אז איזה דיסק לשמוע בשעה 12:46?

אז ישבתי לי ככה בעשרה באב, עם שני האלבומים החדשים האלה, ולא ידעתי למי אקשיב בשעה 12:46 - לרוקיסט הרוחני מדימונה או לחסיד המתוק מירושלים. שניהם כאמור טובים, אבל איזה דיסק אפעיל ראשון? טוב, אתם יודעים אלו צלילים שמעתי בסוף?
ידידיה מאיר
י"ט אב התשע"ז / 11.08.2017 11:56
ידידיה מאיר

1.

כבר שלוש פעמים התחלתי לכתוב את הטור הזה והפסקתי. לא בגלל כובד הנושא או ייסורי הכתיבה, פשוט בגלל תנאי הכתיבה. בהתחלה זאת היתה הקטנה שנכנסה ואמרה שהיא רעבה, אז עזבתי את המחשב לטובת הטוסטר. שתי דקות אחרי שחזרתי אל המקלדת, פרצו לחדר שני אחיה באמצע מריבה סוערת שדרשה בוררות מיידית. שורה וחצי אחרי שתמה הבוררות בא ילד נוסף. משעמם לו.

שמתם לב שהילדים בדורנו כבר כמעט אף פעם לא מבקשים משהו מאיתנו, ההורים? אין להם שום דרישות. הם רק מעדכנים אותך במצבם: ”אבא, אני רעב!“, ”אימא, משעמם לי!“, ”אבא, אני צמא!“, ”הבטרייה של המשחק נגמרה לי!“, ”הכדור נפל לי למרפסת של השכנים!“, ”הפקק של הקטשופ נשבר לי!“

כשהיינו ילדים חינכו אותנו להקפיד להשתמש במילת הנימוס ”בבקשה“. היום? מי מדבר על זה בכלל? קודם כול שיבקשו ולא סתם יהמהמו משפטי תלונה לחלל האוויר.

בסוף, בחסדי שמיים, הצלחתי איכשהו להתמודד עם כל ההפרעות קוטעות חוט המחשבה האלה. אבל מה שמדאיג אותי עכשיו זה לא אני, אלא אתם. יש סיכוי שהילדים שלכם יאפשרו לכם לקרוא פסקה אחת ברצף?

אני לא יודע אם בדקו פעם את התפוצה של עיתונים בחופש הגדול, אבל אין לי ספק שאם מישהו יבחן את רמת הריכוז של הקוראים, הנתונים יהיו נמוכים מאוד.

2.

ואולי זה לא הילדים אלא החום שמוציא אותנו מריכוז? השבוע שמעתי מישהו אומר שהוא לא מבין למה אנחנו לא הופכים את החזאים לבעלי מקצוע עונתי. כמו המצילים למשל. יש עונת רחצה שבה הם עובדים במרץ, אבל כשהיא נגמרת לא צריך אותם, נכון? מציל זה מקצוע לקיץ.

אז אותו דבר לגבי החזאים – רק הפוך: מי, למען השם, צריך אותם בעונת הקיץ, הוא שאל-זעק. כל יום הם אומרים לנו ”מחר יהיה חם מהרגיל בעונה“, ולמחרת שוב ”מחר יהיה חם מהרגיל בעונה“. די כבר. לא רוצים לשמוע עוד פעם שמחר יהיה חם מהרגיל בעונה. מי רוצה לדעת, מראש, שמחר היום שלו יהיה מתיש ודביק מהרגיל בעונה?

3.

עשרה באב, 12:46.

בכל שנה הרגע המדויק הזה הוא בשבילי מין מדד כזה, לבדוק מה לדעתי האלבום הבולט של הקיץ, שלא לומר של השנה. איזה שיר אשמע ראשון מיד בחצות היום שלמחרת תשעה באב. מה הכי בוער לי, מה הכי דחוף לי לחזור ולשמוע אחרי ההפסקה הקשה כל כך של שלושה שבועות.

השנה התלבטתי בין שניים מוצלחים במיוחד, כל אחד בז‘אנרו: הראשון הוא חסידי, הכי חסידי שיש. ’אותך אבקש‘, כך נקרא האלבום של ר‘ משולם גרינברגר, חסיד דושינסקי צעיר מירושלים, מלחין מחונן שגם מבצע את שיריו במתיקות, אפילו בטהרה. וזאת לא מילה שאני זורק סתם, טהרה. תקשיבו לשירים שלו, לשירה שלו. איך הוא שר מילים כמו ”מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עליי? הוחילי לאלוקים כי עוד עודנו ישועות פניי ואלוקיי“, או את הבקשה שאחרי אמירת התיקון הכללי ”תאיר עלי אורך להחזירני בתשובה שלמה לפניך באמת“.

