ישבנו באולפן זו לצד זו. השיח היה אמור להיות נעים כזה, של תכנית בוקר-צהרים יהודית, שיח משולל התכתשות, התנגדות ורוח פוליטית.
עם זאת, איכשהו גלשה השיחה למחוזות לא נעימים, בעוד הפרופסור שלצידי מביעה את מורת קולה על אדמו”רי חב”ד שהתנגדו לרעיון הציוני.
כל דרך בה ניסיתי להפריד בין רעיון הציונות, שכבר מזמן פשט רגל, ובין היהודים הציונים שכל אחד מהם ראוי לאהבה והערכה ולו רק בשל עובדת היותו יהודי – לא צלחה.
עד שהמנחה החביב הזכיר לנו שהתכנית הזאת באה מאהבה ולא ההיפך.
•
בכל שנה מחדש חש הציבור החרדי מותקף איכשהו ב’ימים הנוראים’ שבין שואה לזיכרון, כאילו סבתי וסבי לא באו “משם”, כאילו לא היה להם מספר על היד, וכאילו לא גדלתי בְּצִלָם של הורי, דור שני לשואה.
מספיק שאצהיר שלדעתי פרק תהילים יפעל הרבה יותר עבור זיכרון הנופלים על קידוש ה׳, מאשר עמידה בצפירה ככל הגויים – ואחטוף על הראש.
גם אם אבא שלי עליו השלום היה שריונר והבן שלי משרת במילואים בחטיבה לוחמת.
אני מנסה לחשוב מה יחולל פה שינוי.
האם חפצנו להיות צודקים וחכמים יותר גדול מהצורך שלנו להיות מאוחדים? האם הרצון להתפרסם בכל מחיר גם אם הדברים הנכתבים הם דברי הבל? (ראו ערך הכתבות האחרונות בעיתון הארץ שמביישות את האליטה החושבת שהיא חושבת).
ביום העצמאות אשתקד ראיינתי בתכניתי ברדיו את יעל זאבי, אחותו הבכירה של בניה שראל הי”ד, שנפל בקרב בצוק איתן. יעל הדגישה באותו ראיון שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא לא יום השנה לאחיה. אותו היא לא שוכחת אפילו לרגע אחד במשך כל השנה ושלקברו הם עולים בה’ באב, יום נפילתו על קידוש ה’, על הגנת העם היושב בציון.
כן, גם תל אביב ציון תיחשב.
בכל אופן באותו יום זיכרון פרסמה יעל פוסט ברשת החברתית, והציעה את עצמה כמי שמוכנה לעבור בבתי ספר חילונים עם מסר ברור ומרכזי: הגשמת רצונו של בניה ליצור גשר וקירוב לבבות בעם.
תוך שעות ספורות קיבלה יעל לא פחות מ-150 פניות!
תארו לעצמכם אישה עטוית מטפחת החיה מעבר לקו הירוק, מופיעה בתיכונים ממלכתיים ומספרת את סיפורה של משפחה יהודית ישראלית שכולה… כן. קוראים לזה אחדות. לא אחידות – אחדות. מותר לחשוב אחרת אבל אסור להתפלג.
•
קיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל והתקבצות יהודים מכל העולם, אינה “אתחלתא דגאולה”, אמר הרבי, אבל היא מקום הצלה ופליטה לכלל ישראל ולכן צריך להודות לה’ יתברך על הניסים שעשה לנו במלחמת תש”ח ובמלחמות שאחריה.
הרבי, כדרכו, ראה בכל דבר את החיובי, וכאשר נשאל על-ידי מורות בבית ספר חב”ד על מה לשוחח עם התלמידות כהכנה ליום העצמאות, ענה שצריך לדבר עם הבנות על הנס הגדול של הצלת הישוב היהודי בארץ, בימים בהם נלחמנו מעטים מול רבים…
הרבי לא עודד ולא הסכים שהשיח בו יעסקו התלמידים יהיה היחס לציונות ולהקמת המדינה, מאחר ולא היה בכך רלוונטיות לתפקיד של המורות בבית ספר חב”ד.
היכולת הזו להבדיל בין הנס המאחד את כולם ובין ההשקפות הלאומיות/מדיניות/כלכליות/חברתיות, היא יכולת שגם אנחנו יכולים לאמץ.
את האנרגיה והעיסוק המרכזי שלנו צריך לתמקד בהכנת העולם לקבלת פני משיח, בהפצת אור התורה ומצוותיה, בעיסוק בטוב ובריבוי אהבה, זו באמת אתחלתא דגאולה – תחילתה של גאולה.
—
• הכותבת היא בעלת ‘הבחירה שלי’, מרצה, מנחת אירועים, יועצת עסקית ושדרנית רדיו | http://www.miri-mychoice.co.il/