איך נצליח לשנות את העם המשוסע והקרוע

חודש אב כבר פה, לוהט בחוץ ושורף בנשמה. כל רוח קטנה שנושבת מבעירה את השטח ואש מתלקחת ברגע. בכל מפגש אקראי בין שתי נשמות טועות שיוצאות לריקוד קטן מבעבע כעס גועש.

יחס החברה הישראלית לתשעת הימים בכלל ולצום תשעה באב, מקומם ומסעיר כל נפש יהודי הומיה.

הימים ימי אבל, צום ומספד, לעם ישראל והעם היהודי היושב בציון, ממלא את בתי הקפה, גודש את חופי הרחצה, סועד ליבו במסעדות, ושוחה להנאתו, כאילו אין כאב בעולם כלל.

לא יעברו שנים רבות וגורלו של זיכרון השואה ישווה למה שמתחולל כאן בתשעת הימים. אפס זיכרון ואפס כבוד לאומי.

מה שואה? אפילו כאב עזיבת גוש קטיף – ללא קשר לנטייה פוליטית האישית של כל אחד – ישכח וימחה מלב, כפי שנשכחה ירושלים וכשם שבית המקדש אפילו לא מוצא מקום בחזון ההמון.

בכל שנה מחדש, בזמן הזה, נחמץ הלב כאשר בסטודיו למחול של החיים שרים ורוקדים ללא אזכור או רמז לכאב הגדול שחווה עם ישראל בימים הטרופים האלה. מילא אם הכול היה היסטוריה, אפשר שיש אנשים שאינם מתחברים להיסטוריה.

אבל לצערנו האקטואליה מגישה לנו על מגש של דם את האבל ואת הסיבות להתעצב – ובכל זאת, כלום: דם יהודים נשפך כמים בחבל בנימין בעוד שבגוש דן ממשיכים לרקד ולהתהולל.

מדינת הכלה – הלכה המדינה

ימים טרופים או מטורפים, זאת השאלה.

עם השאלה באות ההשוואות. משווה את רוח הימים לתחושה הלאומית ביום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי הטרור ולא מוצאת שום חוט מקשר ואיכות מחברת. כאילו שההיסטוריה התחילה ב-48.

יותר מזה: כאילו שהצרות נגמרו בארבעים ושמונה. לא מאמינים שנגמרו הצרות? תפתחו גלגלצ ותשמעו איך כל העולם זורח ופורח ומלבלב. כאילו לא נרצחו אב ובנו ביום אחד, אב ובתו בליל שבת אחת.

האמת שלא.

גם בגלגלצ ובתקשורת היו עצובים השבוע ליום אחד. יום שלם של אבל השתרר לו באולפנים. על זבוחי בנימין? מצחיקים אם חשבתם שכן. העצב הלאומי הנורא השתרר על טביעתו של אליל זמר שנשא דגלים נוספים צבועים בצבעים שונים. דגלים מקובלים בתקשורת. דגלים מקובלים בתל-אביב.

מעשה ההצלה של אותו אליל זמר שהציל את אחייניתו בת התשע, בלע לקרבו בשאגת אדירים של נהי ובכי את גברותה העל-אנושית של האם שהריצה שלושה ילדים באלפית השנייה לחדר מבטחים שבו נמו תאומיה את תנומתם, ובידיה הרועדות סגרה את הדלת ביד אחת ובלמה את פיותיהם ביד השניה, מרגיעה ומשתיקה.

טוב, היא לא אלילת נוער. היא רק קרובת משפחה של מתנחלים. היא לא תל-אביבית. אז מה אם היא הצילה חמשה ילדים והוא הציל אחת. אז מה אם בגיא ההריגה שתחתיה פרפרו שלושת קרוביה את נשמתם בנשימות אחרונות בתוך שלוליות אדומות, כאשר בחוף הבלתי מוכרז שאסור להיכנס אליו, מת אדם אחד שאולי התרשל כשנכנס לחוף. הבה נאמר שבהיבט הרשלני זה לפחות רשלני כמו לגור בשטחים…

כה ייעשה למלך אשר תל אביב חפצה ביקרו!

ברור שאי הסימטריה בסיקור התקשורתי המוטה לטובת אליל הזמר, מכעיס ומקומם. ברור שגימוד הזוועה בחבל בנימין מסעיר ומקומם את הנפש.

ההתנכרות, הניכור, האדישות לדם יהודי סרוג – והרי אתם כן יודעים להתרגש ממוות של אדם, אם הוא נמנה על המחנה הנכון – בלתי נסלחים בשום פנים ואופן. שדרני גלי צה”ל שביום ראשון השתנקו מבכי כששוחחו עם קרובי אליל הזמר, לא הזילו דמעה אחת (באחריות!) כאשר סיקרו את הרוגי הפיגוע.

