גם אני ספגתי אלימות מבריוני מאה שערים

שמואל חיים פפנהיים
|
י"א סיון התשע"ז / 05.06.2017 12:20
שמואל חיים פפנהיים, חסיד תולדות אהרן, יוצא להגנת תושבי מאה שערים, חושב שהמשטרה עושה לעצמה עבודה קלה במקום להשקיע מחשבה כיצד לקצץ את ראשי הבריונים – ומסביר מה דרוש לעשות כעת

אישים, בחלקם מכובדים, יוצאים בימים אלו עם סיפורים אישיים כיצד נפגעו, הם או קרוביהם ויקיריהם, על-ידי קיצונים תושבי מאה שערים וקהילות היישוב הישן.

האמת? גם אני הייתי בסיור במאה שערים עם ידידי היקר רב המעש והפעלים הרב מנחם בומבך, וזה היה נורא ואיום, חילול השם במלא מובן המילה, ואין סליחה ולא מחילה לחילול השם.

אבל, בעצם, סיירנו למעלה משעה ברחובות ובשכונה ואיש לא אמר מילה. היינו עוד כשעה אצל יואליש קרויס, ביחד עם משפחתו הענפה, גם ביקרנו בביתו של אחד מראשי העדה החרדית ותולדות אהרן – והתקבלנו יפה מאוד.

ואז הגיע מטורף אחד, אשר ידוע שמו וזהותו, הוא עושה זאת כבר שנים, גם לאביו ולסבו, לרבנים ולמנהיגי היהדות החרדית. אז באמת היה מאוד לא נעים וברחתי, כי חששתי שזה לא יהיה ממוקד בי אישית.

כן, גם אני עברתי בשכונה אלימות, צרחות וצעקות, ואפילו ספגתי ספל מים בפרצוף ב’שטיבלאך מאה שערים’ באמצע התפילה, ולמזלי הרמתי רגליים וברחתי, כי כמה דקות אחרי כך הגיע תגבור סהרורי מ’אהל שרה[הגר]’.

זכיתי לאלימות גופנית קשה מאותם שפלים ונבזים, עד לשבירת צלעות, אשפוז בבית חולים, שבירת המשקפיים וקריעת השטריימל בעיצומו של שבת קודש – בתוך בית כנסת, בעת התפילה.

אבל אין לי שנאה לכלל.

אני יודע ויכול לומר שהציבור היקר, אנשי נטורי קרתא ותולדות אהרן, הם אנשים יקרים, אוהבי ישראל, רובם גומלי חסדים ללא תנאים וללא הבדל בין איש ולזהותו. לדאבוננו, צומחים בתוכם זמורת זרה של קוצים וחוחים, המבאישים את ריח כל האזור והקהילות הקדושות.

המשטרה ורוב הציבור, כולל החרדי, עושים לעצמם עבודה קלה כאשר הם הולכים אחר סטריאוטיפים והנחות שונות – בעוד הם רחוקים מאוד מהמציאות.

במקום שהמשטרה תשקיע ראש ומחשבה איך לקצץ את ראשי הבריונים, שידועים ומוכרים לכל; במקום לטפל בבריונים ושולחיהם, הם מקשים על חייהם של התושבים הסובלים  כפל כפליים – גם ובעיקר מאותם בריונים אנרכיסטים נאלחים; גם ממזימות משטרתיות ללא פרופורציה; וגם מדעת קהל עוינת.

שיהיה ברור: החיילים וכל מה שמסמל את שלטון הציוני אינם אהובים בשכונות ובקהילות היישוב הישן. כאן משליכים עליהם את כל הזעם הקדמוני על עקירת הדת, על חילון רוב מניין ובניין עם ישראל, רואים בהם הסמל של כל החיכוכים האמוניים שבין עם ישראל המסורתי, שומר התורה והמצוות, לבין מדינה יהודית ללא חוקי התורה – עם מגמה מפורשת של חיי הפקר חופשיים.

כאשר על זה  בזמן האחרון נוספה התחושה שיש ניסיונות לצוד בחורים חרדיים חלשים ולשלבם בצבא, המסמל במקומות הללו את כור ההיתוך בדרך לשמד רח”ל.

אבל מכאן ולקמפיין החרד”קים וההתנפלות על חיילים – הדרך הייתה ארוכה מאוד.

עד לפני כמה שנים היו מגיעים מאות לובשי מדים לשכונות מאה שערים, לחצרות והישיבות הממוקמות שם, על בסיס קבוע – ואיש לא נגע ולא פגע בהם. המעשה הכי קיצוני היה שאנשים עברו צד במדרכה כשראו אותם ולא ענו להם. אולם רוב התושבים האירו להם פנים והם זכו להתארח בשבתות ובחגים, ב’טישים’ וכו’.

קמפיין החרד”קים החל אצל כמה הזויים, חסרי כל תמיכה רבנית וציבורית, והצליח להתרומם בגלל הסיטואציה של ממשלת נתניהו-לפיד, כאשר הקמפיין היה נוח לאינטרסים של המפלגות החרדיות, ולא השכילו להבין שחרב הקיצוניות היא חרב פיפיות, וכי היא תפגע בתוך זמן קצר באוכלוסיות נוספות. אבל, כאמור, למפלגות ולפעיליהם זה היה נוח והם נדו בראשם נוכח הקמפיין. לא צייצו ולא גינו.

בינתיים הקמפיין התרומם, הושקע בו המון מחשבה ורשעות, והוא ‘דיבר’ בעיקר לנוער, עם ציורים ותמונות שנחרטו בנשמותיהם הטהורות של ילדי תשב”ר. כך רדיפת חיילים על ידי ילדים נהפכה למציאות גם בבני ברק ופתח תקוה – אצל ילדים שהוריהם וסביהם בעצמם שרתו בצבא.

באמצע הוחרפו המסרים כי פתאום הם קבלו לגיטימציה לקמפיין.

אנשי ‘הפלג הירושלמי’ העניקו גב גלוי לקמפיין וגם השתמשו בסלוגנים ובמסרים באימיילים ובמאמרים שלהם, ואחריהם נסרך החלק הקיצוני משולי העדה החרדית, אשר השתלט על עיתון ‘העדה’ ונוקט בו קו סיקריקי מובהק.

אבל שוב ושוב: זו לא דעת העדה החרדית, לא תולדות אהרן ולא סאטמאר, ואף לא אנשי נטורי קרתא. אלה כן יחידים, בתוך כל הקהילות הללו – שנסחפו עם הזרם, והחשיפה הממושכת לקמפיין ולטרמינולוגיה המסוכנת שלו עשו את שלהם. כך, לדאבוננו, יש כיום אנשים שלא משכילים להבין את חומרת הדברים.

ברור לי שצריכים לחסל את קמפיין החרד”קים וכל מה שמסביב. זו דעת הרבנים, ורבות שוחחתי על כך עם מורי זקיני הכ”מ, שהיה מזהיר ואומר כי מעולם לא יצא דבר טוב כשאנחנו מערבים את השלטונות לטפל ברעות-חולות בתוך הקהילה. תמיד הקהילה תצא מפסידה מכך. זה מה שלימדה אותנו ההיסטוריה והנהגה אחראית ליהדות החרדית.

מה שכן צריך ומאוד חשוב בעת הזאת, זו עבודה חינוכית שורשית, להבליט את ההשקפה של קהילה מתבדלת לאור משנתם של רבותינו מדור דור, לצד חידוד הכללים האנושיים והתורתיים – איך וכיצד מטפלים ומחנכים לביצור החומות פנימה ולחיזוק האידישקייט ומידות טובות.