הקפיין למען שפיות סלולרית

מה עושים? קודם כול מדברים על זה. מציפים את הנושא לראש סדר היום. לא יכול להיות שלא ניתן לפחות פייט הגון מול הניסיון לשנות אותנו
סיון רהב מאיר
י"ג אב התשע"ז / 05.08.2017 21:30
סיון רהב מאיר

1.

לפני כמה ימים דיברתי בהרצאה על חלום ישן שלי: להקים את "התנועה לשפיות סלולרית". התארגנות שמטרתה להחזיר לנו את השליטה במכשיר, כי במצב הנוכחי הוא שולט בנו.

אבל אני לא יודעת להקים תנועה ולרשום עמותה, ומאוד לא טובה בהיבטים הפרקטיים של החיים, אז רק דיברתי, וגם כתבתי על כך בפייסבוק. מאז הוצפתי באין-ספור תגובות. אימהות, אבות, בני נוער, חיילים, מפקדים, רבנים, מורים. כולם מרגישים שמשהו הולך ומשתבש, אבל גם מרגישים שהטכנולוגיה כאילו חזקה מאיתנו, שאין לנו כלים להתמודד.

מעל פני השטח אנחנו ממשיכים לנהל ויכוחים מהעמדות המוכרות: הנה שמאלני והנה ימני. הנה דתי והנה חילוני. אבל מאחורי כל עימות כזה, יש בעצם מרכיב זהות חזק יותר שהולך ומשתלט על כל פרט: מכור.

אדם שקם בבוקר כדי לקדם את עצמו, את המותג ששמו "אני". פחות מרוכז, פחות קשוב, ובעצם – פחות אנושי.

הנה רק כמה סיפורים ששמעתי בשבוע האחרון:

•  פסיכולוגית ערכה אבחון לילד בכיתה א' וביקשה ממנו, כרגיל, לצייר את המשפחה שלו. פענוח ציור כזה יכול ללמד על יחסי הכוחות ועל תפיסת הילד את עצמו. הילד צייר בקווים ילדותיים את כל בני המשפחה, אבל לאבא ולאימא הוא הוסיף את הסלולרי בקצה היד. עבורו זה ההמשך הטבעי של הגוף של הוריו. חלק מהם.

•  חברה טובה שיתפה בעצב ואמרה: אני עדיין זוכרת את התקופה שבה הייתי זוכרת. היום היא כבר לא מצליחה לזכור כלום. אם כל המידע נמצא בגוגל וכל הדרכים נמצאות בווייז וכל תאריכי יום ההולדת קופצים עלייך בפייסבוק – מי צריך זיכרון? לשווא היא מנסה לשנן את המספר הביתי של הדירה השכורה החדשה שלה, ופעם אחר פעם לא מצליחה להכניס אותו לראש.

•  אופירה אליאב חזרה לאחרונה עם משפחתה מכמה שנים בארצות הברית, וכתבה לי: "בעלי בכיר בעולם ההייטק. גרנו בעמק הסיליקון, ושם יש איסור על שימוש בניידים בבית הספר, עד לשעת סיום הלימודים. השימוש בנייד בארץ היה הלם התרבות הכי חזק לבן שלי כשחזרנו. הוא לא הבין למה בהפסקות לא משחקים ומדברים וכולם תקועים בנייד שלהם. אני לא מבינה איך אין איסור כזה גם אצלנו. זה כל כך מתבקש".

•  מוריה שפירא, אשת קריירה ואימא לחמישה, סחפה בימים האחרונים את הרשת ביוזמת "אימהות לא זמינות", שקוראת לאימהות (ואבות) לכבות את הסלולרי לשעתיים מדי ערב. היא סיפרה לי השבוע שקיבלה מאות תגובות מהורים שמתפלאים איך נוצר פתאום בחייהם אי של שקט ושפיות. איך אפשר להסתכל זה לזה בעיניים, ולא לרוץ מבוהלים לכל צפצוף.

חלקם הוסיפו בשורת הסטטוס בווטסאפ את השעות שבהן הם לא זמינים מעתה. היוזמה חיובית כמובן, אבל גם עצובה. זהו, זה המקסימום? לברוח מתוך הזמינות הבלתי פוסקת אל שעתיים בלבד של הורות וזוגיות נורמליות? והאם בעצם אי אפשר לאזן, כך שהאופציה היא או שעבוד מוחלט למכשיר או ניתוק מוחלט ממנו? או מכור או סגור?