לא, אסור לנו להכיל את המצב המעוות הזה. הכלת המעוות, הרסנית היא. אהבת ישראל אין משמעה אהבת הטעויות, והטמעתן בקרבנו.

תיקון דו-כיווני

ואפשר שלא לכעוס.

אפשר לראות את יד ה׳ המכוונת ומנהלת את העולם ולהתאמץ לראות את מעלות חברנו, גם ממדינת תל-אביב, ולא רק את חסרונם. אם נתאמץ, נצליח לשנות משהו בעם המשוסע והקרוע הזה.

אמת כי אסור לנו להבליג. עלינו להמשיך ולכבוש את עמדות השיח הציבורי ולהיאבק על זכותנו להשמיע את עמדת היהדות בכל מוקדי הכוח וההשפעה. תחנות תקשורת מרכזיות במדינת היהודים אינן יכולות להיות אל-ג’זירה-לייט.

תרבות הבנת האויב הרעילה המחלחלת לוורידי העם, דרך עמדות ההשפעה הכבושות בידי מביני האויב ומצדיקיו, מקררת וקובעת תג מחיר זול במיוחד לדמיהם של הרוגי יהודה ושומרון היקרים מפז. כן, הכיבוש משחית. כיבוש עמדות המשפט והתקשורת בידי אוכלי שנאה עצמית, משחית את העם הזה.

אבל, במקביל לפעולות התיקון כלפי חוץ, עלינו לנוע גם כלפי פנים! כי להצביע עם אצבע מאשימה על האחר, רק להוכיח, רק לתת מוסר, רק לרדת על השונה ועל החוטא, רק לכעוס ולהתקומם על מי שלא נראה ומתנהג כמוני – כל אלו הן אופציות שלא רק לא תקדמנה אותנו לשום מקום, אלא תרחקנה אותנו מן התכלית ומהמטרה, אם הן תישארנה לבדן, ללא תוספת עבודה פנימית.

אקפל את האצבע המאשימה הנרגזת, אחזיר את האצבעות האחרות ואפנה אותם לתוך ליבי פנימה לבדוק איפה אני לא מוכנה לשינוי. היכן מסתתרת בתוכי שנאת חינם, קטנה וזעירה, מוסתרת מסתתרת, נעלמת נאלמת. שם נדרש הטיפול.

זאת שקמה בבוקר, מסתכלת לדמותה הנשקפת במראה,ונושפת בבוז “התבגרת, מה נסגר?”; או ההיא שמביטה בייאוש על מראה ביתה אחרי שבת אירוח ומנהמת כיונה ״שוד ושבר איזה חורבן״; או זאת ששונאת את עצמה על שאמרה דבר שאינו נשמע; ואולי האחרת שלא סולחת לעצמה על ההזדמנות שהייתה לה למקסם את הזמן היקר שלה אך ביכרה לשוט במרשתת.

הסליחה מתחילה בתוכי, שנאת החנם חייבת להיפסק. הדג מסריח מהראש, מראשה הקודח של כל אחת מאתנו הנושאת עמה חיידקים זעירים של שנאה ובוז עצמי. פירוק שנאת החנם בנפשנו פנימה, יביא לגלים גלים ואדוות של חמלה ואהבת חינם מתוכנו החוצה והלאה.

מחולות המחילה
בשבוע החם צרוב החמסינים של אב, בין תשעה באב לחמשה עשר שלו, מזמינה אתכן בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים. לחולל את השינוי המיוחל בכרמי הנפש, ואז לצאת במחולות.

במחילה ממך, אישה יהודיה, יקרה ואהובה, סלחי לעצמך! הפסיקי ליילל ולחלל את הקודש בליבך פנימה.

זכרי את דוד המלך, מלך ישראל העניו שביטל עצמו ואמר ״לבי חלל בקרבי״. את החור תמלאי בסליחה. העניקי לעצמך מחילה וכך תהיי מוכנה לצאת לדרך של שבעה שבועות של הכנות מחוללות שינוי והשראה לראש השנה.

אם נסלח לעצמנו, נהפוך את השנאה לאהבה, היפוך המגמה יזלוג הלאה ויקרב אותנו לשלום ולשלווה בקרב עם ישראל שישכון בטח בארצו, בטוח בצדקת דרכו הצודקת.

• מירי שניאורסון – מרצה, מנחה, מאמנת לנערות ונשים