בית המשפט המחוזי שבירושלים גזר היום (רביעי) שבע שנות מאסר בפועל על אהרון ליסון, בן 34, מורה בתלמוד תורה חב”ד בעיר ביתר עלית, שהורשע בביצוע עבירות חמורות בשלושה אחים.
הערב, בפוסט מטלטל שפרסם בדף הפייסבוק שלו, חושף עצמו לראשונה הגדול שבאחים – וכותב על הפרשה שטלטלה את חייו.
דבריו האמיצים, המובאים כאן בחרדים 10, תוך עריכה קלה, יכולים לסייע לכל מי שנפגעו מהאיש שפגע בו – או מאנשים אחרים.
•
אני לא יודע מהיכן להתחיל, מההתחלה או אולי מהסוף.
שמעתם עלי רבות. ראיתם אותי מרצד במסכי הטלוויזיה באתרי חדשות.
י’ קראו לי שם. החלטתי להיחשף. אני יענקי רייניץ, בן 21 היום. למדתי שנים רבות אצל אדם נערץ שבעוד חודש יכנס לכלא לשנים ארוכות.
סיפור חיי התגלגל בשנתיים האחרונות אינספור פעמים בערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט השונים. אך כיום, בפעם הראשונה החלטתי להסיר את הכפפה ולהיחשף כאן בעמוד הפייסבוק שלי, ולגולל בפניכם מעט מהאוקיינוס הסוער שבחיי. ולו, בשביל לעודד, לחזק, לרומם, ולתת תקווה לכל אותם ילדים ובני נוער שעוברים את מסכת ההתעללות שאני עברתי.
•
הייתי ילד בגיל 12 כשנכנסתי לכיתה ח’ בו לימד הרב הנערץ, החסיד המיוחד, אהרון שלמה ליסון.
האיש המכונה ‘הרב ליסון’ נהג בעקביות לשבח אותי בפני חבריי לכיתה וצוות התלמוד תורה. להעניק לי מתנות לרוב ולשלוח איתי ‘פתקי נחת’ להורים. בקהילה האיש הזה היה אדם נדיר ומיוחד, פשוט מלאך. וכך בבית.
כילד חרדי לא שמעתי בחיים את צמד המילים ‘פגיעה’. הוריי תמיד הזהירו מפני ‘אנשים מסוכנים וחולים’ שפוגעים בילדים, ואם בגן הציבורי מישהו זר מתקרב לגעת בי – ישר לצעוק ולברוח, לרוץ הביתה ולספר את אשר אירע. אם במקווה אדם זר חולני מנסה להתקרב אלי – לדעת שזה מסוכן, לצעוק ולברוח.
אבל גם בחלומות השחורים ביותר לא שיערתי שגם האיש האהוב והמיוחד הזה “הרב ליסון”, עליו הכוונה.
הוא היה המורה והרב הכי נערץ עלי. הוא היה כל עולמי, בו בטחתי בזמנים קשים, הוא היה הדמות העילאית ביותר עבורי בתור ילד קטן.
והאיש הזה ניצל אותי עשרות פעמים! ובדיוק בשביל זה יש לי עוד שלושה אחים מתחתי!
הוא ביקש ממני לקיים את מאמר המשנה בפרקי אבות “עשה לך רב”, וכך מיניתי אותו כמשפיע האישי שלי. משפיע זה אדם שמוגדר בחברה שלי כאיש שאליו פונים בעת משבר רוחני. ובו ניתן למצא כותל רחב לכל סוגי הבעיות בעולם. ואיתו נשארים בקשר. לתמיד! סוג של אלוקים.
והאלוקים הזה ניצל ופגע בי עשרות פעמים ויותר. שני אחיי מתחתיי עברו אף הם התעללות מאותו סוג, מבלי שנדע אחד מהשני.
•
שאלת ה’למה’ כבר מזמן התגמדה ונעלמה – מייאוש לקבל תשובה. למה זה מגיע לנו? שאלה שמהדהדת שנים רבות. שאלה שנשארה ללא מענה.
הוא לא רק ניצל אותי בכל עת שחפץ. ליסון חנק לי את החיים. הוציא ממני כל טיפת אוויר של חמצן טבעי, והשאיר אותי אחרי כל פגיעה עם הרהורים שכרגע הוא עשה לי את הדבר הכי טוב בעולם! בשבילי..! כי הוא אוהב אותי. כי אכפת לו ממני. כי אני הכי טוב בעולם. הכי מצטיין בעולם. הכי יפה בעולם. הכי צדיק בעולם. ולכן רק לי מגיע הדבר הזה. רק לי. בגללי.
בשנים שליסון פגע בי, עשיתי את מטרותיו נאמנה. ללא חשק ורצון, הוא שלט בי לגמרי. לא הבנתי מה קורה, ודם אדום מעולם לא התפרץ ממני. ממש כמו שבגופה של מת אפשר לבעוט ואף לקרוע עור וגידים, אבל המת לא ירגיש זאת. אולי כן, אבל את קול הזעקה מעולם לא ישמיע.
כך עברו עלי שנות הפגיעה. מאדם חי הפכתי למת. דם רב ממני יצא, אך לא אדום היה ולכן לא השמעתי זעקה.
•
התקופה השנייה של הפגיעה הייתה לאחר התלונה במשטרה.
המון קולות הושמעו, של רבנים ואישי ציבור, של חברים, שכנים ומכרים, מהשכונה ומספסל הלימודים. המון זעם וכעס היה, אך הוא הופנה אלינו המתלוננים דווקא.
איך אוכל לתאר את הצער והאכזבה, את תחושת הכעס והבגידה, כשמורים ורבנים שלימדו אותי שנים רבות, יום יום, שעליהם בטחתי וסמכתי, הופיעו מולי בדוכן העדים בבית המשפט ושיבחו והיללו את הרב הנערץ.
חיי השתנו לחלוטין, מהר גבוה ומקום בטוח, חברים וסביבה אוהבת, מוביל ומרכז, ביטחון עצמי שופע – לשיא חדש של שפל שלא הכרתי. לעומק גיהנום בוער באש שורפת שמכלה הכל.
את כל מה שהיה לי. כל מה שחלמתי! בחלומי, העתיד ורוד ויפיפה, מאובטח ומבטיח. לא חשבתי איך חיי השתנו ברגע אחד. זה קרה כל כך מהר, שלא יכולתי להגיד, לחשוב ולהביע את המהפך האכזרי.
היחידים שהיו שם, שידעו וראו את הזוועות שעברתי היו הוא ואלוקים.
אני קפאתי. רק הוא לא קפא. עבד במרץ, באכזריות אינסופית. קילף ממני שיכבה אחר שיכבה של תמימות, צחוק ילדותי, אושר נעורים. אור. נורמליות. אנושיות. ודרך חיים. עשה ממני מפלצת.
לא הבנתי מה בדיוק קורה. היחיד שיכל להסביר לי את הדברים היה הוא עצמו. והוא עשה זאת בחפץ לב.
מה שהוא הסביר לי היה בדיעבד מכה כפולה וסטירה כואבת, שעוצמתה מהדהדת בנפשי עד הלום. לא מסכימה לשחרר. אבל אז, הייתי מוכרח לקבל. כי זה מה שהיה.
והוא אמר שהוא אוהב אותי, שאני הכי טוב בעולם. שיש לי לב מיוחד. ורק בגלל זה אני “זוכה” שהוא עושה בי את הדברים הללו. ודיי! אני לא מסוגל להמשיך, כי תיכף המוח שלי מתפוצץ. מכאב, כעס, חוסר אונים.
•
אחי הצעיר נכנס ללמוד בכיתה ח’.
פה עצרתי, והחלטתי לגשת למנהל התלמוד תורה ולספר לו את המעשה, על מנת שיסלק את המורה. נפגשנו בשעה מאוחרת בלילה, הוא היה מדהים ומפתיע.
הוא הבטיח לי שאני עושה את הדבר הראוי ביותר, ואף “מגיעה לי תעודת הערכה מזהב על האומץ”, כלשונו. הוא נתן לי כוחות, תמך ועודד (עד היום, אגב). הלכנו לתחנת משטרה, הגשנו תלונה. ומאז נכנסתי לסרט שחור ואכזר שהתגלגל ככדור עוצמתי וכואב חסר מעצורים.
העדות שלי בבית משפט הייתה אחד האירועים הקשים בכל ההליך.
ילד קטן וטהור מול עו”ד צמרת, עו”ד ממולח ומנוסה, שכל מטרתו לשבור את רוחי, וזה הצליח לו. וכשפרצתי בבכי על דוכן העדים הוא לא התבלבל וצעק לעברי שכולם יודעים שהתאמנתי על הדמעות בבית.
שהנאשם שבעבר היה כל עולמי, ישב וכתב במרץ רב על גבי פתקים קטנים עובדות ושאלות, על מנת להעביר בזה אחר זה לסנגור שלו, בשביל שיוכל לתקול אותי בשאלות.. זה היה נוראי. אין מילים לתאר זאת.
תיארתי כאן אחוז אחד מן הייסורים שעברתי במהלך המשפט.
•
אחד השלבים הקשים ביותר היו ‘עדי אופי, ועדי הגנה’. זהו שלב שיש לנאשם זכות להביא עדים שיעידו לטובתו/לרעתינו.
הוא הביא עשרות עדים, את כולם הכרתי. חלקם הגדול היו מורים ורבנים שלימדו אותי בישיבה במשך שנים, חלקם היו אנשים שאהבתי, כיבדתי, הערכתי.
וביום אחד הם הופיעו שם. בהתחלה חטפתי שוק. ואז הגיע עוד דיון ועוד רב בעל שם, ועוד דיון ועוד משפיע מוכר. והתרגלתי. יותר נכון. התנתקתי. התנתקתי ריגשית ממחשבות העבר, מהתמימות והכבוד לאנשים הללו. זה קשה לי, אבל לא אני גרמתי זאת.
כולי תפילה שהסערה תחלוף. או שלפחות האנייה תחזיק מעמד, ולא תישבר חלילה. כי במצב הנוכחי חיי שלי נמצאים בסירה שברירית בתוך ים סוער וזועף. וכל רגע עלולה להישבר. ולהיאבד בקרקעית הים.
על סיפור חיי ניתן יהיה לומר בעוד כמה שנים אולי תם, אך לא נשלם. כי לסיפור הזה אין סוף. הפצעים יישארו מדממים לעד, כי אין פינצטה בעולם שיכולה לגעת בעומק רובד נפשי כפי שליסון הצליח לגעת. לפגוע. לשרוף. ובנקודות אלו שהנבלה כן הצליחה לגעת. למשש. להרגיש ולרגש – כבר אין תקנה.
אני מנצל את הבמה, ופונה לשאר הילדים שנפגעו מהאיש שפגע בי, ומאנשים אחרים: בבקשה, תעזרו לעצמכם. לא אשקר לכם, הדרך להגיע ליום הזה שהגעתי קשה מנשוא. שום תיאור בעולם לא יצליח להכיל בתוכו את הקשיים האמיתיים שבזה. אבל זה שווה!
סוף אמת לנצח!
•
ולסיום, אין זה סוד שאני חסיד חב”ד. אין זה סוד שאנשים שהם מעמודי התווך בעולם החב”די גרמו לי ולמשפחתי עוול נוראי. עוול שלא ישכח.
הרבה אנשים פנו אלי בשאלה: איך הצלחתי להישאר מי שאני היום, למרות כל מה שראיתי באנשים הללו הקוראים לעצמם משפיעים, רבנים ואנשי חינוך?
אני חייב לספר את האמת: יש אדם אחד שגרם לי לא לסטות מדרכי. זה הרבי מליובאוויטש שאני כל כך אוהב.
ליסון, לקחת ממני הכל. רגש ילדותי ושמחת נעורים. הכנסת בי גסות ורוע וניתקת אותי מדרך היהדות. אם חשבת שתצליח לקחת ממני את הרבי – פה טעית, אדוני!
הנה, אני כיום בשליחות בבית חב”ד הונג קונג. משתדל לקחת אוויר, לעזור ולסייע, ללמוד עם מי שצריך. ובעיקר, פסק זמן.
ואתה מר ליסון, אין לי מושג מה יגרום לרפא את כל הפצעים והמוגלות שפתחת לכל כך הרבה ילדים שלא טעמו טעם חטא. אז קדימה מנוול, תידחף לכלא. אבל בחיאת, די עם הראש הזקוף – זה לא מה שיעזור לך.
זה לא יום שמחה בשבילי. זה יום של חשבון נפש. יום של צער.
יום של סגירת מעגל.
• מתוך דף הפייסבוק של יענקי רייניץ