כשמשפחות עם שם דומה חגגו בר מצווה

1.

בשבת מברכין של חודש אב, שהייתה חמה בהרבה מהרגיל לעונה, יצאו משפחות שלמות מבתיהן שבשכונות מרכז ירושלים וצעדו במיטב מחלצותיהן לבית הכנסת ‘קהל חסידים’ שבלב שכונת שערי חסד. שני מניינים מתקיימים כמעט בו זמנית בבית הכנסת הוותיק הזה, ובכל אחד מהם הייתה בשבת שמחת עלייה לתורה לרגל בר המצווה של בן למשפחה מתושבי האזור.

אני אומר עכשיו את השמות של שתי המשפחות, אבל אני מבקש שתאמינו לי שזה לא סיפור שבדיתי מליבי. בסדר?

ובכן, למשפחה אחת קוראים ליקר. בנה עלה לתורה במניין שבקומת הקרקע של בית הכנסת. למשפחה השנייה קוראים לינקר. בנה עלה לתורה במניין שמתחיל חצי שעה אחר כך, בקומה השנייה של בית הכנסת. ליקר ולינקר. לינקר וליקר. שתי משפחות יקרות, כל אחת עם השמחה שלה, עם חתן בר המצווה שלה, עם האורחים שלה, ועם שם מה-זה דומה לשלה.

עכשיו תדמיינו איזה בלבול זה יצר. מגיע יהודי מרחוק לשמחת לינקר, נכנס לבית הכנסת שכתוב לו בהזמנה, בית כנסת קהל חסידים, מתיישב ומתחיל להתפלל, ואז פתאום כשמתחילה קריאת התורה הוא מגלה שזו בכלל שמחה של משפחה שהוא לא מכיר. הוא שואל מישהו שיושב לידו “סליחה, פה זה הבר מצווה של לינקר?”

ההוא לא בדיוק שומע ומסמן לו, תוך כדי הקריאה, שאכן כן. אבל לא, לינקר זה למעלה. פה זה ליקר. איזה בלגן.

לא הייתי בעזרת הנשים, אבל מדיווחים שהגיעו אליי עולה כי מבעד למחיצה היה עוד יותר קשה לעלות על ההחלפה. לא ייאמן מה שנו”ן אחת יכולה לעשות. הבלבול המשיך גם כשעלו לקידוש. שמועות עקשניות טוענות שאפילו היו מי שהתכבדו ואכלו בקידוש השני את ההרינג הלא נכון.

ואז סיפק מישהו נקודת מבט שהאירה את כל המעשייה הזאת באור חדש. ממש סגירת מעגל.

בעצם, הוא אמר, אנחנו עושים פה תיקון לחטא שבגללו אנחנו מתאבלים בימים אלה על חורבן הבית. הרי למה נחרב הבית? בגלל טעות בין שני שמות. רק שאז לא קראו להם ליקר ולינקר אלא בשמות קצת אחרים: קמצא ובר-קמצא. והנה, בשבת של ימי בין המיצרים, כולם באים גם לליקר וגם ללינקר, וכולם שמחים זה עם זה ומאירים פנים זה לזה וזורקים סוכריות זה על זה, לא משנה מי אתה, לאן הוזמנת ולאן לא הוזמנת.

נו, בית המקדש לא יכול כבר להיבנות?

2.

ואם תרשו לי, אז רק עוד דבר אחד קטן על חורבן הבית, למרות שכבר עברנו מתקופת בין המיצרים לתקופת בין הצימרים.

למה התאבלנו בתשעה באב? כל ילד יודע. בגלל שבית המקדש נחרב. ולמה? בגלל שנאת חינם. נכון מאוד, אבל איך הכול-הכול התחיל? מה היה התשעה באב הראשון בהיסטוריה שסימן את היום הזה כיום פורענות מאז ולדורות? חורבן הבית הראשון? גם נכון.

אבל זה התחיל קודם. הרבה קודם. 888 שנים לפני חורבן הבית הראשון, חזרו המרגלים מארץ ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה. בני ישראל הגיבו בהיסטריה. “ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו בלילה ההוא”.

ומה היה התאריך של הלילה ההוא? ליל תשעה באב.

את המחיר הכבד על הבכייה ההיא, בכייה של חינם, אנחנו משלמים עד היום.

