מה גיליתי מתחת לחופה בהר הזיתים

1.

כששמעתי שהחתונה של קרוב משפחתי בניה פרידמן תתקיים בשעה טובה ומוצלחת ברחבת מלון שבע הקשתות במרומי הר הזיתים בירושלים, הבנתי שלי, כמנחה החופה, תהיה הפעם עבודה קלה. לא אצטרך להכביר במילים ובניסוחים. מה יש לדבר ולתאר כשהכול פשוט מול העיניים?

חורבה מחורבות ירושלים נבנית, כשברקע אפשר לראות את העיר העתיקה המשוחררת זה חמישים שנה בדיוק, ובלבה מקום המקדש השמם והשועלים המהלכים בו.

הכול כל כך ברור ומוחשי. על מה צריך להודות, על מה עוד צריך להתפלל. בפגישה שלפני החתונה אפילו אמרתי לזוג בחיוך שאולי אפשר לוותר על אמירת “אם אשכחך ירושלים”.

מי יכול לשכוח כשהכול פה? שהחתן ישבור את הכוס וכולם כבר יבינו לבד.

אבל לבניה ולטל הכלה, היה חשוב שכן אומר דבר אחד. הם ממש הכתיבו לי אותו מילה במילה: “בעוד כמה דקות תשקע החמה על ירושלים, אבל התאריך כרגע הוא עדיין י”ט באייר. והיום, בדיוק היום, לפני 69 שנים, בי”ט באייר תש”ח, נפלה העיר העתיקה ובניה יצאו אל השבי הירדני. ביום הזה גם נהרסה ‘החורבה’, שנראית כאן מאחורינו, על ידי הלגיון הירדני. והנה, ביום הזה, זוכים החתן והכלה להקים חורבה מחורבות ירושלים, ולבנות אותה, בעזרת השם, בתוככי העיר העתיקה”.

2 .

אחרי שהקראתי את הדברים קיבלתי שתי תגובות.

התגובה הראשונה הייתה ממש תוך כדי דיבור. הרב צבי טאו, שעמד תחת החופה כי רגע קודם בירך את שתי הברכות הראשונות משבע הברכות, הוסיף: ‘וגם תפארת ישראל!’

בזמן אמת, בהתרגשות של תוך כדי (וזו הייתה חופה מאוד מרגשת, חיכו לה שנים), לא הבנתי בדיוק למה הרב מתכוון. חשבתי שאולי לא דייקתי בהקראה של איזה פרט. רגע אחר כך ירד לי האסימון. הרב טאו התכוון שראוי להזכיר גם את בית הכנסת המפואר השני של העיר העתיקה, ‘תפארת ישראל’, שהוחרב אף הוא על ידי אותם ירדנים אחרי נפילת העיר העתיקה.

התגובה השנייה הייתה מאורח אחר בחתונה, חבר עיריית ירושלים המיתולוגי יהושע פולק.

“זה היה מאוד מרגש מה שהזכרת פה על החורבה”, הוא אמר לי, “יש לי חוויה אישית מעניינת לספר לך, שקשורה בהקמה מחדש של החורבה”.

הסתקרנתי לשמוע מה יש לפולק לספר, אבל התזמורת הזכירה לי שלא עת סיפורים. “תרשום את המספר שלי ונדבר”, אמר פולק.

3.

עוד נחזור ליהושע פולק וסיפורו, אבל לפני כן, מילה על הר הזיתים.

“הר הבית בידינו!”, הכריז מוטה גור, והקריאה הזאת מהדהדת בעולם ומרגשת גם אחרי חמישים שנה. אבל עם ישראל עדיין מחכה לקריאה “הר הזיתים בידינו!”

נכון, פורמלית הוא בידינו. אבל אם לא פקדתי את קברי סבי וסבתי ביום פטירתם כבר שנים מפחד טרור האבנים הערבי, וכך גם רבים אחרים, זה אומר שיש בעיה עם הר הזיתים.