• והשבוע, הונולולו שבהוואי הפכה לעיר הגדולה הראשונה בארצות הברית שאוסרת על הולכי רגל להשתמש בסלולרי בזמן חציית הכביש. אחרי פציעות ומקרי מוות של צועדים לא מרוכזים, של זומבים עם סמרטפונים, הוחלט לקנוס ב-15 דולר את מי שייתפס חוצה תוך שהוא משתמש במכשיר.

הצעד הזה מגיע אחרי שבאנגליה בחנו אפשרות לרפד את העמודים ברחוב כדי שהמכות לא יכאבו כל כך להולכי הרגל המסמסים, ואחרי שבגרמניה כבר התקינו רמזורים על המדרכות, מתוך הבנה שהציבור מביט למטה ולא ישר אל הרמזור. האם אנחנו בטוחים שהאנושות הולכת קדימה, ולא אחורה? האם היא בכלל צועדת, או שהגב שלה כפוף והראש תקוע במסך?

אז מה עושים? קודם כול מדברים על זה. מציפים את הנושא לראש סדר היום. לא יכול להיות שההומו-ספיאנס לא ייתן לפחות פייט הגון מול הניסיון לשנות אותו. לטעמי, האתגר הזה הוא קודם כול יהודי. הרי תמיד ידענו להיות אלטרנטיבה לתרבות השלטת.

בכל דור ודור, כשהעולם כולו נסחף אחר עבודה זרה ופסלים או אחרי קומוניזם ונאציזם – היהדות לא התביישה ללכת נגד הזרם, להציג רוח אחרת.

בפרשת השבוע, 'ואתחנן', משה רבנו מזכיר לנו שהתורה אמורה להיות מזוהה לנצח עם חוכמה ותבונה: "כי היא חוכמתם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

אז למה כשמדובר במהפכה הטכנולוגית אנחנו נוהים ונוהרים ונסחפים, ממש כמו כולם, בלי שום אמירה אידיאולוגית?

השבוע כתבה לי מישהי: שימי לב שראשי התיבות של התנועה לשפיות סלולרית הם תנועת ש"ס. שלחתי בחזרה סמיילי, וכתבתי: אופס. אבל אולי בעצם זה נכון. צריך להחזיר עטרה ליושנה.

2.

נמאס לי לקרוא דעות נחרצות על פרשת אלאור אזריה, אז הנה דעה אחת לא נחרצת.

כך כתב איש התקשורת אודי ליאון, שלדעתי עלה על מה שמפריע לרבים כל כך בסיקור הפרשה:

"אז מה למדנו מפרשת אזריה? ישראל נחלקת לשניים: גזענים, שונאי ערבים לתיאבון, שמאמינים ומטיפים שערבי טוב הוא ערבי מת. ומנגד – ל'סמולנים', אוהבי ערבים בוגדים, המוכנים להקריב את חיילי צה"ל כדי להרוס את המדינה היהודית.

אז זהו, שהאמת היא שהעולם מתחלק לשניים – לאלה שמאמינים שהעולם מתחלק לשניים, ולאלו כמוני, שחושבים שהעניין קצת יותר מורכב. מהו המנגנון הטראגי של סיפור קמצא ובר-קמצא, שבגללו נחרב בית המקדש? שטעות מינורית הולכת ומסתבכת, עד שהיא הופכת בסופו של דבר למנגנון הרס.

ומה קרה כאן? חייל נסער ירה בניגוד לפקודות ובניגוד לערכי צה"ל במחבל שעד לפני כמה דקות ניסה לרצוח אותו ואת חבריו. פוליטיקאים ואנשי צבא נחפזים מיהרו להגדיר זאת 'רצח'.

תגובת הנגד המתלהמת לא איחרה לבוא: מה פתאום רצח? זה סיפור גבורה! ומכאן ההמשך ידוע. רוב הציבור מצד אחד מסתייג ומתנגד למעשהו החמור של אזריה, ומאידך הוא בשום אופן לא מוכן להסכים לכך שהרג מחבל, גם אם מנוטרל, בסערת ההתרחשות, הוא רצח או אפילו קרוב לרצח.

אבל אם מחפשים את הדם האחד של השני, וממילא עושים דמוניזציה הדדית – כך מתחיל תהליך של חורבן".

• הטור מתפרסם ב'ידיעות אחרונות'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    שפיות סלולרית
    07/08/2017 07:54
    יהודי שלא מחזיק אייפון
  1. הגיע הזמן שנבין שאנחנו כלים ושפוטים בידי המתכנתים והמתכננים בעמק הסיליקון.
    ובמיוחד כאשר המילה "איפון" היא בדיוק אותיות "נואף" ושלמה המלך כתב במשלי שנואף הוא חסר לב ומנוטרל מכל רגש וכנראה זו גם התוצאה של משתמשי האיפון