על הפלייליסט, נתניהו – ועלינו
1.
במסגרת סיכומי השנה החולפת, פורסמה השבוע רשימת השירים המושמעים ביותר בתשע”ז. הלכתי לקרוא ברצף את המילים של כולם.
אני לא מבקרת מוזיקה, כל אחד יכול לשפוט לבד את הרמה, החריזה והסגנון. סבלימינל, אליעד ושמעון בוסקילה בולטים לטובה ביופי ובמסר של השירים שלהם, אבל זה המיעוט. כל הטקסטים האחרים עוסקים בבוטות במה שבינו לבינה, ורבים מהם מתרחשים בין האסור למותר, בין בגידה, הסתרה, הסכמה ואי הסכמה.
כל הגבולות מטושטשים: עוד כוס או שתיים היא אולי תתרצה, רומזים סטטיק ובן אל בשיר אחד, ובשיר אחר מכריזים: “יש שמועות עליה שסירבה לכולם פה, יש שמועות עליו שאף אחת לא אמרה לו לא, יש מצב יקרה אם רק תהיה איתה ישיר”.
והפלייליסט כולל כמובן את זו שראו אותה עם אחר במסיבה בחיפה, ומילים כמו “לא משנה מה שתגידי, לא משנה מה את חושבת”. לא ברור איפה ארגוני הנשים, הח”כיות הפמיניסטיות, הח”כים הדתיים וסתם הורים מן השורה. לא, זו ממש לא קריאה לצנזר שום דבר בחוק, אבל מותר להביע דעה ולעורר מודעות לגבי פס הקול של המוזיקה הפופולארית בישראל.
זה מה שנכנס לראש, זה מה שמפזמים אפילו בלי לשים לב, זה מה שמעצב פה את התודעה של ילדים ובני נוער, הרבה יותר משיעורי חינוך בבית הספר.
2.
אסתר חיות נבחרה השבוע לנשיאת בית המשפט העליון.
האם היא אקטיביסטית? שמרנית? מה דעתה על חוקי יסוד? על סמכות הכנסת? כל השאלות האלה חשובות, אבל במידה מוגבלת.
גם נאומה המהדהד של איילת שקד על מערכת המשפט חשוב, אבל שוב, לא הכי חשוב. לא שמעתי בנאומים החגיגיים האלה בימים האחרונים עיסוק בדברים הכי בסיסיים: הסחבת המשפטית, הביורוקרטיה, העומס על השופטים.
במשך שנים, ככתבת לענייני משפט, רצתי במסדרונות אחרי שרים ובכירים שכיכבו במשפטים מתוקשרים, אבל במזנון, בהפסקה, פגשתי מאות אנשים, הלקוחות האמיתיים של המערכת, ושמעתי מה באמת מטריד אותם. לא, לא הבג”צים העקרוניים, עם פסקי דין בני מאות עמודים, אלא השאלה הפשוטה כמה זמן לוקח לקבל צדק.
לא מה ברק או חשין חושבים אלא מתי שופט השלום שמולם יקבע את הדיון הבא, וכמה שעות יחכו לו כשכבר יגיעו לדיון. כשטחנות הצדק טוחנות לאט, הצדק נפגע. זה דבר יסודי לא פחות מדיונים על חוק יסוד כזה או אחר.
3.
בחודש אלול אפשר לקרוא כל ידיעה בחדשות גם קצת כמו משל רוחני: הסתכלתי על דפי הרישומים של שיחותיו של בנימין נתניהו עם בכירי “ישראל היום”. שיחה עם עמוס רגב ב־22:35 ועוד אחת ב־23:00 ועוד שלוש שיחות עד חצות וחצי. איזה פירוט מדויק, איזה רישום מפורט. הכל כתוב.
“הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים”, נכתב במקורותינו.
פרשנים רבים מצטטים את המשפט הזה לפני ראש השנה, שנחשב ליום דין. זו הכנה לא רעה, להסתכל על דו”ח שיחות כזה, ולהיזכר שכל מעשה קטן שלנו לא נמחק, אלא נחשב ונמדד, גם אם אנחנו לא ראש הממשלה.
4.
זה נכון גם לגבי סערת ערן זהבי. גם בה היה מסר עמוק, למי שחיפש. כשדתיים משתמשים בביטוי “פגיעה ברגשות” נהוג ללעוג להם. פגיעה ברגשות? נו, באמת, תתגברו.
אבל השבוע התברר שלכולם יש סמלים יקרים וקדושים, לכולם קשה לראות משהו בעל ערך מושלך לרצפה, בלי לקבל את הכבוד המגיע לו.
זהבי ביזה את תפקידו בנבחרת. ההיסטריה הייתה מוגזמת, כאילו מדובר בשבירת הלוחות, אבל בשורש הדברים – זו הייתה פגיעה ברגשות, בסמל. כן, יש דבר כזה.
5.
נסעתי לא מזמן מביתי בירושלים לבית־שמש. תיכננתי לצאת שעה קודם, בגלל ניסיון מר בעבר, ניסיון שכלל פקקים בהלוך ופקקים בחזור. אבל השבוע הווייז הפתיע אותי והדרך הפתיעה עוד יותר.
כביש 38 נחנך החודש ושינה לחלוטין את הגישה לבית־שמש. נתיבים, גשרים, מחלפים. תענוג. דבר דומה קרה השבוע סוף־סוף גם בירושלים. כביש בגין דרום נסלל סופית, ולעיר הבירה יש מעתה שער כניסה ראוי מדרום, אחרי שנים של עומסי תנועה באזור.
משום מה לא ראיתי את שני העניינים הדרמטיים האלה בכותרות העיתונים.
6.
“והיה כי תבוא אל הארץ”. כך מתחילה פרשת השבוע, שמתארת את הבאת הביכורים, הפירות הראשונים של החקלאי שמגיע לארץ.
השבוע פירסמה רשות שדות התעופה נתונים על “והיה כי תצא מן הארץ” – מספר הנוסעים שעברו בנתב”ג במהלך אוגוסט. מדובר בחמישה מיליון איש בחודשי קיץ, גידול של כ־ 18% לעומת השנה שעברה, וזאת בעקבות מהפכת “שמיים פתוחים”.
זה אכן נתון מרשים, אבל בואו נוסיף לו, ברשותכם, עוד נתון, על אלה שאכן באו אל הארץ.
אז כמה עולים הגיעו לארץ בקיץ הזה? זה מספר שמשום מה לא מצוין ולא נחגג רשמית. הנה הספירה, כפי שמסרה דוברת משרד הקליטה: ביוני, יולי ואוגוסט האחרונים עלו לארץ 7,977 איש. כמעט 8,000 עולים חדשים, בעיקר מברית־המועצות לשעבר, צרפת וארצות־הברית, אבל לא רק. הגיעו לכאן גם 142 עולים מבריטניה, 120 מקנדה, 55 מאיטליה ועוד ועוד ועוד.
ברוכים הבאים.
הסטטוס היהודי:
“בהבאת הביכורים בכל שנה מחדש, האדם עולה לירושלים עם ראשית התבואה ומכריז ‘באתי אל הארץ’. גם אם אבותיו הם שעלו אליה והוא נולד כאן, עליו לחוש שהוא עצמו בא אל הארץ. כשם שאומרים שכל אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך כל אדם צריך לראות עצמו כאילו עלה ארצה” (הרב אלחנן סמט)
• הטור מתפרסם ה’ידיעות אחרונות’
תגובות
אין תגובות