• כשאנו מדברים על ל”ג בעומר, את מי אפשר לראיין יותר ממך?
ברוך ה’ אני נושם את מירון כל השנה.
• ואתה היית זה שצעק בכנסת, מהרגע שנכנסת לשם, על כל התקלות.
נכון. טיפלתי בזה עשר שנים.
• נחזור אחורה. איך אתה נקשר למירון? מתי הפעם הראשונה שהגעת אל רשבי בל”ג בעומר?
זה היה בחלאקה שלי. אני נקשרתי עוד מהסיפורים, כשאבא שלי תיאר איך זה היה נראה אז, לפני בערך כמעט 70 שנה. זה היה ל”ג בעומר ביום שישי, החלאקה שלי הייתה ביום שישי בבוקר.
אבא שלי נשאר לשבת בצפת, היו אז האדמו”רים מויז’ניץ מהדור הקודם, ועוד רבנים חשובים, השמחה הייתה מאד-מאד גדולה. ביום חמישי בלילה הייתה ההדלקה. הדבר המעניין הוא שאז היו מגיעים בני קיבוצים וחברי ‘השומר הצעיר’ לרקוד שם, והיו מחאות גדולות מצד הציבור החרדי נגדם. ואז הקב”ה הוריד מהשמים גשם סערה ורעמים וברקים – והם ברחו כלעומת שהגיעו, וליהודים הייתה אורה.
נשארו היהודים הדבקים ברבי שמעון בר יוחאי ובתורתו.
• אתה זוכר את אותו מעמד?
כן, קצת אני זוכר, כן. ובעיקר כשהייתי כמעט בן 4, זוכר שהילד שהיה על ידי, עשו לו חלאקה ובכה וצרח כאלו צרחות. אני הייתי גיבור, לא בכיתי (מתגלגל מצחוק). אני זוכר שאחרי זה נסענו עם אגד לירושלים, אבל האוטובוס לא יכל להגיע עד ירושלים, אז הוא עצר בתל-אביב ואמר שהאוטובוס לא יספיק להגיע לירושלים לפני שבת. העיקר שאת הכרטיסים היו צריכים להזמין באגד שבועיים קודם.
• אתה מתגעגע לאותם ימים?
איזה שאלה? בוודאי, זו נוסטלגיה כזו. אז היה הכול בפורמט כיס, יותר קטן. באידיש יש משפט: ככל שהשמחה קטנה יותר, ככה השמחה יותר גדולה – כי כל אחד מרגיש חובה לעשות שמח. כשיש קהל גדול אחד סומך על השני.
לפני 15 שנה המצב היה שהיו מהמורות בכביש, בעלייה לרשב”י, ואתה יודע מה הגדולה של ח”י רוטל, שמעת, כן? אני עליתי לתורה בשבת לפני ל”ג בעומר, ותרמתי ח”י רוטל כבר אז, כדי לסגור את המהמורות בכביש בדרך לרשב”י. לא היו שום תקציבים.
אז נכנסתי לתמונה חזק מאד והתחלתי כל שנה לדאוג למירון, כשהתחלתי לנווט את משרד התחבורה, ששוכחים שיש להם חלק ארי בנושא הזה, וגם משרד התיירות, כשהקימו את הפרויקט הגדול של המנהרה בכניסה למירון, שזה עלה כמעט 20 מיליון שקל. אחר כך המדרכות. הרי זה לא היה במשרד הדתות וראיתי את זה כפלוס, כי שם כל שקל שקיבלת, הסתכלו על זה במיקרוסקופ, וכשבמשרד התיירות מתגלגל מיליארד שקל, אז גם זה פרויקט תיירותי. אתה זוכר שעד לפני שנתיים זה היה במשרד התיירות.
• כשאתה מסתכל על המציאות שיש היום, על איך שזה שהציבור גדל, יש לך ביקורת על ההתנהלות?
אני רוצה לומר מילה טובה למי שעושים לילות כימים בדאגה לפרויקט – שזה יוסי שוינגר וישראל דרעי מהמרכז הארצי למקומות הקדושים, ועכשיו שר הדתות דוד אזולאי, אני אוהב לשבח את אלו שעושים, ויש ללא ספק עוד הרבה שעושים.
• כשאנחנו מדברים על מירון, יש את הפתגם המוכר ‘יום הכיפורים בפנים, שמחת תורה בחוץ’ – אתה חושב שעדיין גם היום זה מה שקורה שם?
זו שאלה, אתה לא יודע כמה זה נכון. אלפי-אלפי אנשים מגיעים, גם מחו”ל, לשפוך את ליבם ולהיוושע, אל תשכח את זה. כל אחד יש לו את ה’פעקלע’ שלו ובא לשפוך את זה, כי כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
ומי לא בשעת הדחק? כל אחד עם החבילה שלו. יוצאים ונכנסים. ישנה אמרה של הרבי מסערט ויז’ניץ, בעל ‘המקור ברוך’ שאמר: למה יש כאלו דברים גדולים כאלו באוויר במירון? כי אנשים שם מרוקנים את לב האבן שלהם.
• סיפור מיוחד שיש לך לספר מהילדות שלך על מירון?
אני יכול לספר לך הרבה סיפורים. אספר לך סיפור מהאבא שלי. באמצע הלילה באותה שנה שהתחילו גשמים וברק וברד, אז היה לו את המעיל. לפנות בוקר קיפל את המעיל, ונשכב על איזה ספסל. בא בבוקר להתפלל, מזג האויר השתפר, התברר שאיבד את המעיל.
כשחזר, לא מצא. זה היה מעיל יקר מקשמיר, והצטער על זה. הלך לידידו שמעון ברגמן וביקש ממנו שיעשה טובה: ‘אני צריך לנסוע לצפת לשבת, אתה פה בשבת, אם תמצא את המעיל תביא לי את זה’.
ענה לו: ‘אוי, שלמה זלמן, מי יכול למצוא כאן מעיל בכזה ציבור?’ אמר לו: ‘בזכות רשב”י’. תשמע, מעיל באידיש קוראים לו ‘רוק’. אומר לו אבא שלי: ‘רשב”י זה ראשי תיבות ‘רוק שלי במהרה יימצא’ וגם ראשי תיבות ‘רבי שמעון במהרה ימצא’ וכך היה.
וראה זה פלא, במוצאי שבת היהודי מצא בדיוק את המעיל שאבא שלי תיאר לו והביא אותו לירושלים.
• הראיון נערך בשנת תשע”ז