נכון, בשום מקום בעולם לא אמורים לזרוק אבנים – אבל כאן זה מקומם במיוחד. אנחנו מדברים על ירושלים בירת ישראל, ועל מקום כל כך סמלי בעיר. אזור עם עבר כל כך חשוב (אי אפשר להתחיל אפילו למנות את שמות הדמויות שקבורות בו – מרבי עובדיה מברטנורא, רבי יהודה החסיד ורבי חיים בן עטר ועד מנחם בגין וש”י עגנון) ועם עתיד כה מפואר (“קול בא ברבבות כתים / לעמוד על הר הזיתים / מבשר ואומר / קול גשתו בשופר לתקע / תחתיו הרב יבקע”, כפי שמתואר בפיוט השיא של הושענא רבה).

ומהמקום הזה, הלכה למעשה, מודרים היהודים. הטרור ניצח את החיים (והמתים).

אז נכון, לפני כמה ימים חתן וכלה אידיאליסטיים במיוחד הצליחו לסחוב את אורחיהם להר, אבל איך הגענו לשם? ברכב פרטי? רוב הקהל שונע באוטובוסים ממוגנים, עם ג’יפ לפני וג’יפ אחרי ומחסום של מג”ב שעוצר כל רכב של יהודים שרוצה לעבור, ומורה לו לחכות בצד עד שתצא השיירה, משל אנחנו נוסעים בתוך לבנון ולא בירושלים המאוחדת.

אני יודע, בשנים האחרונות משהו משתנה. קודם כול, יש יהודים שגרים במסירות נפש במעלה הזיתים ובעוד נקודות באזור. ובמקביל, הרב הלל הורוביץ ומועצת בתי העלמין מנסים לשפר את הביטחון ולהחזיר את המקום לתודעה, עם אירועים מושקעים וסיורים היסטוריים מרתקים. וכמובן שאני זוכר את העלייה ההמונית המאורגנת והמאובטחת בג’ אלול, אבל מה עם היומיום בהר?

האם ממשלת ישראל, עושה מספיק כדי שהמקום הזה לא יהפוך לחווארה? (אגב, האם בחווארה מערכת הביטחון עושה מספיק כדי שהיא לא תהפוך לחווארה?).

4.

בחזרה אל בית כנסת ‘החורבה’. החתונה הסתיימה ויום ירושלים התקרב, ופתאום נזכרתי שלא צלצלתי ליהושע פולק.

ערב אחד השבוע הרמתי לו טלפון, וזכיתי לשמוע את הסיפור המרגש הבא (ושיהיה ברור: אני סולד משימוש יתר במילה “מרגש” ומשתמש בה רק כשבאמת צריך).

“בראשית שנות האלפיים היה דיון בוועדה המחוזית של עיריית ירושלים על הבנייה והשיקום של בית כנסת החורבה”, אמר פולק. “היו כאלה שהתנגדו לזה, אמרו שיש בעיה עם הגובה של המבנה ועוד טענות.

“אני זוכר שהרב אלישיב אמר לי באותם ימים שזה חשוב מאוד שיבנו מחדש. בסופו של דבר, אחרי מאמצים, האישור ניתן. וכשגמרנו את כל התהליך הבירוקרטי וחתמתי על ההיתר כיו”ר הוועדה, באתי לבית של הרב אלישיב וסיפרתי לו על כך.

“כשהוא שמע את זה הוא אמר לי: ‘תביא לי את היד שלך, אני רוצה לנשק אותה’”.

בקטע הזה של השיחה חשבתי שאני לא שומע טוב. אני לא מדמיין את הרב אלישיב מתבטא כך. זה פשוט לא מסתדר עם אישיותו.

“כן, גם אני מאוד הופתעתי”, אמר פולק, “הרב אלישיב הרי לא היה איש של רגש, אבל אז הוא הסביר לי. הוא אמר שמקובל בירושלים, שברגע שמתחילים לבנות את החורבה מחדש – זו תהיה תחילת בניית בית המקדש. השלב הבא הוא הגאולה. הוא אמר לי: אז אתה בעצם מבשר לי עכשיו שבניית בית המקדש מתקרבת”.

ומה המקור של הרב אלישיב, אני שואל את פולק. והוא עונה: “האמת שגם אני חיפשתי אחרי זה את המקור ולא מצאתי. אבל נראה לי שכשהרב אלישיב אומר ‘מקובל בירושלים’ – זה חזק יותר מהרבה מקורות”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’