את הימים האחרונים עברה קרובת משפחתי, שבנה בן ה-13 צפוי לעלות לכיתה ח’ ב’חיידר’ שבעיר החרדית מודיעין עילית, כמו בתוך סיוט שלא נגמר.
היא מצאה את עצמה בתוך מירוץ מטורף ואכזרי, בו השתתפו מלבדה רשמים, ראשי ישיבות קטנות, מנהלי בית ספר והורים של ‘דגים טריים’ נוספים, והשעות הקשות שחלפו לא הוסיפו רבות לבריאות שלה ולעצביה המתוחים ממילא, בשל העובדה כי בנה משתייך לעדה הלבנטינית הנחותה.
במה דברים אמורים?
על ראשם של הנערים בכיתה ח’, שנת הלימודים האחרונה בתלמוד התורה, מתחולל מאבק אדירים בין צי של ‘רשמים’ – אברך צעיר, זריז ומפולפל, המבטיח לשולחיו כי הוא ‘ידאג’ לקבוצת תלמידים מובחרת לקראת שנת הלימודים הקרובה.
כל ‘רשם’ מבקש להבטיח כי בישיבה עבורה הוא עובד תלמד קבוצת התלמידים הטובה ביותר. מאחר שכמות התלמידים האידיאליים מצומצמת סטטיסטית מטבע הדברים, מתחוללת מלחמה אמיתית על כל ראש, כאשר על מחירה של חתיכה ‘טובה’ עשוי הרשם לגרוף אלפי שקלים, לא כולל שכר בסיס.
הדרמה האכזרית הזו, פוגעת כמובן בתלמידים, בהורים, וגם בישיבות עצמן – והיא מהווה כר פנטסטי לשורה של דילים לא מאוד כשרים: אשכנזי בינוני אחד, תמורת שני ספרדים מצוינים, למשל; או מוסדות שמפנים את תלמידיהם לישיבות נחשבות, כדי לשמור על המוניטין של המוסד בלי להתחשב בטובתו האישית של התלמיד. אלה עובדות הידועות לכל. כך גם שמועות על ‘דילים’ מכוערים בין מחנכים, רשמים, וראשי ישיבות על חשבונם של התלמידים לא חדלות מלהתרוצץ.
גם המתח הגובר עם התקדמותה של השנה, הופך את האווירה בכיתה, ובבתי התלמידים לקטסטרופלית. כולם חוששים מכולם, מי הרשם או הישיבה שיצליחו לתפוס ראשון את התלמידים הטובים ובכך יותירו לרעיהם את ‘הבררה’ הבלתי משובחת לימודית וגנטית? האם יצליחו הרשמים לעשות קופה יפה בעונת תשע”ח או שיפסידו לרשמים בעלי הקשרים הטובים יותר?
קרובת המשפחה שלי, שמצאה את עצמה בתוך המירוץ המפחיד, החלה לערוך סדרת טלפונים לכל רב או עסקן שעשוי להיות בעל השפעה, וביקשה נואשות להשיג את מספרי הטלפון של הרשמים המובילים. היא התמלאה בפחד אמיתי מהרגע בו ‘הכל יתפוצץ’, כלומר, היום בו שמותיהם של הנערים מן הקבוצה המובילה יגיעו במהירות לרשמים הזריזים, ובשיחות טלפון זריזות תיסגר ההרשמה, כשהיא נותרת עם בנה הספרדי והעלוב בחוץ.
ולפחד שלה מסתבר, היה על מה להתבסס.
ביום ראשון האחרון, בשעות הערב המוקדמות, חייגה אלי האשה וסיפרה שאכן ‘הכל התפוצץ’. הישיבה שהיא רצתה כבר סגרה את הרישום דקות לאחר רגע הפיצוץ.
בתוך דקות היא קיבלה שלוש שיחות טלפון, משלושה רשמים שונים השייכים לישיבות מן הדרג השני, שהספיקו (“השד יודע איך”) להתעדכן כי בנה, הנחשב עילוי, עדיין ‘פנוי’ והפצירו בה לשלוח אותו אל הישיבה הבינונית אותה הם מייצגים.
למה אתם מבזים את הרבנים שלכם?
בית הדין בקריית ספר, מודע היטב לשרשרת האירועים חסרת ההיגיון הזו, והוא חיבר – כפי שדווח בחרדים 10 – מסמך האוסר בתוקף על הורי הנערים, הרשמים, המחנכים, וראשי הישיבות לעסוק ברישום עד לתאריך מוסכם לקראת סוף השנה.
בדרישה זו, שהופצה לכל הורי התלמידים, כמו גם בלוחות המודעות והמקומונים, קיווה בית הדין כי יישמר מתח הלימודים הבריא עד לתומה של השנה.
אלא שהרשמים, ראשי הישיבות, וגם ההורים המבקשים בסופו של יום את טובת בנם, נותרו אדישים להוראת הרבנים, ומידי שנה ‘מתפוצץ’ הרישום זמן רב קודם לתאריך הנקוב על ידי בית הדין.
השנה, נחצה קו אדום נוסף, כאשר כבר בימיה הראשונים של שנת הלימודים, שנה תמימה קודם תחילת שנת תשע”ט, נסגרה ההרשמה ורוב התלמידים כבר הבטיחו את מקומם בישיבות השונות הפרוסות ברחבי העיר.
קרובת המשפחה שלי מצאה מקלט לבנה בישיבה מן הדרג השני, והודתה לאלוקים שוב ושוב, על שהיא שהתה במקרה באותם ימים בעיר, ולא יצאה לחופש כמתוכנן, שכן אז הייתה מוצאת עצמה ללא מוסד עבור בנה.
היום, שלושה ימים אחרי שהאבק שקע, בלוטת היותרת של ההורים חזרה להפריש אדרנלין ברמת שיגרה, וכספם של הרשמים כבר הועבר בנקאית בחשבונם מותר אולי לשאול:
למה אתם, אחי החרדים, מבזים את הרבנים שלכם? כיצד אין לכם כבוד מינימלי לבית הדין, לרבני העיר, שמתחננים שתקשיבו להם – עבורכם? איך הפכנו אנחנו החרדים לאנשים שבפשטות – אם להתבטא בעדינות – ‘לא סופרים’ אפילו את הרבנים הבכירים שלנו?
זו אינה פעם ראשונה, כמובן. מנהיגי הציבור הליטאי , הגרא”מ שך והגרי”ש אלישיב זצ”ל התחננו, אין מילה אחרת, לראשי המוסדות שיקבלו תלמידים מבני עדות המזרח, ואלו צחקו ובזו להם. הרב שך הגדיר את האפליה כ’איסור על פי דין’, והרב אלישיב קבע כי הנוקטים בה הם ‘גנבים’, לא פחות. אך הם בחרו ללעוג לאמירות הללו.
איך זה יכול להיות, למען השם?
את “ועשית ככל אשר יורוך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”, מלעיטים ומטיפים לנו עם חלב אמינו. את דוקטורינת ‘דעת תורה’ המחייבת – אין ילד חרדי שלא מכיר ומדקלם; אך אז אנו מתבגרים ומגלים שהאמירה הזו לגמרי סלקטיבית. יש מופעים בהם צריך לשמוע לרב (בחירות והשמצת חצר מתחרה), ויש מקרים בהם הוא לא נחשב (מוסדות חינוך).
במה, איפוא, אנו שונים מהאינדוודואל החילוני שלא רואה כל צורך לציית לסמכות רוחנית עליונה?