עשרות שיחות טלפון, רוויות דמעות, ממשיכות לזרום בימים אלה, בזו אחר זו. על הקו הורים מתייפחים, העומדים מול בנותיהם, שהחופש הגדול שלהן נהרס עוד בטרם החל.
שוב ושוב מערכת חרדים 10 פונה לבקש את תגובת הגורמים האחראים במשרד החינוך – שמתעקשים: כל הבנות משובצות. ההורים הם שמתעקשים שלא להסכים לשיבוץ שהוחלט עליו.
זו הסיבה שהחלטתי לפרסם את שיחת הטלפון שקיימתי הערב.
שימו לב לסיפור המעניין: על הקו הייתה אם לבת, משפחה טובה במיוחד המתגוררת בקריית ספר. רק כדי למנוע את הזיהוי (רק זה עוד חסר לילדה) אדלג על הפרטים. אבל האמינו לי: אחרי שביררתי על המשפחה מדובר בסלתה ושמנה של יהדות ספרד המעטירה. משפחה של בני תורה, הבנים בישיבות מובחרות ביותר, כל בני המשפחה במשרות תורניות חשובות, וכך הלאה.
את הלימודים בבית הספר היסודי עשתה הילדה באחד מבתי הספר במודיעין עילית.
אחותה הגדולה למדה בסמינר ‘פוירשטיין’, כך שאך טבעי היה שאחותה הלומדת בכיתה ח’ תירשם אף היא לאותו סמינר בו הצליחה האחות הבוגרת. וכך עשו ההורים: מילאו כבר באמצע השנה את טפסי ההרשמה, הגיעו לראיון, ושיגרו את הילדה למבחן.
עד כאן הכול זרם כשורה.
•
התקלות החלו בסביבות חודש אדר.
המכתב הראשון שנחת בבית ההורים בישר להם ש”מחוסר מקום לא תתקבל בתם לסמינר” הנחשק.
“חוסר מקום” הוא נימוק בלתי חוקי, שאסור לכתוב להורים. כיוון שכך, זמן-מה לאחר מכן התקבל מכתב נוסף. והפעם? בתכם לא עברה את הבחינות בציון מתאים.
עכשיו, לך תוכיח. את המבחן מעולם לא קיבלו ההורים לידיהם, למרות בקשותיהם החוזרות ונשנות. כעקרון, אפשר ‘למכור’ כל ‘לוקש’ שרוצים על הציון שקיבלה או לא קיבלה התלמידה.
“זה נכון שהילדה שלי לא 10, גם לא 9, אבל היא 7-8 בהחלט. היא ילדה שמשקיעה מאוד הרבה בלימודים, ממש לא ילדה שאפשר לומר שנכשלה במבחן בציונים של 5 או 6. זה לא קרה, אני בטוחה”, אומרת האם בשיחה, רועדת. ולא, למרות השיחות רוויות הכאב הרבות אותן אני מקבלת, כל מקרה מצליח לזעזע אותי מחדש.
זה פשוט בלתי נתפס. בנות ישראל טובות שבויות בידי מנהלי סמינרים, ששיקוליהם מסתכמים ב’מיתוג’, ‘יוקרה’ ועוד שלל נימוקים שאין קשר בינם לבין חינוך בנות ישראל.
צחוק הגורל הוא שבתקופה מסוימת סייעה האם למנהל הסמינר. לא אפרט איך ומה, כדי למנוע זיהוי, אבל גם סיוע זה לא עמד לטובתה כדי להכריע את הכף.
האם הרחקת הבת היא על רקע עדתי? אני מנסה להבין ממנה, והיא מתלבטת בתשובתה.
כל ילדיה התקבלו בכבוד במוסדות אשכנזים, והיא ממש לא מבינה מדוע דוחים את הבת הקטנה שלה. “אולי עברו את מכסת הקבלה של עדות המזרח”, היא אומרת לי את המשפט המצמרר.
•
כאן המקום לשבח את הנשמות הטובות בסיפור. פי האם מלא בשבחים לשתי נשים, עובדות מחלקת החינוך. האחת – מנהלת המחלקה, אפרת אשכול, והשנייה עובדת המשרד – שרה אופנהיימר. “שתי נשמות טובות, שעשו הכול כדי לעזור לי. למרות שלא הצליחו. עצם ההקשבה שלהן, הרמת הטלפון בשעות לא שעות כשהן מאזינות לי, מתקשרות בשבילי למשרד החינוך ולמנהלים, הם עשו הכול – ממש הכול למעני ולמען בתי”, מספרת האם.
וכמו תמיד, חשוב להעלות על הכתב שבחים מהסוג הזה, כדי לעודד אחרים לפעול. אחרי הכול, לא כולם ‘רעים’ בסיפור העצוב הזה של האפליה בסמינרים.
“ממש לקראת היום האחרון של הרישום, יצא לי לדבר עם אפרת. היא הייתה בחופשת לידה, אבל לא הפסיקה לעזור לי. קחי את עצמך לידיים, אמרה לי, רוצי תירשמי לעוד סמינר ואל תתחנני לחסדי המנהל שלא רוצה לקבל את הבת שלך. ידעתי שהיא רוצה רק לטובת העניין, והחלטתי להקשיב לה. מיהרנו למלא טפסי רישום לסמינר ‘הגר’, סמינר שגם הוא מצוין, במודיעין עילית”.
בשנה שעברה עלה שמו של סמינר ‘הגר’ כאן באתר’חרדים 10, בעקבות סנקציות כלכליות שהפעיל כלפיו משרד החינוך. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, באשר הסנקציות הופעלו רק ימים אחדים לאחר פתיחת שנת הלימודים, ולאחר שבנות לא מעטות ישבו מייבבות בבכי בביתן. בסופו של דבר נכנע המנהל וקיבל את רוב התלמידות.
“בדקה ה-99 רצתי לסמינר ‘הגר’, מילאתי טופס רישום, וכאן מתחיל פרק ב’ בסאגה. המנהל החליט – לא מקבלים. יום אחד הגעתי בהפתעה לסמינר, התיישבתי מול המנהלת, הרבנית הגר, היא דווקא עשתה עלי רושם טוב.
“אמרתי, גם אם הילדה לא 100 בלימודים, המשפחה טובה, הילדים מעולים, את יודעת שיש לנו שם טוב, תקבלי לי את הילדה”.
“תביני”, אומרת לי האם בשיחה. “אין לי בבית רדיו, אין פלאפונים לא כשרים, אני הולכת עם פאה, כלומר לא לפי פסקי הרב עובדיה”, כאילו שפסקי הרב עובדיה יוסף זצ”ל הם חסרון. אבל זה, כנראה, מה שהצליחו להטמיע בראשם של הורים מיואשים.
“נפרדנו בצורה יפה, יום רדף יום, העניינים התגלגלו. מכתבים החלו לזרום, מהמועצה, ששיבצה אותי לפי בקשתי בסמינר ‘הגר’, אל משרד החינוך, שכתב לסמינר ודרש לקבל אותי, ושוב חוזר חלילה – סירוב מהסמינר, דרישה ממשרד החינוך ותכלס, החופש הגדול החל כבר מזמן, אבל לבת שלי אין סמינר לשנה הבאה! והיא יחידה מכיתתה! תחשבי איזו הרגשה זו.
“קיבלתי טלפון מאחד מהמשגיחים בישיבה הקטנה של הבן שלי – ישיבה אשכנזית מעולה, ששאל האם יש איזושהי בעיה בבית. סיפרתי לו מה קרה עם הילדה, והוא סיפר שחש שמשהו מעיק על האח. הילדה לא יוצאת לשום מקום, היא מדוכאת בבית, עוד מעט ‘בין הזמנים’ בישיבות, הבנים יבואו, ולא נוכל לצאת לשום מקום עם ההרגשה המעיקה הזו”.
•
פנייה שלנו אל המחוז החרדי במשרד החינוך זכתה לתגובה: “כל הבנות במודיעין עילית משובצות”. זה אולי נכון. על הנייר הן משובצות. אבל בפועל, הן משובצות עם עיניים בתוך חבילת ‘טישו’.
בירור מעלה שבעיר מודיעין עלית יש כמה עשרות תלמידות שטרם שובצו. כלומר, יתכן שבניירת של משרד החינוך הן מופיעות כמי ששובצו, אף כל עוד המנהלים אינם מצייתים לשיבוץ הזה – מה הועילו חכמים?
ניסיון לארגן את ההורים לקבוצת כוח, שתעמוד כמקשה אחת מול משרד החינוך – נכשל. “יש פחד גדול, הורים רועדים. אף אחד לא מעז לפנות”.
“יום אחד”, מספרת האם, “הרמתי טלפון למפקחת אסתר חרך. היא אמרה לי: אני מתנצלת, לא ידענו שזה מה שיקרה, מבחינתנו הילדה שלך משובצת – רק שהמנהל לא מוכן לקבל. הוא טוען שרק אליו ‘זורקים’ את כל הבנות ה’חלשות’, שזה לא נכון, כמובן”.
את הערעור על אי קבלת הילדה לסמינר ‘פוירשטיין’ שלחו ההורים בר”ח ניסן. מתי קיבלו את התשובה השלילית, לפיה הערעור לא התקבל? רק לפני שבועיים.
מדוע הערעור לא התקבל? כי הילדה חלשה. אפשר לראות את המבחן? אז זהו, שממש לא.
“כבר כמה ימים שהיא לא עונה לי לטלפון. היא מפקחת של משרד החינוך, וזכותי לדעת מה קורה עם הבת שלי, אבל אין עם מי לדבר”, אומרת האם.
בשלב מסוים ביקש המנהל הרב רפאל שמסיוף מסמינר ‘הגר’ להעביר אליו את רשימת התלמידות של כל הסמינרים, כדי שיוכל להיווכח שלא רק אליו שלחו את ה’חלשות’.
“הביאו לו, הוא ראה במו עיניו את הרישום, ובכל זאת סירב להיכנע”, היא מספרת. אגב, בשנה שעברה עתר המנהל לבית משפט, ויום לפני הדיון, ולא לפני שהופעלו עליו סנקציות כלכליות – הוא נכנע, כאמור.
“הוא אוהב לשחק על נפש הבנות”, טוענת האם טענה קשה, אולי קשה מדי, אבל אני לא יכולה לדון אותה, במצבה ובצערה.
“הילדה שבורה ומתרסקת מיום ליום. החברות כבר הולכות לקנות תלבושות אחידות, אני לא יודעת איזו תלבושת לקנות לה כי לכל סמינר תלבושת אחרת. יש פעילויות של הסמינרים, היא תקועה בבית. אפילו ספרי לימוד אני לא יכולה לקנות לה, יש הבדלים בין בתי הספר”.
יש לה בטן מלאה גם כלפי בית הספר היסודי.
“איפה המנהלת שתתקשר להתעניין מה עם הבת שלי? איפה מחנכת כיתה ח’? לא אכפת להן? הן הרי יודעות שלא מדובר בבת של 5-6, אלא בבת של 7-8! למה הן לא מנסות לעזור?”.
במודיעין עילית, אגב, בהוראת המרא דאתרא הגאון רבי מאיר קסלר, לא פותחים את שנת הלימודים עד שכל הבנות לא מסודרות. “אבל למה להגיע עד לפתיחת שנת הלימודים כשהבת שלי יושבת בוכה בבית? למה לרסק לי את כל המשפחה?” – היא שואלת ודומעת.