ולצד הניגונים האותנטיים האלה, העיבודים באלבום (שעליהם אחראי יהודה גלילי) עדכניים לגמרי. זמר חסידי מקורי מלווה במוזיקה מודרנית נשמע לעתים גרוע, אפילו מגוחך. נזם זהב באף חסיד. פה החיבור הזה יצא פשוט מקסים. קדושה מרעננת.

4.

האלבום השני שונה לגמרי, למרות שהוא עוסק בעצם באותם נושאים: תפילה, אמונה, תשובה. אפשר היה לקרוא גם לו ”אותך אבקש“.

רק שהבקשה של הזמר והיוצר עקיבא תורג‘מן היא במילים אחרות לגמרי. תקשיבו: ”תהום בימין, תהום בשמאל, ואין כלום, זה רק חבל דק באמצע / תהום בקודש, תהום בחול, ואין כלום, זה רק הרגע / ולא זו בלבד שמסוכן לפחד, מסוכן גם לדבר על פחד / ואין לי ברירה, עכשיו אני כאן, ואולי זה בכלל הכי ביחד“.

ואחרי הפחד הזה (שאסור לדבר עליו אפילו) מגיעה הכרזה: ”לא העת להסיר את פעמוני הרוח / אשר על מפתן חלוני / לא העת לנעול על מנעול ובריח / את פתחי עולמי / שיבוא טוב, שיבוא / השארתי לו לב פתוח / שיבוא טוב, שיבוא / אני מאמין, אני בטוח“.

והנה עוד דוגמה מהדיסק החדש, ששמו ”עולמות“: ”כהות הרגש, אבק בעיניים / פעם היינו אחד, היום זה שניים / זה התחיל כששכחתי את שמי, ואובך מסתיר שמיים / שלום היום כבר לא יהיה / וכנראה גם לא מחר / אם את עצמי איני יודע לנחם / לתת מקום ללב נשבר“. ואז הפזמון הזועק: ”אני לא רוצה לב של אבן, למד אותי געגוע / להתרגש כמו ילד, עשה שכל דבר אז בי נוגע“. ובבית האחרון תורג‘מן הולך עד הסוף: ”מה הייתי נותן בשביל כאב חד, אמיתי / שייפלו השמיים, שתפרוץ סערה / שדמעת אמת תקרע את לבי / ומעומק הלב תצא תפילה זכה / מיליוני כוכבים בשמיים / אך כוכב אחד הוא שלי / אותו אני מבקש / אות אחת זוהרת בי“.

אני לא יודע מה הוא עושה יותר טוב, כותב או שר. לפעמים, באלבומי בכורה, ההגשה היא בוסרית, ראשונית כזו, חסרת ביטחון. כאן תורג‘מן (עם הקול שכל כך מזכיר את זה של ישי ריבו הנפלא), נשמע כאילו הוא באלבום העשירי, אחרי שכבר מילא את קיסריה. כנראה שהשנים בבית הספר ’מזמור‘ ובלהקת ’הלב והמעיין‘ עשו את שלהן.

רק דבר אחד לא הבנתי: למה בעטיפה הוא קורא לעצמו ”עקיבא“ בלי שם משפחה? מי היחצ“ן התל-אביבי שחושב שעם שם הבמה הזה יימכרו יותר עותקים? הרי זה בדיוק ההפך. עקיבא יש הרבה, אבל עקיבא תורג‘מן יש רק אחד. לו אני המפיק הייתי כותב על העטיפה ועל כל הכרזות להופעות: ”עקיבא תורג‘מן, הבן של הרב דוד תורג‘מן, מקים עולה של תורה בדימונה“.

5.

אז ישבתי לי ככה בעשרה באב, עם שני האלבומים החדשים האלה, ולא ידעתי למי אקשיב בשעה 12:46 , לרוקיסט הרוחני מדימונה או לחסיד המתוק מירושלים. שניהם כאמור טובים, אבל איזה דיסק אפעיל ראשון?

טוב, אתם יודעים אלו צלילים שמעתי בסוף? איזה סאונד נפלא מילא את חלל הבית ברגעים הראשונים שאחרי חצות היום? היה זה קולה של מכונת הכביסה שהתחילה את פעולתה, ושל ילד ברקע צועק ומבקש כבר חולצה נקייה.

סליחה, לא מבקש. מודיע שאין לו.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות