האם יש היגיון בהתנגדות של ש”ס לחוק ‘140 הח”כים’ של אורי מקלב

1.

זה היה השבוע של כותרות ה’נצחננו’ מצד הפוליטיקאים החרדיים. אין פלא, שזה היה גם שבוע של הסתה אנטי-חרדית.

כשהחרדים חוגגים, החילונים נכנסים למגננה. כמה לא חכם מצד חוגגי מצעדי הניצחון.

המעניין הוא, לקרוא את שלל הגרסאות באשר למה שקרה השבוע – מה שבאמת קרה.

שימו לב להבדלי הגרסאות:

משפחה בשער: “ניצחון הקדושה”.

משפחה בכותרת לכתבת מגזין (משובחת, של שלומי גיל): “אדריכל הניצחון”.

בקהילה בשער: “מתווה הנחישות – יעקב ריבלין חושף: הרגע בו הנציגים החרדים כפו על נתניהו את הקפאת מתווה הכותל”.

ובטור עצמו: “נתניהו ביצע מכירת סוף העונה לחרדים. כל אשר יבקשו – יקבלו… גם שבת, גם כותל וגם בנושא הגיורים…”

ומי סיכם את הנושא בחכמה רבה? הרב אליהו גוט ממשפחה: “שוב התאווה המוזרה הזאת, הכל כך אנטי גלותית, להצהיר קבל עם ועולם שניצחנו והורדנו את הפריץ התורן על ברכיו. התאווה המוזרה שתקפיץ את המנדטים של ‘יש עתיד’ לשיא חדש. לפיד ושטרן, יחד עם טרמפיסטים נוספים, ממתינים בכיליון עיניים להזדמנויות פז שכאלה. מבחינתם, קול ענות אף פעם לא בא ממקום זך”.

חבל שגוט לא חצה את פתח מפתן חדרו במערכת, אל עבר שאר החדרים, כדי להנמיך שם את הקולות של מתי דן (כתבת השער) וכותבי פרשת הניצחון של השבוע.

2.

לפי אריה זיסמן, הכתב הפוליטי של ‘יתד נאמן’, יש סיבה אחת לכותרות הבלתי פוסקות על מתווה הכותל והכניעה לחרדים, ש”יש מי שהתאמץ להשאיר אותו באוויר הרבה מעבר למקובל”: “המטרה ברורה: לנגח את נתניהו ש’נכנע לחרדים’, ואגב כך להסית בכל דרך וצורה נגד הנציגים והציבור החרדי”.

“אך טבעי”, לדעתו, “שהאופוזיציה והשמאל יעשו כל מאמץ להתנגד להחלטה, ולו משום שהם חייבים לנגח את נתניהו בכל נושא. זה תפקידם. אולם גם בתוך הקואליציה היו שניסו לעקוף את נתניהו משמאל במטרה לפזול מרכז. הכוונה כמובן לשרי ‘הבית היהודי’ ובעיקר לעומד בראשה, השר נפתלי בנט”.

“חלק מאנשי ה’בית היהודי’… הודו, שכאשר יש הזדמנות לבנט ל’דגדג’ את נתניהו הוא לא יחמיץ אותה בשום מחיר, גם אם זה נוגד את ההיגיון הבסיסי של העניין עצמו…”

3.

אבל היה עוד קטע מעניין אצל זיסמן, הפעם בטורו “מקור נאמן”.

שימו לב: “דילמה קבועה מאפיינת את פעילות הח”כים החרדים ועמה את התקשורת החרדית האחראית והשקולה. הח”כים החרדים משיגים הישגים חשובים בתחומים שונים, אולם פרסום הדברים בפומבי עלול לעורר את התקשורת הכללית, את השמאל ואת ה’יאיר לפידים’ למיניהם, לנצל זאת לצרכים פוליטיים ובכך יצא שכרינו בהפסדינו.

“העיתונות החרדית מודעת לכל זה ושומרת על הכלל של ‘זכות הציבור לא לדעת הכול’…עורך הלילה ב’יתד נאמן’ כבר רגיל לקבל טלפונים מח”כי דגל התורה המבקשים שלא לפרסם את ההישג הזה והזה, כדי לא ‘להוציא עיניים'”.

במקרה הנוכחי דהשבוע, מודה זיסמן, זה לא קרה.

“הקפאת מתווה הכותל שונה”, הוא טוען. למה? כי הח”כים החרדיים פעלו בשם “רוב העם”. כך לפחות הסביר לו ח”כ יעקב אשר, שהתראיין בטורו הפותח.

אני הייתי מסבירה זאת אחרת: השבוע, לשם שינוי, הנציגות החרדית לא באמת הביאה הישג. הרפורמים ימשיכו להתפלל ברחבה הדרומית, ראש הממשלה כבר הורה להרחיב את השיפוצים במקום ולפארו, העבודות בשבת ימשיכו להתבצע (למרות כינון ועדה שתחליט מה מותר ומה אסור), וחוק הגיור שוגר להקפאה עמוקה.

מה בכל זאת השיגו הנציגים החרדיים? את האישור לצעוק, שחור על גבי עיתון, ומול כל מיקרופון, את מילת הפלאים ‘ניצחנו’. ביבי, בתמורה, קיבל את האישור לקרוץ בעינו לרפורמים/שר התחבורה/ישראל ביתנו וללחוש לכולם: לא באמת השתנה משהו.

לצערנו.

לעומת כותרת ‘יום ליום’, רק לדוגמה, על ה”הישג עצום לסיעות החרדיות, ממשלת ישראל אישרה את חוק הגיור והקפיאה את מתווה הכותל”, לשבחו של ‘יתד נאמן’ ייאמר, שהוא הצניע את צעקות ה’נצחנו’.

סוג של מבוגר אחראי.

4.

אני אוהבת לקרוא את טוריו של יעקב ב. פרידמן בבקהילה, הגם שלא תמיד תוכלו לעמוד על כך מקריאת ‘בין השורות’, באשר לא תמיד אני מוצאת הערות מתאימות.

באין הערה – אין פיסקה ב’בין השורות’. ‘קראתי, נהניתי’, הוא סיכום די משעמם בטור שניזון מהערות.

יש שהיו מעירים על תואר ה’מרן’, שהעניק לגר”ש אויערבך שליט”א. אני דווקא מעדיפה למצוא אצל כל כותב גילוי נאות על השאלה – מיהו המרן שלו. כך קל יותר להבין את טוריו, ולהתייחס אליהם בהתאם. אז המרן שלי הוא רשבה”ג ראש הישיבה, מרן הגראי”ל שטיינמן, והנה הצגתי גילוי נאות. אבל לא בכך עסקינן בקטע זה.

באיחור-מה מתייחס פרידמן לפרישת השופט אליקים רובינשטיין, ומבקרו. “כשגרירו של המשפט העברי, לא היה בו כל ערך”, כותב פרידמן. “ראשית, הוא לא ראה, כדבריו, בציטוטי המשפט העברי ערך דתי, אלא ‘נכס תרבותי אדיר'”.

“זוהי מהות תרגום התורה ליוונית”.

כמדומני שפעמים רבות יש מי שאינם מבינים שהמשיח טרם הגיע, והגלות עדיין בעיצומה. עם כל הכבוד לסעיף 46 שהוכנס לספר החוקים של מדינת ישראל בתקופת ממשלת בגין, ובו המלצה ללכת אל המשפט העברי בכל מקרה של לאקונה וחסר בחוק, עדיין, כך נקבע בתקדימים, אין חובה בכך, ותקדימי בתי משפט ובפרט העליון מחייבים הרבה מעבר לכתוב בספרי ההלכה וההגות היהודיים.

לפיכך, יהודי דתי ואפילו חרדי, שיישב בבית משפט עליון, לעולם יהיה חייב להתייחס לכך כאל מקום עבודה, אליו לא מביאים את הגמרא אלא פועלים על פי הכללים המחייבים.

זו בדיוק הסיבה לכך שאין כל טעם ותועלת בשילוב חרדים בכס בית המשפט העליון.

5.

השבוע הציע הח”כ השקט (אך החרוץ והנמרץ) של ‘דגל התורה’ הצעת חוק מעניינת. לפי ההצעה, יורחב מספר חברי הכנסת בפרלמנט הישראלי ל-140. הנימוקים הרשמיים: עומס עבודה גדול מדי המוטל על כתפיהם של 120 הח”כים המכהנים, המצב במקומות אחרים בעולם, ועוד שלל סיבות.

מה שלא נאמר הוא שמאחורי הקלעים ב’דגל’ די חוששים מהבחירות הבאות, ומכך ששני המנדטים שלהם יונצחו.

אז או שמקלב יתבקש לפנות את מקומו ברשימה לטובת ח”כ יעקב אשר (עתיר הקשרים במקומות הנכונים), צעד לא חכם בעליל (לטעמי לפחות, ולא כי אשר אינו ח”כ טוב, אלא שלא מדיחים ח”כ ותיק יותר, שהוא גם ח”כ חרוץ במיוחד, העושה נאמנה את עבודתו) – או ששוב תזדקק ‘דגל’ לחסדי  השרים והסגנים של אגו”י, על כל התשלומים הנדיבים שגוררת טובת הנאה מסוג זה.

שמעון בריטקופף ב’משפחה’ סיקר את הצעת החוק ואחת מטענותיו בכתבה הפתיעה אותי.

“ההצעה הזו… צפויה להתקבל בהרבה פחות התלהבות ב…ש”ס”, בין השאר.

ולמה? לדברי הכותב, ש”ס “מסתכלת על הבחירות האחרונות ומבינה שלו החוק היה קיים, הן היו נאלצות להתמודד עם סיעה של ארבעה מנדטים לפחות שבראשה עומד אלי ישי, שלא לדבר על חמישה עם הסכם עודפים טוב. במוצאי הבחירות האחרונות הבהירה ש”ס שהיא מעדיפה את הניצחונות שלה יותר במתכונת של 7-0 ופחות במתכונת של 12-5. מה שלבטח יעמיד אותה בבוא העת על רגליה האחוריות בניסיון לסכל את הצעת החוק”.

אני מנסה להבין את ההיגיון שבטיעון.

אחוז החסימה בישראל עומד, החל ממרץ 2014, על 3.25% מכלל הקולות הכשרים. איך בדיוק היה אלי ישי מצליח לעבור את האחוז הזה אם היו חסרים לו קולות? בין אם תחלק את כלל המצביעים ל-120 ח”כים, ובין אם תחלקם ל-140, את משוכת אחוז החסימה יש לעבור תחילה לפני שמשתתפים בחלוקת העוגה.

זה נכון שאם וכאשר יעבור את אחוז החסימה, הקולות שהביא יתחלקו ליותר מנדטים. אבל זה לא ישנה את הרף שעומד בפניו באשר למעבר אחוז החסימה.

6.

אהבתי השבוע במיוחד את כתבתו של חננאל שפירא במשפחה, על ה”שוטר הטוב”.

בכתבה מגולל שפירא את סיפורם של מתנדבים העוסקים בהעברת ילדים קטנים במעברי חציה, פעולה שהיא מצילת חיים כפשוטו. כמי שנוהגת בעיר מודיעין עילית אני מכירה היטב את ר’ דוד סיגל (לא ידעתי מה שמו, עד שפגשתי בו בכתבה).

הוא עומד שם, במעבר החציה שברחוב נתיבות המשפט, אוחז בידי הילדים ומעבירם את הכביש בבטחה. זה ממש לא פשוט. אני, באופן אישי, מקפידה מאוד לעצור לפני מעברי חציה ולהעניק אפשרות להולכי הרגל לעבור. שלא תחשבו שזה דבר פשוט, רבים מהולכי הרגל החרדים לא מודעים לצד של הנהגים (אינם נוהגים בעצמם), ולא פעם הם עוברים את הכביש לאיטם, לוקחים את כל הזמן שבעולם, עוצרים באמצע, מדברים בטלפון, עם שכנה מהבניין למעלה ומה לא…

אולי משום כך מתרחשת התופעה המבהילה, כאשר אתה עוצר כחוק לפני מעבר חציה, ילדים מתחילים לעבור, אבל אז נהג ‘חכמולוג’ (רוצח בפוטנציאל, לטעמי) עוקף אותך ונעצר בחריקת בלמים כשהוא קולט שילדים עוברים ולא סתם נעצרתי.

לכן כל-כך חשוב שמבוגר אחראי מסייע לילדים, ובפרט בשעות ה’כבדות’ של הבוקר והצהריים.

לא הכרתי את סיפורו של סיגל, הגם שהבנתי שלא סתם הוא מקדיש את זמנו, ושיערתי שיש סיפור החבוי מאחורי התנדבותו.

“הרב סיגל אינו אדם צעיר. גילו כבר נושק לשבעים, אך בכל זאת הוא החליט לקחת על עצמו את משמרת הבטיחות הזו… ‘הכול התחיל כשאשתי נפטרה, לפני שש שנים וחצי’, הוא מספר. ‘התגוררתי אז בזכרון יעקב. לאחר שקמנו מהשבעה התחלתי להגיע בשבתות לבתי שמתגוררת במודיעין עילית. לא תמיד חזרתי במוצאי שבת, לפעמים נשארתי ליום ראשון. הייתי יוצא מתפילת שחרית בבית הכנסת, רואה את הילדים מתפרצים לכביש בלי להסתכל לשום כיוון וכמעט חוטף התקף לב.

“היה ברור לי שאסון הוא רק עניין של זמן. אחרי שהדבר חזר על עצמו כמה פעמים אמרתי בליבי: במקום להתלונן ולקטר, פשוט תעשה מעשה. וכך לקחתי על עצמי את המשימה”.

פשוט מרתק.

ושאפו ענק לאיש, וגם לחבריו העוסקים במלאכת הצלת הנפשות.