המשיח לא בא אחרי מלחמת 'ששת הימים'

מירי שניאורסון, ילידת השנה ההיא, שנת הניסים של ששת הימים, שואלת מה קרה לה ל"עיר שחוברה לה יחדיו" שהפכה לזירת התגוששות בין קיצונים מכל הצדדים • ויש לה גם הצעה מעשית
מירי שניאורסון
כ"ט אייר התשע"ז / 25.05.2017 11:33
מירי שניאורסון

במלאת יובל לניסי מלחמת ששת הימים, הגיע הזמן שהעם היהודי המכונה "עם חכם ונבון" יאמץ גישה בריאה למתנה שה' נתן לנו, ויבין שהשטחים ששוחררו ב-67 נחוצים לביטחון האישי שלנו.

הגיע הזמן שאחרי חמישים שנות חולשה והתרפסות בפני הגויים, נבין שהקב"ה הוא זה שמנהל את העולם, והוא זה שנתן לנו את הארץ הזאת.

הכנסנו את עצמנו לבוץ ואנחנו כבר לכודים ברשת שטווינו סביב עצמנו, וכל הזמן עסוקים (לפחות הצהרתית) בנסיגות והתקפלויות מהישגי מלחמת ששת הימים.

איבדנו את האמונה והביטחון בצדקתנו!

יובל החמישים לשחרור ירושלים, פוגש אותי, כמו את כל חברותי ילידות השנה ההיא, גם במישור הציבורי וגם בזה האישי.

בכל שבוע חוגגת חברה אחרת מהשכבה שלי את הגיל העגול. כיון שחוג החברות שלי כולל דתיות, חרדיות וגם כאלו שאינן שומרות תורה ומצוות לעת עתה, אני יכולה לעקוב אחרי הגוונים הרבים של אירועי ימי ההולדת השונים. אבל דבר אחד ברור, עם כל ההבדלים, כנראה שאותה שנה הניבה יבול מיוחד במינו.

לכל אחת מחברותי ילידות השנתון הזה יש את הסטייל שלה.

יש החוגגת בקרב בני משפחתה המורחבת; אחרת בטיול ממושך עם עצמה בהודו (הודו לה' כי טוב); כלותיה ובנותיה של השלישית ביקשו להקליט עבורה חמישים דברים שלמדנו ממנה לרגל יום ההולדת; ועבור הרביעית דווקא בחרנו חדרי בריחה (אפילו שרדתי כדי לספר).

ויש גם את אלו המעלות מניפסט פמיניסטי לרגל הגיען לשנת העצה. בפרקי אבות כתוב "בן חמישים לעצה". העשור השישי הוא זה בו שכלו ומוחו של נותן העצה עדיין בשיא כושרם וניסיון החיים המצטבר שלו מאפשר לו לתת עצה חכמה, הגיונית ושקולה.

אומרים שהחמישים החדש הוא השלושים הישן.

במבט על ירושלים שלנו, שעברה טלטלות רבות בחמישים השנים האחרונות, דווקא ניתן להבחין בקמטוטים. היא מחייכת בזעף לעיתים. שפתיה יורדות במרמור קל מעת לעת. זו לא אותה ירושלים לה פיללנו וייחלנו כאשר חלמנו על עיר שחוברה לה יחדיו ו"ירושלים שכולה זהב".

רצינו אהבה ואחדות וקיבלנו מצעדי גאווה ותועבה. קיווינו ליום מנוחה שבתי והיום אנחנו מקבלים ריחות של יום חול בעיצומה של השבת. וכן, גם הפגנות של חרדים קיצוניים נגד המדינה ונגד חייל צה"ל.

איך אבדנו את המומנטום? כנראה שלא היינו מוכנים.

תודעת העבד נותרה בנו גם לאחר תקיעות השופר בכ"ח באייר. אני לא אסטרטגית וגם לא שירתתי בצבא. אני לא חיה פוליטית ולא מזדהה עם מיעוטים. אבל אני יכולה להביא את דבריו של הרבי מאותם ימים של נס. אם היינו מבצעים את דבריו אז, יחסנו עם הבני-דודים היום, היו שונים לחלוטין.

"אילו זכינו, הייתה מסתיימת הגלות ומתחיל הגאולה כבר אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים", אמר הרבי לרב משה צבי נריה. "אולם מאחר שלא זכינו, באו אנשים מוגי לב, פחדנים, שיש להם רגש נחיתות בפני הגויים, ושלחו משלחת לוושינגטון להודיע שהם מוכנים למסור בחזרה את השטחים שכבשו כיוון שהם לא רוצים להסתכסך עם ה'גוי' ורוצים לשאת חן בעיניו, וזה עיכב את הגאולה!"

אז מה לעשות? לעשות!

בתקופת ההמתנה למלחמה הגה הרבי את 'מבצע תפילין' והסביר כי בתפילין יש כוח מיוחד שגורם לגויים לפחד. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך".

גברים, עדיין לא הנחתם תפילין היום? רוצו להניח. הנחתם, הציעו ליהודי נוסף להניח תפילין. כן. זו הדרך להחזיר את תחושת הביטחון ואת ההרתעה הנדרשת. זו הדרך להיות מאוחדים סביב דבר אחד, גם אם לא אחידים. זו הדרך להחזיר את ציון לימי תפארתה.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות