד שם”.

את הבת היחידה שלהם היא שלחה ל’צופיה’, בגבעת שאול, מוסד דתי לאומי תורני, “עם גרביים”.

אני מנסה להבין למה  לא שלחה אותה לבית יעקב, והיא פותחת בפניי נושא כאוב. “בעלי עם לבוש חסידי היום, מאד נמשך לחסידות, אנחנו בעלי תשובה, וראינו זוגות שהם כמונו כמה קשה להם להתקבל למוסדות חרדיים. אנחנו קשורים לאור הגנוז, לרב שינברגר. ראינו איך בנות התקבלו יפה לבית יעקב, אבל כשמגיעות לסמינר הן נשארות בחוץ. כשגרנו ליד בית אל ראינו חברים שצריכים לשנות את השם שלהם לשם אשכנזי, ואנחנו ממש לא היינו במקום כזה.

ירושלים

ירושלים. צילום: Miriam Alster/FLASH90

“אנחנו חושבים שאנחנו יהודים יקרים. בשער השמים היה חינוך נפלא, בלי אפליות בין אשכנזים לספרדים, הכול ‘עם ישראל’, ילדים מקבלים יראת שמים אז הלכנו על זה. ואז הכרנו את הציבור הדתי לאומי תורני, אבל עדיין אנחנו לא מרגישים שאנחנו משויכים למשהו ספציפי”.

בעלה מספר ברקע שהוא קשור לאחד התלמידים שלו, ואיתו מתייעצים. “הילדים שלו ושלנו לומדים יחד. אני רואה חינוך ממש טוב אצל הבת שלי”.

בשלב בו כבר חזרה בתשובה, ולקחה על עצמה בשמחה את עול תורה ומצוות, “וצמאה לדעת עוד ועוד”, החלה להפנים שהעיסוק שלה, מורה ליוגה, לא ממש שייך לעולם התורה והמצוות. “זה היה לפני כ-12 שנה, לא כמו היום שיש יותר מודעות, וחיינו באור הגנוז שזה ישוב של בעלי תשובה בו אנשים מאד מתרחקים מהעבר שלהם. בשבילי להיות מורה למחול זה לא מספיק, רציתי להיות רקדנית על במה. והתחלתי להבין שאני לא יכולה לרקוד במעורב, ובעצם הרבה מקומות חסומים בפני.

“לימדתי במכון למחול, פה ושם, אבל היה חסר לי הריקוד עצמו. בעלי לימד יוגה ובשלב מסוים שילב עוד עבודות. חיינו בישוב שיתופי אז עשה מה שביקשו. אחר כך היה אברך בכולל כמעט 8 שנים, אחר כך מלמד ב’שער השמים’ לכמה שנים. אבל אני עצמי מצאתי את עצמי מתפללת לה’ שיחזיר לה את המחול לחיים שלי.

“זה צורך נפשי שקשה לי לתאר, צורך פנימי שלא יועיל לו שארקוד לבד בסלון או ארקוד במסגרת לימוד ושיעורים. זה לא היה זה. יום אחד כשהיינו ב’אדם’ מישהו סיפרה לי על בית ספר למחול עם הנהלה חרדית. הייתי בסוף הריון של הילד השלישי, קצת אחרי הלידה הלכתי לבדוק, ונסחפתי”.

באותה תקופה אבא שלה התקשר. ‘כדאי שתבואי להיפרד מגרנדפא (-הסבא), כי הוא כבר לא יכול לדבר’. שלחתי מכתב שיקראו לו, כשאני חותמת בשם ‘הנכדה החוצפנית’. תמיד היה קורא לי ככה, כי תמיד הייתי כזו חוצפנית, עם חיוך. במכתבי ביקשתי שיעשה לי טובה יחידה, שיגיד ‘שמע ישראל ה’ אלוקנו ה’ אחד’.

“סיפרו לי שקראו לו את המכתב והוא החל לבכות, ביקש שיקראו לו את המכתב עשרות פעמים, ובסוף, ביקש שיקראו לרב. הוא שהה אז בפלורידה, במקום בו מתגוררים הרבה אנשים מבוגרים, הרב הגיע, הם התייחדו בחדר, לא יודעים מה היה שם. זה היה רק הוא והרב, ובסוף הוא נפטר ביום שישי בין השמשות, שאומרים שזה שומר מחיבוט הקבר. באמונה שלי, הוא עשה תשובה לקראת סוף חייו”.

ברקע אני שומעת את המולת הילדים, אבל היא שותקת. דומיה משתררת. ניכר בה שהקטע הזה של הסבא השאיר עליה רושם עז. עם הסבתא היא לא ניסתה להתחבר, “היא הייתה ממש מנותקת”. היא גם נפטרה מאד מהר, בעקבות מחלה, לא כמו אצל הסבא שהיה זמן להתכונן לזה.

אמונה הייתה בת כ-32, יום אחרי לידת הילד השלישי שלה, כבר חרדית וחוזרת בתשובה.

אמונה, להקת הללו

צילום: שקד דגן

ובדיוק באותה תקופה שמה עליה מנהלת בית הספר למחול, חיה שלמה, עין.

“את רוצה להצטרף ללהקת הללו?” – הציעה לה. “זה היה בשבילי סוג של הגשמת חלום. סוף סוף מצאתי את ייעודי. חיה היא הרכזת של המחול במסגרת ‘אמנות ואמונה’. בדיוק אז חיפשו רקדניות חדשות. זה מדהים, כי כולן שם כמוני, בעלות תשובה שמרגישות צורך פנימי לא רק לרקוד אלא גם להיות חלק מיצירה, מתהליך של יצירה, של אומנות. ומוזיקה זה אומנות, היהדות מאד קשורה למוזיקה – תרבות הניגונים – ויש לה המון כוח להשפיע על הנפש.

“אני זוכרת את עצמי כבעלת תשובה טריה נוסעת ברכב, היו שם כל מיני דיסקים שבעלי היה שם. לא מספיק הבנתי אז עברית, אבל הייתי שומעת ובוכה מרוב התרגשות. זה היה מזיז משהו בנפש שלי. הרגשתי שאני רוצה להתקרב לה'”.

לאמנות, בעיניה, יש אפשרות לקרב אנשים לה’, “לעצמם”, “לחזק אנשים”. פסגת האושר שלה זה לצאת מהופעה ולשמוע מאשה “חיזקת אותי ביהדות”. או כמו שאמרה לה פעם אשה בני ברקית, במבטא אידישאי, “חיזקת אותי באידישקייט”.

“מטרת האומנות, אמנות שהיא יהודית, זה לקרב את הבן אדם לה’, לחזק אותו, לתת לו מקום לביטוי”. לדעתה, עדיין אין מספיק מודעות לזה בציבור החרדי, לא מספיק תקציבים, למרות שיש פריצת דרך איטית. “וזה מרגש אותי”.

בערב ראש השנה היה חשוב לה לספר את סיפורה לקהל הרחב, לומר לאנשים אומנות מהי, ואיך היא יכולה לקרב אנשים לבורא עולם. היא כולה תקווה שההכרה בתחום תלך ותתרחב, שהקריטריונים יותאמו (“אנחנו אמהות לילדים, מידי פעם מישהי יולדת”), אבל היא מעריכה את עומר, המנהלת, שהנושא יקר לליבה. “חושבים שאמנות שייכת לעולם החומר, אבל זה כל כך לא נכון. זה משהו שבא לקרב, לדבר אל הרוח”.

כשהיא מופיעה במסגרת הלהקה היא חלק מהרקדניות. אבל לעיתים היא מופיעה בהרצאות שבסופן היא גם רוקדת. לנשים, לבנות אולפנה ועוד. וקצת גם מלמדת יוגה.

“אנשים חושבים שיוגה זו עבודה זרה, אבל אפשר לעשות את זה בצורה אחרת לגמרי, שתתאים ליהדות. יש מכללה שיצאה מאור הגנוז ושם אני מורה למגמה של ‘יוגה בדרך היהדות’. וזה מאד יפה, כי זה לא רק התעמלות אלא פילוסופיה שמלמדת מידות. במקום התבוננות של ההודים יש התבוננות של היהדות שיש לזה מסורת מאד עשירה”.

היא לא מפרסמת, מכירים אותה מפה לאוזן, וכעת, יכירו גם דרך הרשת.

“ה’ נתת לי כזו מתנה. חשבתי שהחיים שלי נגמרו, והנה עזרת לי להגשים את עצמי. ואני לא מדברת רק על פרנסה, אלא גם על הגשמה”.

פעמיים עשה לה ה’ נס. בפעם הראשונה כשאיבדה את אמה, וחשבה שהנה אין יותר טעם לחיים. ואז מצאה את בעלה.

בפעם השנייה, אחרי ששבה בתשובה, ה’ עזר לה למצוא הגשמה עצמית במסגרת חרדית. “זה ממש שני ניסים שנעשו לי. הנשים במיזם הן כולן נשמות טובות, כולן מחפשות את הקשר לה’, כולן בעלות תשובה, עושות את זה לא בשביל כבוד אלא בשביל ה’. ממש טוב לי שם”.

הדפס כתבה

תגובות

    בארץ אין דבר כזה?
    01/10/2017 08:34
    שולמית
  1. בארץ מזמן!!! יש בירושלים אקדמיה למוזיקה ומחול עם תואר ראשון ומעלה… ולא מעט שנים גם מסלולי מחול לתואר במכללות דתיות.
    חוץ מזה התכוונתם בוודאי לכוראוגרפיה\כוראוגרפית..
    שנת אמונה ואמנות טובה!!