רק אל תגעו באופניים • חוויות מהולנד

אליעזר היון
|
כ"א אייר התשע"ז / 16.05.2017 23:28
התאונה שהיינו עדים לה ביום הראשון לביקורינו הותירה בנו רושם מטעה: ההולנדים רגועים לגמרי, אבל על דבר אחד הם לא מוחלים • וגם: את מי כינה הגבאי בבית הכנסת הפורטוגזי בתואר ‘הגביר הנעלה’, ומה אכלנו במסעדה היהודית?

אז ביקרנו באמסטרדם, וגם הלכנו בה לאורכה ולרוחבה, וכעת הגיעה שעת הסיכומים, שמתאפיינת בשלושה אלמנטים מרכזיים: אור, לובן ושקט.

למה אור? כי הלילה שם ממאן לרדת. בשעה 9 בערב מתפללים מנחה, וגם אז יש עוד שעה ארוכה עד שמתחיל להחשיך. את ‘לילה לילה מסתכלת הלבנה’, לא שרים לילדים. זה לא  רלוונטי כשהשמש עוד פועלת. למה לבן? טוב הולנדים, כולם בהירים. מכאן אולי גם השקט, דונט אנגרי.

דוגמא?

ביום הראשון ניסינו לעצור מונית מסוג מרצדס נוצצת. מאחוריה נסעה סוג של ריקשה, נהג שדיווש עם שני נוסעים מאחוריו. נהג המונית, אותת שמאלה ופנה לכיוונינו. רק שאז הריקשה שנסעה במהירות גבוהה נכנסה בעוצמה במונית ונהגה הוטח אל מכסה תא המטען, ועשה בו ‘פנס’ נאה. שפשפנו את הידיים וציפינו לדו-שיח המוכר מצומת היציאה מהעיר, כל עיר בישראל.

אבל אז יצא נהג המונית ואמר לרוכב: מה, נתקעת במכונית חזק, עצרתי פתאום, אה?

כן, אמר הרוכב בנחת, הצוואר שלי פגש בפגוש שלך, וראשי כמעט נערף. אני מופתע שאני עדיין בהכרה.

אני לא בטוח שהראש שלך כמעט נערף, אמר נהג המונית בנועם, לכל היותר היית מאבד את ההכרה, מרסק שתי חוליות בחוט השדרה ונותר נכה לכל חייך.

נכון, אמר רוכב האופניים שהבין פתאום שהוא הגזים לגמרי. לא הייתי צריך להיכנס לקטע של העריפה. נהג המונית ליטף את הקמט המרשים שנוצר במכוניתו, לא ביקש מן הרוכב פרטים, ופשוט עלה על המונית ונסע משם.

כך גם רוכב האופניים, שהמשיך לשפשף את צווארו הדואב. הגזמתי? תשאלו את איצו וזלמן שהיו איתי.

121

אגב אצו וזלמן שהיו איתי, אני הייתי פחות מופתע.

אחרי הכל אני, להבדיל מהם, אירופאי ומודע לתרבות ולאווירה האירופאית. אני יודע זאת כי יש לי דרכון בצבע בורדו צרפתי.

נכון שקיבלתי אותו רק בגלל שגם אבי נולד בצרפת, אבל משעה שאימצתי אותי לחיקי בקונסוליה הצרפתית בירושלים, הבנתי עד כמה אני שונה מהישראלי הממוצע.

גם כשהגענו להולנד, עשרות עיתונאים, כולם נאלצו להמתין בביקורת דרכונים כ-57 דקות, ואפילו הרב הראשי שהיה איתנו עבר רק אחרי 25 דקות.

הם כולם פגשו אותי יושב מן העבר השני, לשם נהדפתי אחרי 10 שניות, בזכות דרכוני האיכותי.

כאלו אנחנו האירופאים, שקטים, יעילים, ומהירים יותר.

הדבר היחיד שהעיב על כך, הייתה העובדה שאשתי, וגם חמי שתמיד נכון לעזור, ביקשו ממני שוב ושוב לא לצעוד לידם ברחובות מאחר שאני מדבר בקול רם, צועק בלי לשים לב, ומעורר אי נחת כלפיהם מצד המקומיים. מוזר.

עקרת הבית

משם המשכנו למלון מגניב וצעיר בשם איביס (לדתיים בינינו מומלץ במיוחד, מלבד השהות הנעימה בו, הוא כולל ארוחת בוקר כשרה, מפתח שבת, ואפילו שבעס-למפ. כן באמסטרדם), ובדרך הבנו דבר נוסף.

