הרצל נשען על המעקה מה זה בשנטי
איך שראיתי אותו נהיה לי אנטי
הוא לא מתבייש להסתלבט כאילו כלום
בארץ הכל עולה באש מה הוא סתום?
הסתכלתי לו בעיניים מקרוב טוב טוב
איזה קטע האישונים מורחבים והלבן של העין מה זה אדום
פסס… לחשתי, נראה לי הוא מסטול
גבי אמר, שתוק שחק אותה קול
אבל לא התאפקתי והטחתי בחוזה המדינה בלי בושה
את כל פרטי המציאות הישראלית העגומה והקשה [הדג נחש, גבי ודבי].
הדג נחש, להקת היפ-הופ ישראלית, מצטרפת בשיר הלא מאד עדין הזה, לשורה של שירי מחאה שצומחים בישראל בשנים האחרונות, בהם מטיחים המשוררים טקסטים חברתיים נוקבים נוכח המציאות הישראלית, הבלתי מוצלחת לטעמם.
אלא שבשיר ‘גבי ודבי’ המתוחכם, עולים דגי הנחש מדרגה, ופונים ישירות אל חוזי המדינה ואישיה. הרצל, שנתפס כנראה על סמים סופג אש על תאונות הדרכים, רבע מיליון המובטלים והפוליטיקאים המושחתים, וטרומפלדור, בהמשך השיר, שבאופן חינני מזוהה כ’זה עם היד, בעצם בלי’, נראה יורק ‘מוכטה על ארצינו’.
החילוניים מסתבר, לא מפחדים להטיח ב’גדוליהם’ את כל האמת, לטעמם – בפרצוף, ואפילו לתאר אותם כ’מסטולים’, וכ’יורקים מוכטות’.
האם זו התנהגות נאותה, נורמה ליברלית וביקורתית חשובה? במילים אחרות: האם אני חושב שאם לאי מי מאתנו החרדים, ישנה ביקורת על ה’גדולים’ שלנו בעבר ובהווה, יש לנו את הזכות להתבטא כך כלפיהם?
התשובה לטעמי היא כמובן לגמרי שלילית, ובכל זאת המחשבות על כך העלו בי מספר תובנות שעדיין לא סגורות אצלי.
•
למה אנחנו לא מדברים כך על הרבנים שלנו, ונזהרים מלזלזל בהם בטקסטים? כי אנחנו מכבדים אותם? כי אנו לא רואים בהם אנשים ‘רגילים’ שאפשר להתייחס אליהם בצורה שאינה ראויה? כי רב גדול, הוא לא איש רוח דגול ככל שיהיה, הוא משהו ‘מעבר’, אישיות קדושה שאין לנו השגות בה?
אם כך, מדוע אנו לא מקשיבים להם ובזים לפסקיהם בשלל נושאים (דוגמא מייצגת: האפליה הגזענית במוסדות החינוך)? ומה עם הסכסוך הפנים ליטאי – משני הצדדים – שלא עונה בדיוק על האקסיומה הזו?
מאידך, לא ניתן להתעלם מעובדה חברתית נוספת ביחס לרבנים והיא הפחד המובנה שקיים אצל רבים מאתנו, מלדבר על רבנים גם אם מחשבות מן הסוג הזה מתרוצצות בקרבינו.
עקיצתן, עקיצת עקרב, אומרת המשנה שמוכרת לכולם, וכולם מאמינים כי משמעות ההוראה היא כפשוטה.
אולם האם זה ה’כבוד’ הנדרש מאתנו לרבנים? המחשבות המתרוצצות ללא הרף בתוכינו אך לא מבוטאות החוצה מאימת הקפידא והעונש הנלווה לכך?
הגישה הזו בולטת מאוד אצל אלו המשתייכים לעדות המזרח שגם אם התמערבו – הילד הספרדי הקטן שהתחנך כי אסור לדבר על הגדולים עדיין חי בתוכם, אך גם אצל לא מעט מאחינו האשכנזים הטבעיים.
כך ניתן לשמוע בלי סוף משפטים לא אינטלגנטיים כמו: “אני חס ושלום לא מדבר על… אבל צריך לדעת שזה לא הוא, זה הפושע הזה שמסתובב לידו ומשתלט על סדר היום שלו…”.
לאמור, אני סבור שמעשיו של אותו גדול כל-כך טיפשיים, ומאחר שאינני מסוגל, בעקבות התרבות החרדית אותה הטמעתי בעצמי – לומר זאת בקול, אני מתיק את פעולותיו של ה’גדול’ למסכן שמסתובב לידו.
האם זה הכבוד שאנו רוחשים לרבנים שלנו?