שורה של אירועים קשים קרו מאז בתאריך הזה: חורבן הבית הראשון, חורבן הבית השני, כיבוש ביתר בידי הרומאים, גירוש יהודי אנגליה בידי אדוארד הראשון, גירוש יהודי ספרד בידי פרדיננד השני, גירוש יהודי גוש קטיף בידי אריק שרון הראשון. אינספור צרות ודברים רעים. אבל שוב, מה התחיל את הכול? אותה בכייה של חינם בלילה ההוא במדבר.

אז אני לא מבין: למה אנחנו מדברים בלי סוף על שנאת חינם, למה חוזרים שוב ושוב על הסיסמה “מוטב שניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם”, אבל בקושי מזכירים את הבכייה של חינם?

אני לא אומר שאין לנו מה לתקן בענייני שנאת חינם, ברור שיש, אבל מה עם תיקון החטא של בכייה של חינם? גם פה יש לנו בלי עין הרע עבודה.

כמה פעמים אנחנו כעם, וגם כיחידים, מקטרים לא בצדק, לא שמחים בחלקנו, מתלוננים, אומרים שרעה הארץ, או שרעים החיים מאוד מאוד? יש כל כך הרבה מה להשתפר בתחום הזה. אז מה עושים? פשוט מאוד. תשובת המשקל. הולכים לקיצוניות השנייה.

בדיוק כמו שאומרים לנו לעשות עם שנאת החינם. במקום לקטר ולבכות בכייה של חינם, מנסים לראות את הטוב והחיובי בכול. בארץ, בחבר, בעצמנו. מודים על כל דבר. שמחים בכל דבר. בקיצור, נראה לי שיש לי סלוגן: “מוטב שניכשל בשמחה של חינם, מאשר בבכייה של חינם”.

מי רוצה לעצב סטיקר?

צילום סלולרי: ידידיה מאיר

3.

אחד התחומים שבהם הכי היטשטש התחום שבין מציאות לפרודיה, הוא האירועים של ליל תשעה באב (אולי רק רשימת הנושאים בתיקוני ליל שבועות עוקפים, במופרכות שלהם, את הסצנה הזאת).

תראו, אני מבין את הצורך. גם לי מאוד קשה עם הקינות הארוכות ועם תאניה ואניה ויתר המילים הקשות והלא מובנות.

אבל קודם כול, מי אמר שלא צריך שיהיה קצת קשה בתשעה באב? בשביל זה הוא תשעה באב. כשייבנה בית המקדש לא יהיה קשה בתשעה באב. וחוץ מזה, נראה שמה שהתחיל אולי בכוונות טובות, לחבר את הציבור אל האבל על ידי הרצאות ודיונים בנושאים שקשורים לחורבן הבית, הפך בשנים האחרונות לעיתים (ואני מדגיש: לעיתים. עדיין יש הרבה שיחות ושיעורים וסרטוני ווטסאפ שמחברים מאוד את שומעיהם למהות היום הזה) לפסטיבל לכל דבר.

לפני כמה שנים, כשבטעות הסכמתי להגיע לאירוע כזה, הרגשתי שכמעט אסור לי להגיד שתשעה באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו אמן. מותר רק לומר שזה יום להידברות והכלה באוהלי פיוס על שם רבין. מילים כמו רב תרבותיות, פלורליזם ושיח הופכות לקדושות יותר מהתענית עצמה.

הלילה לא לומדים תורה, אבל הלילה כן נפגשים, מדברים, צוחקים וגם נהנים מפאנל עם סלבס שלא ברור מה הקשר בינו לבין היום הנורא הזה. וכל זה בערב שבו אסור אפילו להגיד שלום זה לזה או לשבת על כיסא.

לחילונים יש לצערנו את אירועי שבת-תרבות שמחללים את יום השבת, ולנו יש את תשעה-באב-תרבות.

איכה ישבה בדד? איכה ישבה בפאנל. ובעייני, השיא (של השנה) הוא מודעות הענק המעוצבות האלה שנתלו ברחובות ירושלים.

מישהו ראה אותי מצלם ושאל אותי אם אני מתכוון ללכת. אמרתי לו שנראה לי שאם כבר, אז יותר משתלם ללכת לפסטיבל הבא: י”ז סרטים בי”ז בתמוז.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’