ההולנדים אדיבים, אבל כל עוד אינך נכנס למסלול האופניים שלהם. באמסטרדם יש יותר רוכבי אופניים ממכוניות, ואלפים שוטפים את העיר במסלולים מיוחדים הפרוסים בכל פינותיה וצמתיה.

אין חטא חמור יותר מלדרוך בשביל בו נוסעים רוכבי אופניים. לעולם לא אוכל לשכוח את אותו אדם כהה עור ששוחח עם חברו כשרגלו מונחת על השביל המסומן. עקרת בית הולנדית חביבה, עם סינר משובץ, שחלפה במקום על גבי אופניים לא חדשים, חייכה אלינו בנימוס ואז פערה את פיה ושלשול של קללות מכוערות בהולנדית יפה ניתכו מפיה על ראשו של כהה העור שמיהר לזנק ליבשה.

אז מה עושים בהולנד?

הולכים לכיכר דאם ומשם מטיילים בעיר. זו ההמלצה שנתנו כולם, וכך עשינו.

כיכר דאם היא רחבה גדולה עם אנדרטה גדולה באמצעה, ומבני ענק עתיקים סביבותיה. ניתן היה לשער כי כולם ידעו לשם מה משמשת האנדרטה סביבה מתאספים מיליוני תיירים מכל העולם, אך מסתבר כי דווקא פריט המידע הזה די נעדר מהתודעה התיירותית.

מול האנדרטה ניצב מבנה ארמון המלוכה, שלנו הסבירו כי הוא עתיק, וטוב שכך. כלב לא היה מכנה את האבנים האפורות הללו בשם ארמון. לצידו שוכן מוזיאון ‘מאדאם טוסו’ המפורסם בו ניתן לפגוש וגם לנגוע בשועי עולם העשויים משעווה.

IMG_20170511_213537

כך פגשנו במרקל, אובמה, איינשטיין, ובעוד כמה דמויות מופת שהעשירו את העולם באינטלקט שלהם. גם מרת אדל היתה שם, ועוד כמה עשרות זמרים וזמרות הולנדים, שחוץ מהשומרים במקום שנראו מופתעים כששאלנו לשמותיהם, איש לא ידע במי מדובר.

כמובן ששטנו בתעלות הרבות שחוצות את העיר, ולא הפסקנו לשאול את עצמינו: למה המים ירוקים, והאם מישהו גר בבתים היפים והאינסופיים שעל שפת הנהר, או שאנו רואים רק את החזית שלהם המיועדת לתיירים, ומאחורה אין מאום מלב הררי אשפה וילדים הולנדים שמתים מצחוק על התיירים התמימים.

חומרים ממכרים נמכרים בכל פינה, והישראלים שפגשנו התגאו בכך שהם ניסו את הכל, וכעסו בעיקר על העובדה שבארץ הסם מחוץ לחוק, ועוד כמה דברים שלא לגמרי הצלחנו להבין מבין חיוכים מאושרים.

זה הבהיר לי סוף כל סוף מדוע מפלגת עלה ירוק לעולם לא תעבור את אחוז החסימה, כל עוד ישראלים בחו”ל לא יכולים להצביע.

אמסטרדם מציעה גם ביקור בבית אנה פראנק, אלא ששם צריך להזמין מקום מראש או להמתין שעות, ולמען האמת כמו שאמר לי ישראלי שעבר במקום עם אופניים: מה שמיוחד במקום הוא העובדה שהוא היחיד בעולם, חוץ מזה אין בו עוד משהו.

חשבתי על דבריו וקלטתי כמה עומק יש בהם. גם מפלי הניאגרה, מגדל אייפל, ים המלח, ופסל החירות אינם אלא אתרים משעממים, מלבד העובדה שהם יחידים בתחומם.

מה שכן, יש כפר דייגים בשם זאנסה סחאנס שאלוקים נגע בו.

כל כך יפה. אתה רוכב שם עם אופניים וחש בתוך גלויה אין סופית. המחשבה היחידה שמציקה היא הדייגים עצמם מן המאה ה-19 שמן הסתם גרו בתוך בוץ, זוהמה, טפפו בכפכפי העץ המכוערים הלאומיים שלהם  – מה נסגר עם הנעליים האלה? – ואכלו דגים חיוורים הולנדיים, עד שהגיעו הרשויות והפכו את המקום לגן עדן עלי אדמות במאה ה-21.

IMG_20170509_193800

שוב המנעולים

בהולנד, להבדיל מצרפת וארה”ב, כמעט ולא פגשנו מוסלמים. דוכן עם שחיטת חלאל למשל, נקרה רק פעם אחת על דרכינו. מצד שני גם יהודים לא בדיוק ראינו, אם מתעלמים כמובן מאדם בן בלי שם ברכבת שדיבר לעצמו ללא הרף, ובכל שתי דקות ניגש ואמר לי שלום עליכם. בפעם השלישית הצעתי לו לעבור ל’בואכם לשלום’, אך הוא החטיא את הבדיחה.

יש אזור יהודי שנקרא אמסטילוואן, ושם יש מעט מסעדות כשרות וגם מחלקה כשרה בסופר המקומי. במסעדה אכלתי חומוס עם בשר, שילמתי כמה אירו, ואז ניגש אלי בעל המסעדה, יהודי יקר בשם דוד, והודיע לי כי ביום ראשון בצהריים הוא מזמין את כל היהודים באזור לארוחה חינם הכוללת הכל, לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.

אבל ביום ראשון לפנות בבוקר אני טס דרך בלגיה, אמרתי לו בעצב עמוק, וליקטתי עוד קצת בשר מהחומוס.

בשבת, אמר לי דוד, תוכל להתפלל אתנו, בבית הכנסת הפורטוגזי הקטן.

בית הכנסת קיבל את שמו לאור שונותו מבית הכנסת הפורטוגזי הגדול, שנחשב לאחד המפוארים באירופה. את בית הכנסת, אמר לי דוד, תוכלו למצוא ליד מבנה המשטרה.

הוא צדק, רק שהוא שכח לספר לנו שמבני המשטרה בהולנד נראים כמו צריפי דייגים קטנים הנשיאים על עמודים.

קצת קשה לאדם עם ראש עמוס במחשבות קרימינאליות שלא לחשוב כי מבנה משטרה שגודלו מטר וחצי על מטר וחצי [בדיוק!], המוצב על ארבעה עמודים במרכז הרחוב, לא באמת מרתיע גנבים. רק הירידה במדרגות מהפחון, מעניקה לגנב מרחב זמן להימלט מן השטח.

ומה קורה כאשר מדובר בחוליה בת שלושה גנבים, איך הם יכנסו ‘במבנה’ המשטרה?

מכל מקום, לאחר עבודת בילוש זיהינו את מבנה המשטרה וחיפשנו את בית הכנסת. אז ניגש אלינו צעיר ושאל אם אנו צריכים עזרה.

2222

כן, ענינו, את בית הכנסת. מתברר שהוא היה מהביטחון.

מי הזמין אתכם? מר שמש, ענינו. מה שמו הפרטי? לא הייתי בטוח.

דוד? ניסיתי.

נכון אמר לפתע הצעיר בעברית ובחיוך רחב ומלאכותי שהעניק לי חיזוק חיובי.

אבל אז הוא המשיך, באנגלית, שכן ‘נכון’ זו המילה היחידה שהכיר בלשון הקודש: איפה פגשתם את דוד? מה המלון שלכם? איך הגעתם הנה? מי זו איריס? מי זו באמת. אחרי שענינו לו תשובות שסיפקו אותו הוא פתח שתי דלתות עם מנעולים ואיפשר לנו להיכנס.

כתבתי על כך לא פעם בטורי, אך אני נאלץ לעשות זאת שוב. לעזאזל חו”ל והשפע הנלווה לו. לעזאזל השקט, האור והפרצוף הלבן של ההולנדים.

יהודים בכל מקום באירופה צריכים להיכנס לבתי הכנסת שלהם עם צעיר טורדני ולעבור שני מנעולים? מעדיף את מודיעין עילית ואת גוטרמן.

גם כששהיתי במקום לרגל ועידת רבני אירופה, הוציאו אותנו אנשי הביטחון מבית הכנסת בקבוצות קטנות. “התקהלות גדולה של יהודים מסוכנת, אנחנו לא לוקחים הימור”, הם הסבירו.

התפילה היתה יפה, ואהבתי את הצילינדרים אותם נוהגים בעלי הקריאה, והחזן הפורטגזי לחבוש. פחות הבנתי את הברכות הרבות בפורטגזית טהורה שנאמרו בתפילה ואהבתי מאד שהגבאי העלה אותי לתורה והכריז בזו הלשון: יעמוד הגביר הנעלה אליעזר בן אהרן דוד.

ממש כך.

פחות אהבתי שהוא כינה כך את כולם, כולל בחור צעיר ורווק עם כיפה סרוגה שפגשנו במלון, וניכר היה שהוא מתקשה לשלם על ארוחת בוקר.

אהבתי מאד, שהמתפללים ערכו ‘מי שברך’ ושירה לאחד מבני הקהילה שעמד לפני נסיעה, אך נותרתי מעט מבולבל כשהגבאי הסביר כי השירה היא על כך ש’אנו שמחים שהוא נוסע’.

333333